הוא לא בכה כך שנים. אולי מדי פעם היה מזיל דמעה שמתחילה בקצה העין ומסתיימת בתחתית הלחי השמאלית. לעיתים רחוקות יותר הייתה נקווית בתעלה שבין האף לפנים. אבל הפעם הוא בכה בדמעות כה רבות עד כי איימו להטביעו. הם הרסו כל חלקה טובה שהיתה בילד הזה, באיטיות מייסרת.
הם הפכו אותו מנער צעיר ומחייך לשבר כלי עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, שמכרכר סביבם ככלבלב הרעב לתשומת לב. בסוף הפכו אותו לגוש חסר לב של אפאתיות קפואה.
הילד היה חמוד, תמים וקטן. הוא לא הלך איתם כי הם איימו עליו, ולא בגלל שהם היו מגניבים (או אפילו מאאגניבים לצורך העניין). חלקם אפילו היו פעם חברים שלו באמת. הוא התאהב בקבוצה, בתחושת היחד שמאחדת את בני האדם והופכת אותם מאינדיבידואלים אינטיליגנטים להמון חסר דעת. הקסם של מנטליות עדר חסרת דאגות עוררה בו גלים של התרגשות, והוא הלך איתם מבלי לשאול שאלות. כאשר התחיל לשאול שאלות, היה כבר מאוחר מדי. את התשובות הוא היה חייב לגלות בעצמו.
בצעירותו לא עשה שום דבר חמור באמת, אבל הם משכו אותו הלאה. הוא היה קורבן, אבל הוא לא הלך ולא עזב. מדי פעם רציתי לצעוק לו שיפסיק, וימשיך בחייו מבלי להתרועע עם החוליגנים האלה. אבל הוא לא שמע אותי, אולי לא היה יכול לשמוע אותי. גם כאשר לקחתי את רותם מהקבוצה הם לא הפסיקו. הם היו עצובים, חלקם לפחות, אבל לא עשו שום דבר כדי להשתנות. טוב, זה לא מדויק. הם השתנו עם הזמן... לאט, ובהחלטיות השתנו לכיוון שלא הייתי לוקח אליו איש. אבל הם המשיכו ללכת בדרך-לא-דרך והפכו מקבוצה של ילדים משועממים לקבוצה של נערים משועממים. מכאן מתחילות כל הסכנות.

הוא בכה בשקט כאשר הם גילו מה שהיה קבור בפנים, עמוק בתוך הארון הפרטי שלו. הם חפרו את זה באכזריות החוצה והכו בפניו עם הדבר. הוא בכה בקול רם כאשר הם תפסו אותו והפשיטו אותו בכוח ועשו בו דברים נוראים. לא יכולתי להסתכל והפניתי את מבטי, אבל ידעתי שעלי לראות. לא ראיתי, אבל שמעתי ולא רציתי. הם השאירו אותו מדמם, מבפנים ומבחוץ.
אפשר היה לחשוב שכאן מסתיים הסיפור, אולם מסכת האימה שלו רק החלה. הוא היה קם בבוקר ולובש את בגדיו ומעליו את המסכה שהכין במיומנות. הוא הגיע הביתה בצהריים ואכל עם המסכה. הוא היה הולך בערב ומחפש אותם, והם היו מתעמרים בו. הוא לא הכיר משהו אחר, ולא רצה להישאר בבית. בבית הייתה המסכה כבדה מדי והאצבע קלה על אבזם החגורה. איתם היה לו רעש קבוע, סטאטי וחלק של איומים, התרסות, קללות ויריקות. מדי פעם היה משהו מתעצבן עליו והיו מחטיפים לו איזו סטירה.
לפעמים היה אחד מהם לוקח אותו אליו הביתה ומזיין אותו בתמורה ללינה וקצת אוכל.
הוא חזר והתחנן, קיבל הכל ושתק. הוא אכל איתם, ועישן איתם ונצמד למשקוף כאשר עשו בו את רצונם. הוא הלקח איתם והזריק איתם וישן איתם בלילה כדי שלא יהיה לבד.

לאחר שנתיים זכיתי ללטף את פניו. הוא שכב על הקרקע, לא נע. הוא דימם מאפו, מהפצעים שעל עורו וממקומות אחרים... מוצנעים יותר. הושטתי את ידי, אבל הוא לא רצה לבוא איתי. הוא לא הכיר אותי, למרות שאני התבוננתי בו כל חייו. הוא ניסה לקום לבד, אבל לא הצליח כי רגלו הייתה שבורה. עזרתי לו לקום והוא הביט בי בעיניים מסכנות. היה לו ברור שאני רוצה לזיין אותו... כמו כולם. אבל אני לא רציתי דבר רק להגיש עזרה. זהו תפקידי, זוהי חובתי ואין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לעזור למי שהיה פעם אדם. הובלתי אותו בדממה אל עבר הסירה הקטנה שלי, והנחתי אותו בזהירות עליה. פעם הייתי גובה שתי מטבעות בתמורה לנסיעה, אבל היום אני מעביר אותו בחינם. את המחיר אגבה כבר מאלו שנטשו אותו, שזנחו אותו, שהתעללו בגופו המסכן.

קול פכפוך המים הזכים גרם לי להתבונן לאחור. הוא שיחק עם המים בזמן ששטנו בנהר. חייכתי אליו הוא חייך אלי בחזרה. כמה יפה היה חיוכו, כמה שלו וענוג. חזרתי להתבונן בדרך שלפני, על הנהר. כך המשכנו הלאה, אל עבר הממלכה עליה השמש לא זורחת לעולם. הוא המשיך לשחק במי נהר המתים ואני הובלתי אותו הלאה. כי אני מוביל שם את כולם...