מאוחר יותר באותו היום, יצאה סיוון מביתה וביקרה את סברינה. הרחובות היו קפואים, אך ציפייה סבבה אותה, והיא איתרה את המקום תוך זמן קצר. נרגשת וסואנת, יצרה את נגינת הפעמון.
סברינה ניצבה בפתח - רוח צרפתית קיררה את פניה, והצינה זרמה מפיה היפה.
''באתי,'' תיארה סיוון.
''יופי,'' אמרה חצי חברתה, וקראה: ''זאת סיוון, מהרחבה!''.
הן ריחפו בנתיב הצר, תוהות מי תנפץ את הקרח קודם.
''אז איפה נהיה?'' תמהה סיוון.
''נבקר חבר.'' הגיבה סברינה, אינה מוסיפה יותר.
''זה הבחור מרחבת הקרח?'' ביררה, והסתפקה רק בהנהון חיובי.
''חכי פה.'' אמרה הבחורה היפה, זונחת אותה בזירת קרח.
סיוון נותרה במרחב הפתוח, סביבה רק אוויר צחור וקפוא, ותהתה מה יהיה בתחרות ומתי סברינה תחזור. היא בהתה ברצפה הקרירה וראתה את נוגה ואת פייר ואת הבחור חסר הפנים מהרחבה. אחר ניתקה את צפייתה מן התחתית וסיירה בין נציבי קרח וספקות נצחיים - מתי תהיה סברינה חברתה? מתי היא תהיה נאהבת? מתי יראו בה צרפתייה, ולא בת זרים? היא צנחה ברפיון, ויבבה בתוך הריק.

סברינה חזרה אחרי זמן רב, גבוהה ויפה, ומסופקת. ''זהו, אנחנו תיקו.'' היא אמרה.
הן חזרו בנתיבים החיוורים, גומאות רוח חסרת רחמים, היוצרת רק קור ותוגה. אותה תוגה פתאומית סחפה את סיוון. חייה היו ריקים, ואז באה סברינה בריח נקי, ויצרה אותה בבוקר 14 בינואר הקריר, מפיחה בה רוח חיים.
''תבואי גם מחר אם את רוצה. הרי מחר...'' פתחה הבוראת.
''מחר תנצחו.'' תיארה סיוון, יוצרת חיוך בפי חברתה.
''יופי, אז נתראה. ביי!'' התרחקה ממנה, ונמוגה בבית.

בבואה, ראתה סיוון את אביה.
''יצאת היום פעמיים. הרופא יהיה מרוצה.'' הוא אמר.
בתו נותרה קפואה.
''אז מה, את ברוגז איתי?'' תהה.
''אני פשוט רוצה אבא. לא ביקשתי יותר מזה.'' תיארה סיוון נוגות, ופגה בביתם. היא הייתה נבובה.

רוח קרירה נשבה ביום החשוב והנהדר ההוא, יום התחרות. סיוון קמה בזריזות באותו בוקר, התארגנה ויצאה החוצה. היא ראתה את אביה ואת רמי בחצר, בוהים בקרח הרב, הנאסף סביבם.
''יורד גשם,'' קרא אביה, ''זה נורא!''
בתו הבינה איך נוגה והוא היו זהים בהתנהגותם, סופחים את ההווה ביגון מר.
''אם ארסן ונגר היה מאמן אותנו, הניצחונות היו רבים יותר מהתבוסות,'' תיאר, ''אבל לא, הוא בכלל לא נמצא בצרפת''.
''אז מה? גם אנחנו לא נמצאים בארץ.'' היתמם רמי.
סיוון לא הגיבה. היא ברחה מאביה ומאחיה הבררן, רוחפת בין רחובות קרים וחיוורים, אך תהתה מי יבריח אותם ממנה. זו ודאי תהיה סברינה, חשבה בקרבת החנות, ואז הבחינה בפייר יפה התואר.
''הנה את!'' הוא קרא מהמיניבוס, ''בואי, נראה איך הבנות ינצחו בתחרות! זה יהיה נהדר!''.
''מה, אתה הנהג?'' היא תהתה.
''מסתבר,'' הגיב, ''הנהג המקורי הבריז, אז אני פה''.
סיוון נמוגה בפנים, והם נסגרו ברכב הציבורי, גבוהים יותר מהאחרים, בורקים מציפייה.
היא מצאה את סברינה יושבת בקרבת הנהג. ''המקום הזה פנוי?'' קיוותה.
סברינה זזה בחוסר חברותיות, אך פניה זהרו ביופי קסום ואיפור חינני נסחף בהן. בגדיה היו יפהפיים. בפסגתם, חצצה חגורת ורוד כהה צרה בין החזה ויתר אזורי הגוף, ממתיקה את פיה, וממנה נתפרו פיסות ירקרק, יוצרות קווי תקווה מינוריים בגופה. אך חרף זאת, ראתה אותה סיוון בצורה אחרת - יופייה הרב היה רק הנייר, והיא, סברינה, הייתה המתנה.

