הגשם לא מפסיק לרדת.
בטלוויזיה לא מפסיקים לדבר על ההתפרצות החדשה של הוירוס H45 באסיה, יחד עם התפוצצות מסתורית במעבורת החלל אטלנטה-3 במסע בין נמל התעופה של ברלין לתחנת החלל גלילאו. אף אחד לא אומר כלום על ג'ימי. הוא לא כאן יותר.
הוא לא כאן כבר כמעט שלושה ימים.
אני מזפזפ, מעביר ערוץ אחר ערוץ אחר ערוץ של טלוויזיה מחורבנת. ברשת שום דבר כבר לא מרגש אותי.
עוד מעט הלוויה ועדיין יורד גשם.

זו הייתה לוויה עצובה, קטנה. כמעט אף אחד לא בא לחלוק לג'ימי כבוד אחרון. אתם הייתם שם, יחד עם האב פטריק הזקן ומעט אחרים. טיירל הזקן הגיע לחלוק לו כבוד אף שלא דיבר איתו כבר שנתיים. בעל הבית של ג'ימי היה שם, אולי מבכה את הדייר הכי טוב שלו, אולי פשוט מבכה את שכר הדירה של החודש אותו כבר לא יראה. כמובן שארמסטרונג היה שם. ארמסטרונג היה הבולדוג הכי מסכן שראיתי מימי חיי, זקן כמו טיירל ובעל עיניים כל כך עצובות.
''ה' רעי לא אחסר...'', מתחיל האב פטריק לומר בקול חלול, עייף, חסר עניין.
אתם מביטים סביב ורואים את רצפת הבטון הקשה, את חדר המשרפות הקטן והמצחין. הגופה שם, מונחת בארון. למזלו של ג'ימי תרמנו לו כסף לארון, אחרת היה נשרף בתכריכים.
האב פטריק לוחץ על כפתור ההפעלה בתום התפילה. להבות פלסמה סגולות בהירות עוטפות מייד את הארון והופכות כתומות בן רגע, כאשר הארון וכל תכולתו הקטנה והמסכנה תופסים את הלהבה, נדבקים בה כמו בוירוס קטלני.
תוך שניות נשאר רק אבק דק, הנאסף בצורה אוטומטית לקופסה קטנה עם לוחית המציינת:

''ג'יימס דירנטי
2054 עד 2075
יהא זכרו ברוך''

זה היה עוד מקרה של מוות-רשת, מקרה אחד מני רבים בחודשים האחרונים. ג'ימי היה עוד אחד מאלה שנמצאו בחדרם, לבד, מחוברים לרשת ומרוקנים לגמרי מחיים. זה היה כאילו מישהו כיבה את ג'ימי שהיה חייכן, צוחק, מלא שמחת חיים. הוא רצה ללמוד, חלם להיות דוקטור למתמטיקה ומדעי המחשב. היו לו רעיונות גדולים. ועכשיו הוא ערימת אפר בקופסת גפרורים גדולה.
בחוץ עדיין יורד גשם.

אני יודע שלחלקכם יש עבודות לגיטימיות, לחלקכם לא. אבל כולכם הייתם קשורים לג'ימי. הוא החוט המקשר ביניכם. כולכם מומחים בצורה זו או אחרת לתכנות רשת. אתם מתכנתים, עובדי מחשבים, מבינים את המערכת ברמה זו או אחרת. חלקכם עוסקים באבטחת מידע, וחלקכם ב''שחרור מידע מאובטח'', חלקכם ביצירת מידע ואחרים בעיבודו.
החיים אולי לקחו אתכם למקומות שונים, אבל תמיד שמרתם על קשר עם ג'ימי, גם אם זה היה דוא''ל אחד בחודש לפעמים. אז שמעתם על מה שקרה לג'ימי, ורצתם ללוויה. ועכשיו אתם כאן, יחד, מסביב לשולחן עגול בפאב עגמומי, מלא עשן, תחת תקרת מתכת, בניין מלוכך, ושמיים אפורים.
הגשם עדיין יורד.

