זינוק של אמונה - אפילוג

אחרי שש שנים

ריבי בכי מוכר העיר אותי משנתי. הרמתי את הראש בכבדות מהכר, השעון הראה 4:30 בלילה ולידי היו תזוזות.''אוווףףףףףףףף'' גנחתי בייאוש מה. מתי הוא יתחיל לישון כבר לילה שלם? הסתכלתי לידי וראיתי כי הצד של רומי במיטה נטול מנוכחות, מה שמסביר את הרחשושים ששמעתי ביקיצתי.

קמתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית הפרוותיות שלי ודידיתי לחדר הסמוך, שם נגלתה אלי תמונה מדהימה ביופייה. רומי מחזיקה את תום בזרועותיה, מאכילה אותו בבקבוק ומנענעת אותו עד שנרגע תוך כדי זמזום. ''את מהירה'' ''טוב, עד שאת זזה'' היא קרצה אלי ,''הספקתי כבר לקום ולהאכיל אותו''. ''אני מצטערת, לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לזוז, אני בד''כ לא כזו איטית'' חייכתי בהתנצלות. ''זה בסדר, אחרי כל כך הרבה לילות לבנים, אין פלא שאת מתעייפת'' ''אבל את קמה בלילה לא פחות ממני ועכשיו קמת כמו פנתרה'' קטעתי אותה. ''ממש לא יקירתי, השלפוחית העירה אותי רגעים ספורים לפני הצווחה, זה כמעט נראה שמאז הניתוח השלפוחית שלי יותר פעילה מהרגיל ממש כאילו נולדתי עם רחם אבל אני מקבלת זאת באהבה כעוד דריסת רגל בנשיותי'' היא חייכה ''ואם תסלחי לי, אשמח אם תיקחי את תומי ממני לרגע אחרת יהיה לך לטפל ביותר מרטיבות אחת''. ''run רומי run'' הקנטתי אותה על הזינוק האתלטי שבצעה לכיוון הנוחיות.

עירסלתי את ילדי המתוק בין זרועותיי והחלטתי שאם אני כבר ערה, שאחליף את הבקבוק בדבר האמיתי. ישבתי על הכסא המיוחד שקנינו, חלצתי שד נפוח ורגיש למדי ונתתי לתומו'ש ארוחת גורמה כיד המלך. אחרי שהנסיך שלי סיים לאכול, הבטתי לכניסת החדר וראיתי את רומי מחזיקה בידה את שיר.

''מישהי התעוררה מחלום ורצתה שאני אגרש את האריה מתחת למיטה'' אמרה רומי בקריצה ולחשה ''אני חושבת שהיא מקנאה באחיה הקטן וצריכה קצת תשומי''.''בואו, מתוקות שלי'' עמדתי והזמנתי אותן אלי לחיבוק משפחתי. ''אימא, גם אני רוצה אוכל ציצי'' ביקשה שיר בקול מתפנק ולטשה מבט בבקבוק. ''ממש כמו האימהות שלה'' סיננתי בשקט שרק רומי תשמע. רומי צחקקה קלות. ''את לא מעדיפה אוכל של גדולים כמו שאת אוכלת?'' ''לא, אני רוצה גם'' והיא הושיטה את ידה הקטנה לעבר הבקבוק שעל השידה. החלטתי לספק את סקרנותה ונתתי לה לשתות. עבר כבר זמן מאז שהיא אכלה את זה, מעניין איך היא תגיב. היא לגמה מהפטמה והעוותה את פרצופה ''איכסס, אוכל של תינוקות זה מגעיל'' רומי ואני צחקקנו.

הסתכלתי על רומי ועל 2 ילדינו, הפלאים הקטנים שלי והרגשתי שלמה.

כמו הרבה פעמים, הסנטימנטליות הלטנטית שלי החלה לבצבץ בהרהורים על הדרך שהביאנו עד הלום מאז ההחלטה שאנו נשארות יחד.

לילה האהבה הראשון והספונטני שלנו לפני כ-6 שנים יצר את שיר. מתברר שאנחנו נכנסנו באחוזים הבודדים של הספק מפני ההגנה שמספק הקונדום ואני לא מצטערת על כך לרגע.

רומי החליטה להקפיא את זרעה להמשך, מה שאפשר להביא לעולם את תום.

זמן קצר אחרי שגילינו שאנחנו בהריון עם שיר, בסוף השליש הראשון והכי רגיש, אחרי אישור מהרופא, נסענו לעשות את הניתוח במטרה לסיים עם כל תהליך ההחלמה כל עוד ההריון לא היה בולט ומתקדם מידי כדי שהיא תוכל לעבור איתי את החודשים הקריטיים בהריון.

