סיוון ראתה את היקום חרב. מה יהיה? היא תהתה.
הרקיע היה אותו רקיע חיוור, והציפייה הייתה אותה ציפייה נצחית, אך אביה נותר קפוא וחסר רוח חיים.
היא הבחינה ביבבת הסירנות הרחוקה, ונסחפה בנהר התקווה. אך מה תיתן תקווה? רק צוות החייאה יהיה חיוני במצב הזה. סיוון חזתה איך אביה ייהרג בתאונה, והיא תייבב יותר מהאחרים, הרי הם אהבו אותו רק בין הקורות, והיא אהבה אותו באמת.
זה יהיה הסוף.

היא הקיצה בתוך רחבה צחורה. ''איפה אני?'' תהתה.
''את נמצאת בבית-החולים,'' תיארה בחורה אחת יפה. ''באת עם אביך, באמבולנס, וצנחת פה על הרצפה''.
סיוון הרהרה. הנה היא נמצאת בבניין צרפתי נרחב, אחרי תאונה וקרח ויבבות נוראיות.
''היו התקפים נוספים בזמן האחרון? סחרחורות?'' בחנה אותה האחות בחביבות.
''חוויתי התקף היפותרמיה,'' תיארה סיוון.
''מתי?''
''ב-14 בינואר'', היא אמרה, רואה בבירור את היום הקפוא ההוא ברחבת הקרח.
''אנחנו רק נברר מה מקור ההתקפים ואז נהיה רגועים יותר, בסדר? היום תהיי בחוץ''.
סיוון הנהנה. ''איפה אבא?'', תמהה פתאום בצרפתית חסרת היגוי.
''ניתחנו אותו, נראה אם מצבו יתייצב בקרוב. הוא נפגע באורח בינוני''.
''מה זאת אומרת?''.
''בקרוב נראה את התוצאות, מתוקה. בינתיים נמתין'', תיארה האחות בחיוך, ויצאה מן החדר.
סיוון בהתה בתקרה. אם יבנו בית-בריאים, הרהרה, הוא יהיה ריק.

מאוחר יותר, קמה סיוון והתארגנה. היא סרקה את פניה בראי.
ואז באה סברינה, גבוהה ויפה.
''היי!''.
''היי''.
''אני מצטערת על אביך, אבל... תבואי גם היום?'', היא קיוותה.
סיוון הנהנה בחוסר אונים. אם תהיה ברירה אחרת, היא תמצא אותה.
הן בהו זו בזו.
''מצוין. ביי בינתיים, אני באימון!'', יצאה סברינה.
סיוון צפתה בה. הרוח הבאה מן הזגוגיות יצרה בה קסם ורסיסי תהיות סבבו אותה, אך תוך זמן קצר היא צנחה בחיק התנומה הקרירה, רואה בחזיונה את בית-הבריאים הריק.

''זהו, הביתה!'', באה רופאה נרגנת וחסרת יופי.
''מה?!'', סיוון רק הקיצה מתנומתה. היא קמה בזהירות.
הרופא יצאה, ובפתח ניצב פייר, חביב ויפה תואר.
סיוון הבחינה בו, והוא חייך, אך היא רק תהתה איך יהיו היחסים ביניהם אחרי התאונה, אשר נגרמה באחריותו.
רמי והיא יהיו תחת חסותו בזמן הקרוב, ''ימים ספורים'', הוא אמר, ''אך יהיה נוח יותר אם תביאו את חפציכם''.
היא ראתה את רמי. פניו הציגו את יבבותיו הנצחיות, אך הוא היה קפוא וחיוור.
הבחור הצרפתי הרגיע את בני חברו, ''בואו, יקירים, ניקח את חפציכם ונגור בביתי זמן-מה, נהנה ביחד, ואז אבא יבוא ותחזרו הביתה. זה ייקח קצת זמן, רק קצת''.

הם נמוגו ברכבו היוקרתי וזרמו בנתיב היוצא מבית-הבריאים, אווירה נוגה ריחפה ביניהם.
''תיזהר, אני רואה הרבה קרח מסביב!'', אמרה סיוון.
''תראי, אני מבין את...''.
''אתה אף פעם לא תבין. אתה יצרת את התאונה הזאת, ואני אהיה יתומה!''.
האוויר קפא ביראת נחמה.
''יום יבוא ותביני את האמת. אני רק החזקתי את ההגה'', תיאר פייר, ויצא מרכבו. ''בואי, מתוקה''.
סיוון באה אחריו. היא ראתה את המפתח הנתון בידיו, וחזתה ברמי הנותר בחוץ ביום ההוא.
פייר המתין בקרבת ביתם, והיא ריחפה בין הקירות הקפואים.
אחיה התקרב גם הוא.
''קח רק את החפצים הנחוצים: בגדים, אביזרי רחצה...'', הורתה, אך ראתה את נהיותיו החוזרות. ''מה קרה?''.
''אני רוצה את אבא!''.
''הוא יחזור בקרוב, גם פייר אמר...'', פייסה אותו.
''פייר סתם אומר!'', קרא, ויצא מן הבית.

אחרי הביקור בביתם, סיירו פייר, רמי וסיוון ברחובות צרפת הקרים, סביבם רק יופי קפוא בתבניות.
בבואם, פרקו את חפציהם, אורחים קרואים בבית זר.
''אני יוצאת בינתיים'', אמרה סיוון.
''גם אני'', תיאר פייר בזריזות, ''ביי''.
ורמי נותר בבית.

