פרפר צבעוני נחת על קצה המיטה. קורדליה עצמה את עיניה ופקחה אותן בשנית. אור הבוקר החיוור התגנב לחדרה דרך התריסים הפתוחים למחצה, והיא התרוממה לתנוחת ישיבה. אש מחממת בערה בתנור מתכת מכוסה. קרן אור בודדת שחדרה את החלון רקדה על פני הקיר מולה, מברכת אותה לבוקר טוב.
קורדיליה הייתה בת אצולה, וככל בני האצולה בארבע הממלכות, ניחנה ביופי על אנושי. עיניה היו כחולות ועמוקות, שיערה חיוור ועורה חום בהיר, עדין, רך וחלק. על גופה הייתה רק כותונת דקיקה, וסביב שמיכות פוך עבות כיסו את המיטה הגדולה והבודדה שלה.
נקישה נשמעה בדלת. ''היכנס, ג'יבס.'' אמרה קורדיליה בקול שקט, ענוג. הדלת נפתחה בעצלנות הראויה לבוקר יום שישי באמצע פברואר הקר, מפיצה את ריח הביצה, הקפה והלחם הקלוי. מעברו השני של המפתן עמד יצור נמוך קומה, בעל זקנקן שחור, עור ורדרד ובגדים עליזים בצבעי חום ירוק וצהוב, שנמתחו מכף רגלו ועד לגרוגרת הצוואר. ''ארוחת הבוקר שלך, מלכתי.'' הכריז ג'יבס ברשמיות יתרה, קד קלות ופנה ללכת.
''האם אוכל לקבל את היומן שלי?'' פנתה קורידליה אל משרתה הנאמן. ''בוודאי, מלכתי,'' אמר, ופנה לחפש את היומן ברחבי הטירה.
המלכה התיישבה על יד השולחן ובחנה את הצלחת. לאחר שסיימה את הארוחה הקלילה, פתחה קורדיליה את הניילון העוטף את העיתון, שהיה מונח על המגש ליד הצלחת. היא עיינה קלות בכותרות, ממלמלת לעצמה הערה פרטית זו או אחרת, בכל פעם שהחליפה עמוד.
ג'יבס חזר, ואיתו יומן המלכה בעל כריכה דמויית עור, ולוגו של בנק הפועלים בצידו. קורדיליה פתחה את היומן, מצאה את התאריך המבוקש והנהנה קלות. ''אתה יודע שהיום אני צריכה לצאת בצהריים. פגישת האחיות מתקיימת מחר, ולאה מסיימת את התיקונים האחרונים בשמלה שלי.''
''כמובן, מלכתי,'' אמר ג'יבס ברשמיות, ''אדווח לראש המשמר כי עליו למנות לך מלווה.''
''תודה, ג'יבס,'' אמרה המלכה, וחייכה אל המשרת שלה. לולא היה ג'יבס מיומן בהעמדת הפנים הרשמית, היה מתפתה לחייך אל קורדיליה בחזרה. אבל הוא היה מאופק דיו כדי להנהן בתגובה ולצאת אל המטבח, ואל הכלים המלוכלכים המתחבאים בו.

בשעת הצהריים ירדה קורדיליה במדרגות הטירה אל עבר בית המשמר הקטן, שהיה מנותק מחדר המדרגות המרכזי. היא עברה בשביל הגן הירוק, ונקשה בקלילות על דלת בית המשמר. מעבר לדלת נשמעה הרטינה... ''מה?''
היה זה 'מה' עצבני למדי, מהסוג שהיה גורם לרוב האנשים לנטוש את המקום ואת יושבי הבית בשקט.
אולם קורדיליה הייתה רגילה לקבל את כל שרצתה... היא הייתה המלכה.
''אני נוסעת ללאה בממלכת הסתיו, ואני מצפה מאחד מכם שילווה אותי. אם לא... אלך לבדי.''
''לא!'' נשמעה הקריאה, תוך שהדלת נפתחה במהירות מרשימה. בתוך החדר האפלולי עמד אדם גדול.
לא, לא היה זה אדם.
זה היה יצור גדול. עורו היה כחול חיוור, ועל ראשו עמדו שתי קרניים קטנות, בדיוק מעל העיניים. גופו העירום למחצה היה שעיר ומכנסיו היו שחורים (והפוכים).
''מיד אני מגיע מלכתי. אלווה אותך בעצמי,'' אמר לה אונרק.
המלכה המתינה בסבלנות במשך שלושים שניות שלמות, בטרם החלה להקיש בעצבנות קלילה על הדלת בשנית. שנייה מאוחר יותר, אונרק עמד בחוץ. עורו היה מכוסה מעיל פליז, ועל גבו התנוססה חרב אימתנית, משוננת, מהסוג הדורש את שתי הידיים החסונות של היצור, על מנת לבצע הנפה ראויה.
''ניקח את המגאן?'' הוא שאל.
''כן,'' אמרה קורדיליה, והחלה ללכת אל עבר הרכב המעוטר בסמלה של המלכה ובעל דגל ממלכת האביב דגל השדות, הפירות והפרחים. המכונית עמדה בקצה הגן. אונראק השיג את המלכה, פתח את הדלת והמתין מספר שניות עד שתגיע המלכה ותתיישב במושב שעל יד הנהג.

במבטו קלט אונרק את הטירה, הגן, ואת המלכה. הוא היה ראש המשמר בשנתיים האחרונות, הדירה הייתה חלק מהטבות התפקיד. הטירה הייתה גדולה, מפוארת. על ראשה התנוססו דגלי האביב, ומעליה עמדו צריחים רמים ונישאים. המלכה לבשה שמלה כחולה, יפהפייה, ושיערה גלש על כתפיה. היא הייתה בת אמיתית לאצילים בני הפייה... היא הייתה מלכה בכל איבריה, בכל תנועותיה, בכל מחשבותיה.
אולם, בו זמנית ראה אונרק את העולם האמיתי. הטירה הייתה רק בניין דירות, הדגלים היו סדינים שהתייבשו על החבל והצריחים היו דודי שמש ואנטנות לוויין. מולו עמדה המלכה, עומדת להכנס לרכב שהיה נטול כל צבע, פרט ללבן מלוכלך, והיא הייתה יפה... גם בעולם האמיתי, גם דמותה האנושית הייתה מקסימה מעבר לכל דמיון. אבל רוב האנשים לא ראו את היופי, לא ראו את החן, לא ראו את המלכותיות. הם ראו גבר נשי, בשמלה כחולה.

''סע!'' פקדה קורדיליה לאחר שהתיישבה בזהירות (על מנת שהשמלה לא תיפגם), חגרה את חגורת הבטיחות. הטרול הקשוח התניע את הרכב ויצא לחפש את היציאה הקרובה לכיוון איילון.