אני יורד במדרגות מהקומה העליונה, שם גר ג'ימי בדירת חדר וחצי קטנטנה. הוא לא היה צריך יותר, רק מקום להניח בו את הראש, את ציוד המחשוב ואת ארמסטרונג. מישהו מכם מתנדב לטפל בכלבלב?
חשבתי כך.
אני מזמין פיינט של גינס וממתין לצ'יפס. אסור לי לאכול צ'יפס, זה יקר מדי ומשמין מדי. אבל אני לא במצב רוח לשמירה על הגזרה או על הארנק. דמעה נופלת על לחיי, שאינה מגולחת מזה שלושה ימים, הדמעה נעה מהלחי העליונה, נעצרת לרגע, כאילו להשקיף על הנוף, ואז נוחתת בתוככי הזקן הצרפתי המסודר למחצה. אתם מנסים לעודד אותי, אבל אני לא ממש מתעודד. קשה לעודד אותי אחרי שג'ימי הלך.

בבית אני לבד. מביט בערגה במיטה, אבל לא מתקרב אליה. עדיין לא. כבר שלושה ימים שאני ישן על הספה, נרדם למול הטלוויזיה או למול צג המחשב. אני מתיישב על הספה ומביט בתקע הארוך הבוקע מהכבל המחובר למחשב שלי. הוא נראה כמו כבל אוזניות עתיק, מהסוג שהשתמשו בו במאה שעברה. הרקה השמאלית שלי מתחילה לדגדג ואני תר באצבעי אחר חור התקע שנמצא שם, בתוך הגולגולת. השקע והתקע מתחברים לאט, כמו זיון שמתחיל.
אני חושב על ג'ימי.
מסביבי קורס העולם והכל הופך לאנימציה ממוחשבת מדהימה ומדוייקת. בקושי אפשר להבחין בכך שהעולם סביבך אינו אמיתי. אבל הוא אינו. אורות וצבעים ונאון בכל כיוון ומעלי שלט ענקי המבשר את הגעתי לשער הכניסה והחיפוש של גוגל. אני צועד דרכו וממשיך הלאה אל עבר יעד ברור.
הדף הפרטי שלו ברשת החברתית מראה דמות תלת ממדית של בחור חייכן, שמנמן קצת אבל חמוד להפליא, מחייך, צוחק, רץ אחרי ארמסטרונג ומסיג את הפדלאה בלי בעיות. מתחת כתוב באותיות גדולות, נאוניות, מרחפות להן ומהבהבות

''ג'יימס דירנטי
2054 עד 2075
יהא זכרו ברוך''

כמו מצבה אינטרנטית, שכל העולם יראה. רשימות החברים נשארו אבל כל שאר הדברים נמחקו משם כבר מזמן. החברה המפעילה שומרת לעצמה את הזכות לנקות את הדפים של אלו שמתו כדי לשמור מקום. אני עוזב את האתר ומטייל לאורך פסי המידע, כמו אוטוסטרדה של אורות וצלילים. אני פונה בחדות אל עבר הדוא''ל שלי ומתחיל לקרוא.
זבל
זבל
זבל
הזמנה למסיבה
זבל
הזמנה לכנס באבטחת מידע הם רוצים שאני אתן הרצאה או משהו...
זבל
זבל
זב... זה... זה נראה כמו זבל, אבל... אבל זה מג'ימי. הוא שלח לי משהו לפני שמת.

ביד וירטואלית רועדת אני מושיט ידי אל עבר אייקון המעטפה המרחף למולי. המכתב נפרש ושתי מילים מופיעות למולי...

אני כאן

עיניי היו דומעות אלמלא מעכב העצבים המחובר אל שקע המידע שבמוחי. תאריך המכתב מראה שהוא נשלח אתמול.
אתמול?
ואז קוד-זבל מתחיל לכסות את גופי. אני לא שם לב בתחילה, אך זה ממשיך ואז אני רואה אותו מעליי, מתפשט, כמו מגיפה.

הגשם לא מפסיק לרדת.
בטלוויזיה לא מפסיקים לדבר על ההתפרצות החדשה של הוירוס H45 באסיה, יחד עם נאומו של מנהל תחנת החלל גלילאו בדבר ועדת החקירה המתגבשת. אף אחד לא אומר כלום עליי. אני לא כאן יותר.
אני לא כאן כבר כמעט שלושה ימים.
אני עם ג'ימי. כאן הגשם כבר הפסיק לרדת.