נוגה מבקשת שאשכב על הדשא ביחד איתה. אני מתרחקת מהמדורה החצי כבויה ונשענת על גזע העץ. ירח כסוף צובע את העשב הלא גזום בחצר הבית שלנו, אנחנו מחפשות חייזרים ומקוות שגם נמצא.
צרצרים מרדימים אותנו בנגינה מכנית, ''הם החייזרים היחידים בסביבה'', נוגה אומרת. אני צוחקת בשבילה, אבל החיוך כואב מדי בזוויות הפה.
''הנוף נראה בדיוק כמו איור מספר ישן'', היא מתארת, ''ספר ילדים. הוא הודפס ב-1992 באנגלית, בעברית רק ב-1994, אני נולדתי ביניהן. היית מאמינה שג'ים לוול ואני נולדנו באותו יום?'', היא קוראת בהתרגשות אדירה.
''זה באמת לא ייאמן'', אני מסכימה איתה, ''אבל את לא בת 80, את רק בת 11''.
''ניל ארמסטרונג הוא אולי האדם הראשון שנחת על הירח, אבל ג'ים לוול הוא הגיבור האמיתי'', היא קובעת מתוך זרם מחשבות בלתי ידועות.
''מעניין מתי הם ישנו, אם בכלל, בחללית הזאת'', היא מוסיפה.
''הם בטח ישנו בתורות'', אני נותנת הנחה פשוטה.
היא מתרוממת קצת ומקריאה מהספר, באותיות גדולות עם ניקוד רב, ''...סביבו יש צעצועים חדשים. הוא אומר בעצב: 'הייתי רוצה שילדים יבינו שאת משחקי-הוידיאו אי-אפשר לחבק כמו שאפשר לחבק אותי!'''. בתמונה רואים זוג דובונים נישאים בחלל כחול בוהק וסביבם כבלים ומסכים, וירוסים ומסוקים ודובונים צבעוניים מפלסטיק בריחוף רובוטי.
''תראי מה זה, תראי איזה עצוב'', היא מבינה פתאום שתמצית החיים גלומה בספר ילדים מתורגם.
אנחנו יושבות שם עוד כמה רגעים, רוקמות קסם בין גזירי עיתון ישנים וחבלים עם כביסה חצי רטובה, המתנופפת ברוח כאילו הייתה בת רפאים יפה.
''פעם ג'ים לוול תהה מדוע הפיצוץ לא קרה באפולו 12, או חיכה לאפולו 14, החללית הבאה'', היא מספרת.
''גם אני תהיתי'', אני אומרת בתגובה.
''לא נורא, זה רק סיפור'', היא מניעה את ידה בביטול, ''בסוף, כשיהיה כתוב 'Game Over' גם על צג החיים שלו, אף אחד כבר לא יזכור מיהו היה. גם לא הירח''.
''אם הוא ימות בכלל'', אני נוטעת בי רסיס תקווה.
נוגה צוחקת ביחד עם הרוח ופותחת את הספר בעמוד הבא, ''גם הדובי שעל הירח עצוב. אין לו חבר'', אני רואה את היקום הרחב דרך עיניה הזגוגיות בפעם האחרונה.
''הרקיע נקי וקר ויפה'', אומרת נוגה ונפרדת ממני גם בערב הזה, מתמזגת ביקום שעל החבל.
אני אוספת את המצלמה מהדשא וחוזרת הביתה.
אין חייזרים היום.