כל מה שנפגש חייב להתמחזר

עמדתי מול דלתות הברזל החיצוניות של המעלית וראיתי את מספרי הקומות מתחלפים במהירות. לא ידעתי מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו. אחרי הכל, הוא הבהיר לי בצורה מאוד ברורה שהוא לא רוצה שאני ארדוף אחריו. בכל מקרה אני לא חושב שהייתי מוצא מה להגיד. המעלית נעצרה בקומה הראשונה וחדר המדרגות התמלא בצליל המעומעם של טריקת הדלת. זהו. הוא באמת הלך. התחלתי לצעוד באיטיות בחזרה לדירה ולפתע התחוור לי שאני פשוט לא מבין מה קרה כאן בשעה האחרונה. ניסיתי לנגן לעצמי בראש את המתרחש ואולי לייצר מכך מחשבה צלולה אחת. ממש כאילו אני צופה שוב במותחן הוליוודי מהוקצע שבסופו מתרחש טוויסט בלתי נמנע. צופה שוב ומנסה ללקט את הרמזים המתרימים. ''אנחנו חייבים לדבר'' הוא אמר ברגע שהוא נכנס. הוא רצה להימלט מבלי לבזבז זמן. הוא אפילו לא רצה לשתות שום דבר. שנתיים של זוגיות הוא שרד בלי בעיות אבל פתאום היום הוא לא הצליח להתאפק אפילו כוס אחת של מים.

''אתה יודע איך זה לאהוב ולשנוא מישהו בבת אחת?'' הוא התחיל לדקלם את נאום הפרידה שלו שלפתע הבנתי שכנראה הוא שינן אותו היטיב כל הדרך לכאן ''תבין שי, אני פשוט לא מסוגל יותר''. ואני עומד מולו, עדיין עם החיוך המטופש שלי, ובכלל לא מודע לסערה שעומדת לתקוף אותי. ''אתה בכלל לא רואה אותי'' הוא ללא ספק העביר להילוך גבוה ''אתה רק רואה את עצמך ומתעלם לחלוטין ממה שקורה סביבך''. ברגע הזה התחלתי להתמרד כנגד האשמות אבל אסף היה כל-כך מתוכנן שהוא לא חשב לרגע אחד אפילו לעצור ולהקשיב.

''אני אוהב אותך אבל שונא את זה שאני לא קיים כשאני איתך'' הוא סיים לאחר עוד מטח של ניתוחים פסיכו-בנאליים שכנראה נועדו להרשים אותי איכשהו ''ובגלל זה אני מבקש ממך שתיתן לי ללכת ושלא תנסה לעצור אותי''. פתחתי את הדלת ונכנסתי לדירה. הטלוויזיה דלקה על אחד הערוצים וסיפקה לי את רעש הרקע שכל-כך רציתי לשמוע. הייתי מופתע והרגשתי קצת פגוע אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא יותר מזה. לא בגלל שלא אהבתי את אסף. להפך. דווקא בגלל שאהבתי אותו כל-כך, ידעתי שזה פשוט לא יכול להיות הסוף. מקסימום פרידה זמנית או גחמה רגעית. אני ואסף נהיה שם לנצח ואם הוא לא מבין את זה אז הוא מוזמן לשאול את נחמה שטרסלר.

נחמה שטרסלר הייתה למשך שבוע אחד בודד מורה מחליפה בבית הספר שלי. זה היה בכיתה ח' באחד מהשבועות הראשונים של החורף. המורה חיה שהייתה המורה שלי לטבע ומדעים חלתה בשפעת רצינית ונחמה הוקפצה בכדי למלא את מקומה. בשבוע היחיד הזה כבר הספיק לדבוק אליה הכינוי ''נחמה שיעור חופשי'' מכיוון שבכל השיעורים שלה, היא העדיפה לתת לתלמידים משימה אחת ולשלוח אותם לעבוד עליה בספרייה. כמובן שלא נמצא אפילו תלמיד אחד בכל בית הספר שכתב ולו חצי מילה. אני זוכר שבכל יום קיווינו שלפני שהמורה חיה תחזור, היא תספיק להגיע גם אלינו ושנקבל את השעה החופשית המיוחלת. בסופו של דבר, רק ביום שהיה היום האחרון שלה בבית הספר היא נכנסה גם לכיתה שלנו.