''הגענו, בנות.'' אמר פייר בתום זמן קצר, וצפה בבנות הנבחרת היוצאות מהמיניבוס. ''תהיי יפה, סברינה.'' הוסיף בבואה.
סברינה נמוגה בתא הנרחב. ''בואי, תהיי פה.'' היא אמרה, ובחנה את יופייה בראי, יוצרת בו תיקונים אחרונים. ''זהו, סיימתי.'' פנתה אחורנית, ויצרה נתז חיוך בזוויות פיה.
''את רוצה מסאז'?'' התקרב בחור מצוות הנבחרת.
''לא.'' היא סירבה.
''קדימה, זה ירגיע אותך בתחרות.'' הפציר בה.
סיוון התבוננה בתגובתה.
''זה בסדר.'' אמרה, והיא יצאה מהתא, נותרת בחוץ.
''חברתך שוב מתנהגת כמו זונה.'' תיארה אחת הבנות בארסיות.
''אנחנו לא חברות.'' הבהירה סיוון.
''יופי, תתרחקי מהסנובית הזאת''.
סיוון ניסתה באיתור התגובה הראויה, אך נגינת הפתיחה ניתקה את בינתה ממנה.
''אני זזה.'' הוסיפה בת הנבחרת, וברחה.
''קנאית...'' רגנה סיוון, וקמה אף היא, תופסת את מקומה בין הצופים.

היא בהתה ברחבת הקרח, היוצרת רק זיוף סתמי. הקרח האמיתי נמצא ברחבה ההיא, היפה והצוננת, אשר בה ראתה את סברינה ביום הקר ההוא. סברינה היפה, סברינה הגבוהה, מה יהיה אם גם סברינה רוצה חברה? ''בואי נהיה חברות'', ראתה את חברתה התמימה, הזנוחה, וחיה את תהייתה הנוגה פעם נוספת: ''אז מהם אותם ברבורי קרח?''.
''איי, ברבורי הקרח...'' ריחפה נוגה בתוך קסם זוהר, ''את יודעת מיהם רק אם את רואה אותם. אם ברבור קרח יימצא בסביבתך, את תבחיני בו גם אם הוא יהיה בין אינספור יצורים אחרים, אך לא תראי את צורתו המקורית. תזהי אותו בוודאות רק בסוף, ואז תסיימי את תפקידך ביקום... גם אני סיימתי.'' היא הוסיפה בנחת, אך סיוון נסחפה ביקום אחר, בין אהבות יפות וברבורים מקרח.
וסברינה באה. היא קרבה בבגדה הצחור, קסומה וחיוורת, ואיתה ריחפו התווים, יוצרים נגינה רחוקה.
אז, פתחו בנות הנבחרת ביצירתן, סובבות וקופצות, חורצות את הקרח בפגיונותיהן. הן ניצבו זו מאחורי זו, קפואות, ויצאו, פונות אנה ואנה בסיבובים נקיים, בוראות יופי חסר פגמים בקבוצה ובזוגות, רצויות יותר מקרח ביום חורף.
סברינה הנהיגה אותן, סוחפת את סיוון בגופה, אשר יצר תזוזות מתוקות ברחבה, ובפניה, אשר הציגו יופי מוזר, נצחי.
סיוון ראתה רק אותה, ובריחופה הקסום, הייתה סברינה יפה מברבור קרח.
בתום המנגינה, הוקראו ציוני הבנות בתור הציונים הגבוהים ביותר. הן ניצחו את יתר הנבחרות.

צוחקות ונהנות, יצאו בנות הנבחרת מהרחבה אחרי סברינה, וחגגו במיניבוס החוזר מהתחרות. הן זימרו, בורקות ביופי הניצחון.
סיוון התבוננה בהן, ואז בסברינה.
''קחי,'' הסירה זו את הפרס מצווארה, ומיקמה אותו בצוואר חברתה. ''את מרוצה?'' בחנה אותה.
סיוון חייכה ברוגע.
פתיתי קרח צנחו באוויר הקריר, והן נחו וצפו זו בזו.

הזמן נסחף.
סיוון בהתה בנהג, פניה בזגוגית, סורקות את הנוף החיוור.
''איזה איחור, המאמן ינזוף בך.'' אמרה, סביבה אותו קרח צחור ונצחי.
''בסדר, לא נורא... אתן חשובות יותר מהמאמן,'' תירץ פייר, ''חוץ מזה, בטח נגיע במחצית''.
''אבא היה במתח מהיום הזה,'' היא סיפרה, ''הוא תהה איך יהיה מזג האוויר''.
''נו, מזג האוויר בסדר היום,'' חייך. ''אז מה את אומרת? מי ינצח - הוא, או אני?''.
''גם וגם.'' קבעה סיוון.
''היום ברבורי הקרח יבואו, ויראו איך תאהבי אותם.'' תיאר חברה.
''הם קפואים!'' היא צחקה.
''אז מה? אם הם קפואים, אין להם רגשות?'' גיחוך תמה יצא מפיו.
הם חזרו הביתה.

פתאום, קרח סבב את הצמיגים, והמיניבוס נסחף בין רסיסי הקור, פונה וחוזר, סר מן הנתיב.
פייר נאבק בהגה.
הבנות צווחו ביראה.
''אנחנו נמות, את תראי!'' קראה סברינה בצרפתית סואנת.
סיוון התבוננה סביב בחוסר אונים.
ואז פסק המיניבוס בהיסחפותו.
פייר והבנות יצאו החוצה, ''תזמינו אמבולנס!'' הוא קרא.
גופה קפואה הייתה מונחת ברחבה הריקה והצחורה, סביבה רק קרח. זה היה גבר.
פייר התקרב, המום וחסר אונים. תמונת הגבר הקפוא סחררה אותו, ויצרה בו צמרמורת נוראה.
סיוון באה אחריו. היא סרקה את הגופה הנתונה במעיל צמר סגור.
מאחוריהם, יבבו הבנות, ויבבת הסירנות הקרבה נמזגה ביבבתן.
היא התקרבה יותר, ואז, בין קצות הבגד והיגון ראתה תלבושת צהובה זוהרת.
גם פייר הבחין בה.
סיוון קפאה במקומה. ברחבת הקרח הקרירה היה מונח אביה.