קול לחישה דקה העיר אותה משנתה. היה זה קולו של המוות. לילך עצמה את עיניה ופקחה אותן בשנית. אור הבוקר החיוור התגנב לחדרה דרך התריסים הפתוחים למחצה. היא התרוממה לתנוחת ישיבה. לידה עמדה האח המכוסה, קרה ולא מטופלת, ללא אש וחום. קרן אור בודדת, שחדרה את החלון, חדרה לעיניה ולילך הסתירה פניה בידה על מנת שלא להסתנוור.
לילך הייתה בת אצולה, וככל בני האצולה בארבע הממלכות ניחנה ביופי על אנושי. עיניה היו חומות -אפורות, שיערה שחור עמוק ועורה בהיר עד מאוד, עדין, רך וחלק. על גופה הייתה כותונת עבה, ומסביבה שמיכות פוך עבות עוד יותר, שכיסו את המיטה הגדולה והבודדה שלה.
נקישה נשמעה בדלת. ''מה רצונך?'' אמרה לילך בקול שקט, ענוג, לעבר המוות שישב מצידו השני של החדר. מוות לא ענה. הוא היה בחור גבוה, לבוש כולו בשחור ומסביבו מעיל רוח שחור. הוא היה קרח ועיניו ננעצו בה באכזריות שרק המוות יכול לה. הוא קם והתיישב על המיטה ליד לילך, מלטף את פניה הקרות. ידו קרירה אף היא, העבירה בלילך צמרמורת קלה. היה זה בוקר פברואר קר, כאשר התנתה לילך אהבים עם המוות.

המלכה התיישבה על יד השולחן כאשר נמנם מוות במיטתה לאחר מכן, ובחנה את היומן שלה. מעל גופה נמרח חלוק קליל ולבן. היא כתבה בעט כדורי הערות זוטות בקשר לימים הקרובים. אז יצאה החוצה, ובדרך הרתיחה מים, בקומקום החשמלי המלכותי שעמד במטבח. היא הוציאה את העיתון מתיבת הדואר והשליכה אותו כלאחר יד לפח האשפה, מבלי לפתוח את הניילון העוטף אותו. היא חזרה לחדר עם שני כוסות מהבילים, באחד היה קפה שחור חזק ומתוק כמו שהמוות אוהב. בשני היה תה קר, מדיף אדים של קרח למגעה המקפיא של לילך מלכת החורף. ''אתה יודע שהיום אני צריכה לצאת בצהריים. פגישת האחיות מתקיימת מחר, ולאה מסיימת את התיקונים האחרונים בחליפה שלי,'' אמרה לילך למוות המנומנם.
''כמובן, מלכתי.'' אמר המוות בציניות רשמית, ''אני יכול ללוות אותך?'' שאל בחצי צחוק.
''תודה,'' אמרה המלכה בקול יבש ומונוטוני, חייכה חיוך מעושה אל המאהב שלה. לולא ידע מוות כי אחיותיה של לילך יגרשו אותו בכל כוחן, היה שוקל ברצינות ללכת איתה. אבל הוא ידע שאל לו להתערב במועצת המלוכה. הוא היה מוות, נייטרלי, הרוצח המושלם, רואה את כולם בעין שווה ללא הבדלי גזע, מין, דת, גיל או נטייה מינית.
מוות חייך בנבזיות ללילך, התרומם לכדי ישיבה וחיכה עד שתגיש לו המלכה את הקפה השחור. הוא קיבל את הקפה ביד אחת, וחפן את האשכים של המלכה בידו השנייה, מביט בה בשובבות. היה זה מחזה נדיר אצל המוות, אולם לילך ראתה אותו כבר במצבים אחרים. מצבים עליהם אף בן תמותה לא יכול לחשוב אפילו. הם סיימו את המשקאות שלהם, ומוות פנה להוריד ממלכת החורף את החלוק המלכותי, מכניס לפיו את כלי המלכות, תוך שידו מתגנבת אל צידה האחורי. לילך נאנקה בלחישה.

בשעת הצהריים ירדה לילך במדרגות הטירה אל עבר החדר הקטן של הליצן / מתנקש של בית המלוכה של החורף. היא עברה בגרם המדרגות האפלולי, ואף עצרה בדרך כדי לעיין בהודעה החדשה של ועד הבית. לילך הגיעה אל יעדה ליד דלת הכניסה ונקשה בקלילות על הדלת הרעועה, עליה היה כתוב בטוש מארקר פרמננט ''פרץ''. מעבר לדלת נשמעה התשובה... ''כבר בא''.
היתה זו תשובה עצבנית במקצת. מהסוג שהיה גורם לרוב האנשים להבין שהמתגורר כאן הוא בחור תמהוני, במקרה הטוב, רוצח סדרתי במקרה הגרוע.
אולם לילך הייתה רגילה לקבל את מה שרצתה... היא הייתה המלכה.
''אני נוסעת ללאה בממלכת הסתיו, ואני מצפה מתגן עליי.''
''ואם לא?'' נשמעה השאלה בלחש, תוך שהדלת נפתחה בזהירות. הבריח עדיין היה במקומו ותנועת הדלת נסתיימה במהירות רבה מדי. בתוך החדר האפלולי עמד אדם קטן.