אני בחיים לא אשכח את השיעור הזה. ''כל מה שניפגש חייב להתמחזר'' היא אמרה ברגע שהיא נכנסה וכולנו הבטנו בה בתמיהה. ''מישהו יודע להסביר מה זה?'' היא שאלה בקול הצפצפני שלה וכולנו שתקנו. ''טוב'' היא נאנחה בשקט ''אני מבקשת שעד סוף השיעור כל אחד יכתוב סיכום קצר על התיאוריה הזו''. היא הביטה בנו עוד רגע ארוך ומיד פנתה החוצה וחמקה בזריזות לכיוון חדר המורים. ברגע הראשון רציתי להצטרף לכל שאר הכיתה אל המסע לקפיטריה אבל משהו במשפט של נחמה לא עזב אותי. מבלי להבין ממש למה, מצאתי את עצמי בספריה תוך כמה דקות כשאני רוכן על ספר עב כרס ומחפש בין כל תיאוריות מדעיות את התיאוריה של נחמה. אחרי חצי שעה שהורכבה בעיקר בהעתקה מהספר, הסיכום שלי סוף סוף היה מוכן:

''כל מה שנפגש חייב להתמחזר בעולם טבע, כאשר עצם א' פוגש את עצם ב' ונקשר אליו בצורה משמעותית (צורה שמשפיעה על שניהם), הקשר שנוצר ביניהם הינו מעגלי ביסודו. אי לכך ובהתאם לזאת, הקשר בינם לא מסוגל להתנתק אלא רק להסתובב בצורה שתחייב אותו לשוב לאותה נקודה. ניתן לראות את תופעת הקשר המעגלי במקומות רבים בטבע כגון הקשר הקיים בין הצמחייה לבין עונות השנה שמייצר מעגליות של פריחה ולבלוב. קיימת תיאוריה נוספת המקישה את ההסבר הנ''ל גם על קשרים המתחוללים בין בני אדם. עפ''י תיאוריה זו שבבסיסה קיומו של האדם כחלק מעולם הטבע, קשרים הנוצרים בין בני אדם נובעים אף הם מדפוס פעולה קבוע ומעגלי. ניתן להסיק מכך כי מפגשים משמעותיים בין בני אדם נדונו להתמחזר שוב ושוב. מיחזור זה יכול להופיע בצורה ישירה כאשר קשר ארוך טווח בין שני אנשים מקבל אופי מעגלי וגם בצורה עקיפה בסט של מאפיינים והתנהגויות אשר ימוחזרו לאורך כל הקשרים בחייו של האדם''.

לצערי או לשמחתי, מעולם לא זכיתי לתת את הסיכום לנחמה. אמנם הייתי גאה בו ורציתי מאוד שהיא תעיין בו אבל כבר לא ראיתי אותה יותר אחרי אותו יום. וכך יצא שהוא נשמר אצלי במגירה ואיכשהו הפך אצלי לאמונה מאוד חזקה. הייתי קורא בו שוב ושוב כאילו היה מעין טקסט דתי כלשהו ולמרות שכבר הכרתי אותו בעל פה, הוא השפיע עלי מחדש בכל פעם. בשבילי, הסיכום הישן היווה מקור בלתי נדלה של אופטימיות לגבי העתיד. הוכחה מדעית שאהבה אמיתית יוצרת קשר רוחני ואפילו קוסמי בין שני אנשים. קשר שקיים ברמה הכי חזקה של הטבע ושום דבר כבר לא יצליח לפרק אותו.

צלצול הטלפון העיר אותי ממחשבותיי. זה היה אמיר. ''הכל בסדר?'' הוא שאל בדאגה ''שמעתי שאסף ואתה נפרדתם''. תהיתי כיצד החדשות כבר הספיקו להתגלגל אליו אבל לא התרגשתי במיוחד. אמיר אמנם היה החבר הכי טוב שלי אך אפילו הוא לא ידע על הנשק הסודי הפרטי שלי. ''יהיה בסדר'' גייסתי את הטון הכי מרגיע שלי ''אנחנו עוד נחזור להיות ביחד''. הוא שתק וניכר כי הוא חכך בדעתו מה להגיד. ''אני לא בטוח, שי'' הוא אמר באיטיות ''הוא נשמע די החלטי''. הפעם היה זה תורי להשתתק בעיקר כי הבנתי שהוא מצטט את אסף. ''בכל מקרה'' הוא הוסיף בטון מתנצל שניסה לרכך את המכה, ''אני כאן בשבילך''.