כששיר נולדה לפני כ- 5 שנים, קצת לפני החתונה וכשתום נולד לפני ארבעה חודשים, לקחתי מהעבודה חופשת לידה של שלושה חודשים בתשלום כחוק ועוד שלושה חודשים של חל''ת בהסכם עם החברה כאשר מידי פעם שברתי את ה''צום'' והתחננתי לקבל כמה דברים לעשות בבית דרך המחשב או דוחו''ת שהביאו לי.

עפ''י התייעצות עם מומחים, את ילדינו החלטנו לשתף בנסיבות היווצרם ובדברים האחרים בעוד כמה שנים אך ראינו חשיבות תמיד בלגדל אותם בסביבה תומכת ומטפחת המחנכת לסובלנות וקבלה. אפרופו קבלה, הקשר עם רומי לימד אותי שיעור משלי, אני, שתמיד ראיתי עצמי כאדם ליברלי שאינו שופט עפ''י סממנים חיצוניים עמדתי במבחן קשה בקשר שלנו והגעתי לידי הבנה עוד מהלילה בו יצרנו את שיריל'ה שלנו, כי האהבה שלי לרומי אמיתית כיוון שלא התאהבתי במגדר ובמה שבין הרגליים אלא הלכתי בעקבות הלב, התאהבתי בנפש, בנשמה, בחיבור האמיתי שאינו ניתן להסבר או לניתוק בינינו וכמובן שחבילה אטרקטיבית אפ פעם אינה מזיקה. זה מה שגרם לי לבצע את אותו זינוק של אמונה עם פחד והתרגשות גדולים מאוד אך עם הרבה סיפוק ושמחה. אם אוכל לומר מהי ההחלטה הכי חכמה שעשיתי בחיי, תשובתי תהיה: להישאר עם רומי ולבנות איתה את חיינו ואת הקן המשפחתי המופלא שלנו.

הקשר עם משפחתה של רומי נשאר והתחזק, הם תמכו בה לאורך כל הדרך ואחיה אף נסע עמנו לרומניה,שם ביצעה רומי את הניתוח בעוד אחותה נשארה לטפל באימה. עם משפחתי המקסימה הקשר תמיד נשאר הדוק. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי אימא ואורטל.

היחסים של רומי ואביה אף פעם לא ממש התאחו, תמיד הייתה איזו חומת קרח דקיקה ובלתי ניתנת לשבירה אך הם הצליחו לשמור על מערכת יחסים מנומסת אחד כלפי השנייה ללא העלבות והתנצחויות בייחוד בשביל המשפחה.

אימא של רומי נפטרה לפני שנתיים לאחר שני אירועים קשים יותר זה אחר זה שכיבו את אש המאבק והכניעו את גופה.

התחתנו לפני ארבע וחצי שנים באיחוד אזרחי בקפריסין ווידאנו בכל האמצעים המשפטיים שכל הזכויות שלנו ושל ילדינו מוסדרות כיוון שלמרות שאנו ההורים הביולוגיים, חששנו כי המקרה החריג שלנו יהווה רועץ בהמשך הדרך. מכיוון ששתינו ההורים הביולוגים של הילדים, לא היה צורך בתהליכי אימוץ או דברים מסוג זה. אילולא משפחתנו המצומצמת והמורחבת, חברים טובים שהיו ונרכשו עם הזמן וגופים שונים כמו עמותת ''משפחה חדשה'', ספק אם היינו מצליחות לבנות את עצמנו ולהמשיך הלאה.

בעוד מחשבות סנטימנטליות אלו מתרוצצות בראשי, קמתי אל רומי ונשקתי בעדנה על שפתיה הרכות. ''לא שאני מתלוננת, אבל בשביל מה זה היה?'' ''סתם, אני פשוט מאושרת'' ''גם אני'' היא נשקה לי חזרה.

עמדנו אחת מול השנייה, השענתי את ראשי על כתפה והיא חבקה את מותני בידה השנייה. אחרי מספר רגעים התחלנו לנוע במעין תאום של ריקוד והפזמון לשיר שהפך לשלנו ותמיד היה שם בזמנים הקשים והטובים החל להתנגן מבין שפתי בלחש לאוזנה:

''נשקי אותי חזק,
נשקי עד שיכאב,
והשמש לא תשקע אה אה אה,
את אחת ויחידה,
אהובתי המופלאה
ואני אוהבת אותך''

הרמתי את ראשי, הבטתי אל תוך העיניים המכשפות שלה ופיותינו התחברו בנשיקה עמוקה. אחרי שהתנתקנו על מנת להכניס אוויר לריאותינו, היא חייכה ואמרה לי ''גם אני אוהבת אותך''.

קולות נחירה קטנים הסבו את תשומת ליבנו. ''אה, סופסוף שניהם נרדמו'' אמרתי בפליאה ושתינו התפוצצנו מצחוק.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...