לא, לא היה זה אדם, זה היה יצור קטן. עורו היה אפור חיוור ופיו היה גדול מכדי מידות ראשו. גופו העירום למחצה היה חלק ומכנסיו היו שחורות.
''כדאי לך להגיע. או שאני מנתקת אותך מאספקת הסיוטים שלך,'' אמרה לו לילך בקור ובאפטיות. היה ברור לפרץ שהיא מתכוונת לכך ברצינות. ''מיד אני מגיע מלכתי. אני אלווה אותך בעצמי,'' אמר לה פרץ ברשמיות צינית.
המלכה המתינה בסבלנות במשך שלוש דקות, שלושים ושלוש שניות שלמות בטרם החלה להקיש בעצבנות קלילה על הדלת בשנית. שנייה וחצי מאוחר יותר עמד פרץ בחוץ. עורו היה מכוסה במעיל עור שחור. הוא הסתיר במגפיו סכינים.
''ברכב שלך או שלי?'' הוא שאל.
''אין לך רכב,'' אמרה לילך בעצבנות קלה והחלה ללכת אל עבר הרכב שלה, שהיה מעוטר בסמלה של המלכה ובעל דגל ממלכת החורף דגל הגשם, הקרה והכפור. המכונית עמדה בקצה הרחוב, ליד פחי האשפה. פרץ השיג את המלכה, פתח את הדלת והמתין מספר שניות עד שתגיע המלכה ותתיישב במושב הנהג. הוא התיישב מאחוריה במושב האחורי, עיניו מתגלגלות, בוהות במהירות לכל כיוון. פרץ היה אומנם פראנואיד, אבל היה כזה משום שתפקידו חייב זאת.
''ראיתי את המוות היום,'' אמר בפתאומיות.
''יופי.'' אמרה המלכה.
''הוא ביקר אותך?'' הוא שאל בחשדנות
''הוא יכול לבקר אותי מתי שהוא רוצה,'' אמרה לילך.
''מלכתי. אם את רוצה לשרוד, אסור לאיש להתרועע איתך ללא הגנה נאותה,'' אמר פרץ, מתוך דאגה כנה ואמיתית לאספקת הסיוטים שלו מאשר לחייה של המלכה שלפניו.
''זה בסדר,'' אמרה לילך, ''הוא זיין אותי עם קונדום.''
''מלכתי!'' אמר פרץ בשאט נפש.
לילך צחקה, תוך שהיא מתניעה את הרכב ונוסעת דרומה, אל כביש החוף ואל ממלכת הסתיו.

במבטו קלט פרץ את הטירה, הביצורים, ואת המלכה. הוא היה המרגל, הרוצח והליצן המלכותי בחמש השנים האחרונות. החדרון שלו, שהיה פעם דירת חמישה חדרים, היה חלק מהטבות התפקיד. כמו כן קיבל אספקה קבועה של סיוטים מזינים. הטירה הייתה גדולה, מפוארת. על ראשה התנוססו דגלי החורף, ומעליה עמדו צריחים רמים ונישאים. המלכה לבשה חליפה שחורה, יפהפיה, ושיערה השחור והשופע היה אסוף לאחור בגומייה פשוטה. היא הייתה בת אמיתית לאצילים בני הפייה... היא הייתה מלכה בכל איבריה, בכל תנועותיה, בכל מחשבותיה.
אולם, בו זמנית ראה פרץ את העולם האמיתי, כפי שראה ידידו אונראק ממלכת האביב. לילך לא הייתה אלה גבר הומוסקסואל, רזה מדי וחיוור מדי.

''אתה רוצה לעצור בדרך בחנות הצהובה כדי לקנות משהו?'' שאלה לילך. ''לא תודה,'' ענה פרץ. הוא חשב על חברו אונרק שוב. הוא ידע שגם קורדליה תהיה בדרכה אל לאה. הוא לא היה בטוח אם היה זה חכם לצאת עכשיו... מה אם קורדליה ולילך יפגשו שם, ללא נוכחות האחיות האחרות?
פרץ לא רצה לחשוב על התוצאות של מפגש כזה, אך ככל שהתקדמו לכיוון המושב הקטן שהיה מרכזה של ממלכת הסתיו החלו החששות לעלות בו יותר ויותר. הם החנו ליד מגאן פשוטה למראה וכאשר ראה פרץ את אונראק מעשן סיגריה מחוץ לחנות של לאה, התחילה הפאניקה לעלות בו...