בשבועות הבאים לא ניסיתי אפילו לדבר עם אסף. ידעתי שלא יהיה בכך טעם. אמיר היה מאוד מופתע מההתנהגות הזו שלי. ''אולי לא אהבת אותו כמו שחשבת'' זרק לי בעוד אחד ממפגשי העידוד שהוא התחיל ליזום, ואני לא עניתי. עמוק בליבי ידעתי שאמונה אמיתית לא זקוקה לניסיונות הגנה מילוליים. הימים חלפו ונראה היה כאילו השגרה חזרה לחיי. בצורה אירונית למדי, היום שבו התחלתי לתהות אם אני צריך לעשות משהו היה בדיוק היום שבו אסף התקשר. זה היה ביום שישי בבוקר ולמרות שהאמנתי שזה יקרה, עדיין הייתי מופתע.

אסף לא רצה לדבר יותר מדי אבל הוא קבע להיפגש איתי בבית הקפה שלנו. ברגע שהסכמתי, הוא פלט פרידה נימוסית וניתק במהירות. חייכתי כשנזכרתי כמה אסף שונא לנהל שיחות רציניות דרך הטלפון. חיוכי רק התרחב כשהבנתי שהוא עדיין קורא לבית הקפה ההוא ''שלנו''. הראשון שסיפרתי לו היה אמיר אבל הוא לא חלק את התלהבותי. ''אני לא מבין'' הוא מלמל, ''חשבתי שזה עבר לך. שזה נגמר''. הפעם כבר לא הרגשתי צורך לשתוק יותר. ''זה ממש לא ככה'' אמרתי לו, ''אני ואסף זה איזה משהו זמני שיכול לעבור. זה קשר כל-כך חזק שפשוט לא יכול להתנתק''. אמיר לא הגיב אבל יכולתי לנחש שהוא קצת מוטרד. ''אני פשוט דואג לך'' הסביר לי אחרי כמה רגעי שתיקה, ''אני לא רוצה שתיפגע שוב''.

הגעתי באיחור מתוכנן לבית הקפה והתיישבתי מולו. הוא קם לרגע באינסטינקט ולרגע חכך בדעתו מה עליו לעשות. שיערו ארך מעט והוא היה נראה שזוף במיוחד. ''אתה נראה טוב'' אמרתי לו ברגע שהתיישבנו כשאני מוותר במודע על כל המשחקים המתבקשים ''התגעגעתי אליך''. אסף הביט בי מופתע. הכרתי אותו מספיק טוב בכדי לדעת שהוא הכין נאום התנצלות מהוקצע גם לשיחה הזו. נאום שהפכתי למיותר ברגע אחד. ''מה שזה לא יהיה, אנחנו נעבוד על זה'' התחלתי להגיד והרגשתי שאני מוציא את כל מה שלא נאמר באותו יום מול המעלית ''אתה אוהב אותי אסף. אפילו כשנפרדנו אמרת לי את זה''. הוא פתח את בקבוק המים הקרים שעמד על השולחן ומזג לעצמו את מלוא הכוס. ''תראה שי'' הוא אמר לי לבסוף, ''אנחנו צריכים לדבר. יותר נכון, אני צריך לדבר''. נתמתחתי על הכיסא וסימנתי לו בראשי שימשיך מבלי להגיד מילה. הוא כנראה לא רצה לוותר על הנאום בכל זאת.

''האמת היא שאתה חסר לי מאוד'' הוא השפיל את עיניו והסתכל על הכוס החצי מרוקנת ''אני עדיין אוהב אותך מאוד וכנראה שזה לא ישתנה אף פעם''. הגנבתי חיוך מרוצה בזמן שמזגתי לעצמי בנינוחות כוס מבקבוק המים. ''אני מאוד הייתי רוצה שנחזור להיות בקשר'' הוא המשיך ''קשה לי מאוד עם הניתוק שיש בינינו. עם העובדה שאנחנו אפילו לא מדברים''. הפלאפון שלי צלצל לפתע וקטע אותו. על הצג הבהבה התמונה של אמיר. לחצתי על כפתור הניתוק וסיננתי לכיוון אסף חצי התנצלות. ''אבל כדי שזה יקרה, יש משהו שאני צריך שתדע'' הוא אמר ובלע את רוקו ''אני יוצא עם מישהו אחר''.

