המכשיר צלצל. לא האמנתי שזה יקרה. אוסף של חוטים מחוברים בדבק, רוק ובדיל. הוא צלצל בשנית.
היה זה מכשיר טלפון חוגה פשוט וישן, שפורק והורכב עשרות פעמים על ידי חובבן. צלצול שלישי. זה עובד! התחלתי להזיע. שלחתי יד, והרמתי את השפופרת. קול דממה נשמע מהעבר השני. דממה עמוקה... כמעט דממת מוות. ''ה... הלו?'' שאלתי ברעד, איש לא ענה. ''הלו?'' חזרתי, מנסה להישמע בטוח יותר.
''אני כאן'' נשמעו המילים מבעד לשפופרת. התנשמתי בכבדות, לא מצאתי מילים.
פאניקה... ניתקתי.

האובססיה שלי למכשיר התחילה לפני שבע שנים, שלושה חודשים, שבוע ויום. אהבתי לפרק ולהרכיב מכשירי חשמל שונים, וידעתי היטב איך לפרק טלפון. אף פעם לא הצלחתי להרכיב אותו מחדש, עד היום. תומר תמיד אמר לי שיום אחד אני פשוט אשתגע, ואתחיל לפרק כל מכשיר עם ברגים בסביבה שלי. הוא לא ידע כמה הוא צדק. הייתי צריך לפרק את כל הבית, כדי לבנות את הטלפון שלי. המכשיר היה עשוי מטלפון חוגה שחור וישן, המכסה התחתון שלו היה פתוח ומתוכו בצבצו אלפי חוטי חשמל. החוטים היו שזורים זה בזה באנדרלמוסיה ללא הגיון פנימי נראה לעין, אבל אני הכרתי אותם באופן אינטימי. ידעתי לאן הולך כל חוט. בדקתי ווידאתי במשך חודש, שהכל מחובר כמו שצריך. משכתי בכל חוט כדי לראות שההלחמה מחזיקה, וניסיתי לבדוק את רציפות כל הקווים החשמליים במכשיר השטני הזה. למרות הכל, לא האמנתי כשהוא עבד.

המכשיר צלצל שוב. היססתי. האם הוא יעבוד שוב? הרמתי את השפופרת והצמדתי לאוזני באיטיות.
''הלו? אתה... אתה שם?''
''אני כאן'' הוא חזר.
''מ... מי אתה?''מעבר לקו נשמע קול שריטה איום, כמו גיר משתפשף בלוח כיתה, כמו מתכת שורטת לוח מתכת. ''אניהשטנואניהמלאכאניהשטנואניהמלאכאניהשטנואניהמלאכאניהשטנואניהמלאכ...''
ניתקתי שוב. המתנתי בדממה. המכשיר צלצל שוב. ניתקתי אותו מהחשמל. דממה אלחוטית.

אחרי תומר, המשכתי לעבוד לבד על כל מני דברים. הרעיון לבנות דווקא את המכשיר הזה הגיע אלי אחרי שקראתי תקציר של סרט מטופש בעיתון. אני זוכר שהתחלתי לקנות רכיבים. בהתחלה עוד היה לי קצת כסף, אבל כשזה נגמר התחלתי לפרק את כל המכשירים שהיו לי בבית. הטלוויזיה הייתה שימושית, וגם הטלפון הסלולרי הישן. לפעמים איילת הגיעה לבקר אותי, ובכל פעם צעקה עלי כשראתה שפירקתי עוד משהו. היא אמרה לי שאני צריך לצאת מזה, לחזור לעצמי. היא אפילו איימה להביא משטרה או פסיכיאטרים, או משהו כזה. ידעתי שהיא לא תעשה שום דבר, כדי לפגוע בי. היא הביאה לי אוכל מדי פעם, ואפילו ניסתה להאכיל אותי כשלא היה לי כוח רצון להרים את המזלג כדי לנגוס בעוף המכובס הנוראי שלה. היא תמיד הייתה טובה אלי.

החזקתי את הכבל החשמלי בידי. רעדתי. ניסיתי להחזיר לחשמל, אבל כמעט והתחשמלתי מהניצוץ.
המכשיר צלצל. הרמתי את השפופרת. ''תו... תומר? זה אתה?'' קיוויתי, ניסיתי, רציתי בכל מאודי.
''אני כאן'' הוא אמר בקול מתוק.
''חזרת אלי? אתה כאן? שוב איתי?''
''אני כאן... אני כאן... אני כאאאאאאאן,'' הוא המשיך, בקול מתכתי וקר יותר ויותר.
''לא... תומר... מה קרה לך? זה אני זה...'' לא סיימתי את המשפט.
''אני המלאך ואני השטן, אני האנס ואני הקורבן, אני הרוצח ואני האספן...''
''תומר? תומר?''
''... אני מכלה את הנשמות כולן.''
ואז שוב דממה. דממה כל כך עמוקה ורועמת,עד שאוזני התחילו לכאוב. ''ת-ו-מ-ר'' צעקתי אל השפופרת.
הדלת נפתחה, מעברה השני עמדה דמות. הורדתי את האפרכסת מאוזני ועמדתי משתאה, לא מאמין. האם עשיתי את הבלתי מתקבל על הדעת? האם כנגד כל הגיון הוא כאן?
איילת נכנסה הביתה, התקרבה אלי, תפסה אותי בידי. השפופרת נפלה לרצפה ונשברה.
''לא,'' צעקתי. ''לא... בבקשה, לא.'' בכיתי, אבל היא תפסה את ידי בחוזקה. מאחוריה עמדו עוד אנשים, גדולים כאלה. הם תפסו אותי ביד וברגל ובמותניים. הם ניסו לפגוע בי. הם רצו לחסל אותי. זו לא איילת, אני משוכנע. אני רואה את פניה למולי, והיא השטן, והיא המלאך, והיא האנס, והיא הקורבן... האני יודע, שמעתי, ראיתי את הפנים המעוותים. ניסיתי לנוע, אבל כל מה שיכולתי להרגיש היה את המחט האדומה, המדממת הנכנסת אלי וגונבת את נשמתי ואת תודעתי. באוזני אני שומע שוב את קול המתכת הצורם. שקעתי בעלטה.

בחוץ ירד גשם. מבעד לערפילי השכחה יכולתי לשמוע את איילת מדברת עם מישהו. ''אני מצטערת שלא קראתי לכם קודם, אבל הוא במצב הזה כבר הרבה זמן. חשבתי שאני אצליח לשקם אותו בעצמי''. היא אמרה בקול כמעט בוכה.
''זה בסדר, לא יכולת לדעת שהוא יתפרץ כך,'' אמר קול גברי.
''אתה מבין,'' היא המשיכה, ''הוא לא חזר לעצמו אחרי שהבן זוג שלו, תומר, עזב אותו בשביל בחור צעיר אחר.''