מוצאי שבת, 22:17
הוא התיישב למולי עם כוסית של גולד לייבל באמצע שומקום, קריית ביאליק. זה היה פאב חדש, לא מוכר, לא קשור. אפילו היה ממוקם על דרך עפר שסטתה מהכביש הראשי. הג'ינס שלו היה קרוע בכמה מקומות ועל החולצה שלו עמדה פיית דיסני קטנה עם כנפיים ענוגות, ושרביט עם כוכב צהוב עליו. היא חייכה כאילו ידעה את סודות העולם כולו. ידעתי שאני חייב לפגוש אותו כאן, שאין מקום אחר בו נוכל לקיים את הפגישה הזו. המקום היה נטוש, פרט למלצרית-מגישה-מארחת שעמדה מאחורי הבר ולעסה מסטיק בשקט מפתיע.
''הבאת את זה?'' הוא שאל בלחש.
''כן,'' עניתי. ''זה פה.''
''מצוין,'' הוא חייך. היה לו חיוך מקסים, ממזרי כזה. השיער שלו היה שחור כמו הלילה. העיניים שלו היו ירוקות, גדולות ומבריקות. אני אוהב עיניים כאלה, גדולות יותר מדי. הוא היה חיוור מעט.
''תוציא. אני רוצה לראות,'' הוא המשיך. נדמה היה שקולו אינו נישא באוויר, אלא מגיע לאוזניי בדרך נסתרת. היה ברור לי, מעל לכל צל של ספק שרק אני שומע אותו. מאחורינו התיישב זוג. הם דיברו בשקט על מזג האוויר,על החמסין, על הלחות ומשהו על קורס בפסיכולוגיה קוגנטיבית. לא התעניינתי יותר מדי. הבחור היה גבוה ורזה, הטיפוס שלי. הוא ישב עם בחורה שמנמנה שהצליחה לעצבן אותי רק ממבט חטוף. הקול שלה כמעט הוציא אותי משלוותי. בחרתי להתעלם ולהמשיך. שלחתי יד אל התיק שלי כדי להוציא...

שישי, 21:07
אבא של תום שוב פצע אותו, ואני חובש לו את המצח המדמם. איזה בן זונה, זה ישאיר סימן להרבה זמן. אפילו להרביץ לילדים שלו כמו שצריך הוא לא יודע, אבא של תום. הוא לא יודע שצריך להרביץ בלי להשאיר ראיות לעובדת הסוציאלית? אבל היום לא היה כל יום אחר, סתמי ומשעמם. היום אבא של תום תפס אותנו על חם. ברחנו, אבל הוא תפס את תום מאוחר יותר והרביץ לו עם השפיץ של החגורה.
בן זונה של בן אדם. לקחתי את תום לאכול גלידה אחר כך, כדי שלא יהיה יותר מדי עצוב. אני לא יכול לסבול את העולם כשתום עצוב. קניתי לו כדור שוקולד עם פצפוצים בגביע קטן, והוא אכל את רובו. הוא השאיר לי את הזנב המדמם, החום, של הגלידה. מין ביס אחרון שמראה על התחשבות חמודה. הבאתי אותו אל חצר פנימית של בית דירות סתמי. אז, בין שיח לפח זבל חייכתי, הכנסתי לפה את הביס האחרון ונישקתי אותו, מורח את טעם השוקולד הנמס על הלשון שלי ושלו יחד.
גן עדן. דילגנו הלאה, מחזיקים ידיים לפעמים, כשאף אחד לא מסתכל. עד שהגענו אליי לחדר.

שישי 23:37
קמתי מהמיטה ולבשתי את התחתונים שלי. הסתכלתי על תום ישן. הלכתי למטבח. עוד שאני כותב את השורות הללו, ומביט במשפט הזה אני מבין כמה הוא מטעה. עבורי ''ללכת למטבח'' פירוש הדבר לעשות צעד וחצי ממרגלות המיטה. אחד, עוד קצת וזהו, אני על סף הכיור הקטן, ושלושת הארונות בהם אני מחזיק קופסאות שימורים, מזלגות ושפופרת KY לצד שפופרת ווסאבי שבאה יחד עם המקום. לפעמים גם פסטה אפשר למצוא שם, או חלילה ירק כלשהו מזדמן. תום שכב על המיטה ובכה בשקט. הוא חשב שאני לא אבחין, אבל ראיתי. תפסתי סיר קטן (והלוואי והיה זה פינג'אן אוריגינלי, אבל זה היה רק סיר קטן) והרתחתי מים לקפה. הבאתי לו מאג ואני לקחתי את השני, זה עם הסדק. הוא שתה בשקט.
''לפעמים אני רוצה רק לברוח,'' הוא אמר.
''אני מבין אותך,'' החזרתי לו. הוא נתן בי מבט מסכן כזה, כאילו רצה להיות בטוח שאני מבין אותו, ומצד שני כאילו רצה שאנחם אותו כמו שלא אוכל לעשות לעולם. ליטפתי את ראשו, חיבקתי אותו ונישקתי אותו שוב.
''אולי נוכל לברוח'' אמרתי, ''למקום טוב יותר.'' הוא חייך כילד גדול, אחד שכבר יודע שאליהו הנביא לא באמת בא לפסח, אבל משתעשע מהסיפור בכל זאת.
''לאן?'' הוא שואל.
''בוא איתי,'' אני אומר לו.

שבת, 03:57
אבא של תום הגזים. ליוויתי אותו הביתה והוא חיכה לנו עם אקדח. פאקינג אקדח. הוא רצה לירות בי. בי? בן... בן זונה. לא השארתי שם את תום, ולקחתי אותו אליי לחדר. לא התכוונתי לישון. ידעתי מה הולך לקרות. אבא של תום צעק מאחורינו כל מיני דברים מאוד מכוערים, והדמעות בעיניו של תום נקוו והתקבצו, עד שהיו גדולות וחזקות מספיק כדי לפרוץ את המחסום שהציב תום לעצמו, וירדו מטה בכוחות עצמם. חיבקתי אותו והוא בכה לי על הכתף. עייף, מותש, כולו פקעת של אומללות. עכשיו יכולתי להוביל אותו הלאה. לקחתי אותו לגג הדירה שלי והראיתי לו את הכניסה למקום האחר. הוא בכה עוד קצת ואני ליוויתי אותו הלאה. ותום הלך, הוא הלך אל ממלכה של פיות אדירות ושדוני מים ואש, עצים מחייכים וחתולים מעופפים וכל מה שרק תוכלו לדמיין.

מוצאי שבת, 22:22
שלחתי יד לתיק שלי, כדי להוציא בקבוקון כחול וזוהר. הוא תפס את הבקבוקון וחייך אליי. ''איך קוראים לו?'' הוא שאל.
''תום,'' עניתי ביובש.
''מצוין,'' הוא החזיר אליי ופנה לקום.
''רגע,'' אמרתי, ''מה עם ההסכם שלנו?''
''כמובן,'' אמר בקול כמעט נחשי. ''התקרבת עוד צעד אחד לשחרור החוב שלך.''
הסתכלתי עליו הולך ממני. הוא היה מאושר, ואני חשתי ריקנות.

כעבור חצי שנה
אמיר הגיע אליי בדמעות. אבא שלו שוב השתכר והרביץ לאימא שלו ולאח הקטן שלו. הוא נראה אבוד. חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו...

''For he Comes the human child
To the waters and the wild
With a fairy hand in hand
For the world's more full of weeping
Than he can understand''

- Stolen Child, Loreena McKennitt