הרגשתי שברגע אחד האדמה נשמטה מתחת לרגלי. החיוך הנינוח שהיה נסוך על פני נשטף בבת אחת. ''זה התחיל עוד שהיינו ביחד. בפעמים שהייתי זקוק להרגיש לתשומת לב שאתה מעולם לא נתת'' הוא ירה את המילים במהירות כאילו שידע שעוד רגע הוא יאבד את האומץ ''זה קשר רגוע ויציב ואני... אני מאוד אוהב אותו''. הסתכלתי עליו. שתקתי. הכאב העמום החל להתחזק כאילו הוא מחלחל לתוכי לאט. הרגשתי שהמחנק שנוצר בגרוני מתחזק מרגע לרגע וידעתי שהדבר האחרון שאני ארצה זה להישבר עכשיו. קמתי בתוך שאני ממלמל משהו על מקום שאני צריך להיות בו וניגשתי ללכת. הוא התרומם אחרי אבל אני כבר הייתי בדרך החוצה, מביט בחטף לכיוונו פעם אחרונה ורואה בזווית העין את כוס המים המלאה שהשארתי.

אמיר היה אצלי תוך עשר דקות מרגע ששלחתי לו את ההודעה. ''האמת שרציתי לדבר איתך בכל מקרה'' הוא אמר כששאלתי אותו איך הוא הגיע כל-כך מהר. ''הוא מאוהב במישהו אחר'' המילים נשפכו ממני החוצה לפני שיכולתי לעצור אותם ''הוא התחיל מעגל חדש''. אמיר נראה קצת מבולבל אבל התעשת במהירות. ''אני לא מבין'' הוא אמר בטון מאוכזב ''אתה שבועות מסתובב כאילו שלא היה אכפת לך ממנו אף פעם אז למה פתאום אתה מגיב ככה?''. הוא המשיך לדבר אבל לא הצלחתי להקשיב לו. ניסיתי למצוא בכוח רסיסי נחמה שיעזרו לי לקום. להיאחז שוב באמונה ולא לעזוב. אולי אסף לא באמת מאוהב. הוא אמר לי שזה קשר יציב ורגוע והרי הקשרים של הטבע הם סוערים מטיבם. אולי זה בסך הכל זמני. זה חייב להיות. אני ואסף חייבים להתמחזר איכשהו. זו דרכו של הטבע. ''שי'' אמיר העיר אותי ממחשבותיי ''אתה בכלל מקשיב לי?''. הסתכלתי עליו והנהנתי בראשי לשלילה. הוא נאנח קלות והסתכל עלי. שתיקה מעיקה השתררה בחדר. ''אמרתי לך שרציתי להגיד לך משהו היום'' הוא אמר לבסוף בהיסוס ''ואני יודע שזה לא הזמן הכי נכון עכשיו, אבל אני חייב להוציא את זה''.

''אתה יודע איך זה לאהוב ולשנוא מישהו בבת אחת?'' הוא אמר וברגע אחד השכיח ממני לחלוטין את כל הפגישה עם אסף ''תבין שי, אני פשוט לא מסוגל יותר''. הוא המשיך לדבר וכל מילה ננעצה היטיב במטרה. המשפטים שלו התפוצצו בתוכי בעוצמה וגררו תגובת שרשרת. כאילו שהוא הדליק את גפרור דווקא במקום שהיה העמוס ביותר בחומר תבערה. ''אני אוהב אותך אבל שונא את זה שאני לא קיים כשאני איתך'' הוא הגיע לאקורד הסיום שכבר ידעתי שהולך להגיע ''ובגלל זה אני מבקש ממך שתיתן לי ללכת ושלא תנסה לעצור אותי''. הוא קם והתחיל ללכת ואני לא הייתי מסוגל ללכת אחריו. נשמתי ארוכות אבל לא מצאתי את הכוח להתרומם. המילים שלו הותירו אותי חבול ומוכה ושאבו ממני את כל כוחותיי. שמעתי את דלת הדירה נפתחת ולפתע התמלאתי שוב באנרגיה. זה לא יקרה שוב. אני לא אתן לזה להסתיים כך הפעם. קמתי והתחלתי לרוץ. הרגשתי כאילו אני רץ שעות על גבי שעות ועדיין לא מצליח לחצות את הדירה הקטנה. הגעתי למסדרון בדיוק בשביל לראות את דלת המעלית נטרקת. ניסיתי לפתוח אותה בכוח אבל ללא הואיל. מספרי הקומות החלו להתחלף במהירות ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מדלתות הברזל העבות. הפעם כבר לא הייתה שום אופטימיות קוסמית שתרומם אותי. במקומה הופיעה אמת מדעית שצרבה את כל גופי. אמת על דפוסי פעולה מחזוריים שלעולם לא ישתנו. אמת על מפגשים וקשרים מעגליים שתמיד יותירו אותי באותו מקום. ''כל מה שנפגש חייב להתמחזר''.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...