סיוון יצאה מחייה. היא ביקרה את סברינה בביתה, ואספה אותה ממנו.
רחובות בנויי קרח ייפו את פניהן, והקור זרם.
בבואן, ניתקה ממנה הבחורה היפה ביותר בצרפת. ''נתראה מאוחר יותר'', היא יצאה מהרחבה.
''אני לא אהיה פה'', הצהירה סיוון בקרירות.
''אז איפה תהיי?''.
''במקום אחר. לא אאסוף אותך יותר, תמצאו סידור אחר בשביל להזדיין'', קראה, והתרחקה מסברינה.
''סיוון!'', רצה זו אחריה, וסיוון הבחינה בזהותה הנימוחה בפי חברתה. ''לא קיימתי איתו יחסי מין!''.
''זה יהיה ביניכם''.
''לא קיימתי יחסים עם אף אחד!''.
''זה לא מה שאומרים''.
''באמת, אני נשבעת לך!'', קראה בת הקרח הגבוהה ויפת המראה, ואחזה בידה.
סיוון חפצה ביד הזאת זמן רב יותר מתקופת החורף. רחמיה ברקו, ופניה ויתרו במבע פייסני.

אווירה חגיגית סבבה אותן. הן צפו בנוף החורפי.
''את זוכרת את ההוא מהתחרות?'', תהתה פתאום סברינה, רוח קפואה המתיקה את יופייה.
''מי?'', ביררה סיוון.
''נו, ההוא, עם המסאז'. יום אחד, התאמנתי אחרי יתר הבנות, ופתאום אני רואה אותו עם מגבת סביב המותניים. הוא בא, התייצב בתוך הרחבה, הסיר את המגבת והראה לי את הזין, המפגר הזה!''.
סיוון בהתה בה בתמיהה.
''ותחשבי, אם הוא מתפשט בקור הזה זאת מחמאה! נישקתי אותו פעם, ידעתי שזה ירגיז אותן'', הוסיפה הצרפתייה בגאווה.
''והן התרגזו?'', חקרה סיוון.
חברתה הנהנה בחיוך, ''ברור. הן מתות עליו, הסתומות''.
''אז הן סתומות?''.
''הבנות לא אוהבות אותי, אז אני לא אוהבת אותן. אנחנו רק באותה נבחרת'', תיארה סברינה ביופייה המר, אך הסוחף. ''ספרי גם את סיפורים!'', היא ביקשה.
סיוון לא הגיבה.
''נו, זה בסדר, ספרי!'', הפצירה בה.
חברתה בהתה ברצפת הקרח.
''ברצינות?'', היא תהתה, ''אף סיפור?''.
סיוון נותרה קפואה.
''את חיה חיים יפים'', תיארה סברינה בנימה רצינית, ''חיים יפים מאוד''.

בחזרתן, ראו את הבית החיוור ואת הפנסים.
''את ממהרת?'', ביררה מנהיגת הנבחרת.
''לא''.
''אז בואי'', אמרה, והן רצו בין הקומות, נסגרות בחדרה.
רוח קפואה נסחפה בחוץ, אך בפנים היה קריר.
''קחי, תראי איך זה'', היא הביאה תלבושת יפהפייה בגווני קרח מתוקים.
''פה?''.
''זה בסדר, אל תתביישי!''.
סיוון התמקמה בין פיסות הבד הצחורות, יוצרת חזות קומית, גבה ויתר איבריה נותרו חבויים.
סברינה אחזה במותניה, וייצבה את גופה בתוך הבגד הצר. בת צחוק נוצרה בזוויות פיה, וסחפה גם את סיוון.
נהנות ואוהבות, פרצו הבנות בצחוק נצחי, וצנחו ארצה. הן היו נתונות במצב אופקי, זו בקרבת זו, בוהות בתקרה הרחוקה.
''תראי מה זה. בני אדם מתים, והנוף האחרון בחייהם הוא התקרה'', תיארה סיוון. ''לא הרים צונני פסגות, לא רחבות קרח חיוורות, או נופים מרהיבים, רק תקרה, קרה, ריקה, ואז הם מבינים מה הם החמיצו. בני תמותה רואים תקרות ביומם האחרון''.
''זה נורא'', אמרה סברינה. ''אביך יתייצב?'', היא תהתה פתאום.
''אני מקווה'', הרהרה סיוון, ''הוא במצב בינוני, או יותר מזה. רבנו... זה היה נורא!''.
''יהיה בסדר, הוא יחיה. אתם תריבו ותתפייסו גם בסוף הימים'', תיארה סברינה, ואז התבוננה בחברתה.
סיוון קפאה במקומה.
היא קירבה את אצבעותיה, אך סיוון הניחה את ידה בקרבת גופה.
סברינה הוסיפה והתקרבה, רואה את חברתה הזזה בחוסר נוחות, חזה מתרומם וצונח. ואז, היא נגעה בידה.
זה היה חמים, אך בחוץ זרמה אותה רוח צוננת, רוחצת את יחסי חיבתן.
הזמן נמס והתפוגג, יוצר פיסות תקווה קפואות, והן נותרו באותו המצב.

סיוון יצאה מבית חברתה רק בבוקר, ובתום הביקור וזריקת הפסולת, נמוגה סברינה בביתה. אז, היא חזרה בריצה, הוציאה את אוסף החפצים מן הפח וברחה הביתה, נוצרת פיסה נוספת מהבחורה היפה ביותר בצרפת. היא פתחה את המגירה התחתונה, וסרקה את תפוסתה, בוררת בין המתנות היקרות: הפרס מהתחרות, תיאורי יופייה הנצחי ברחבת הקרח, נייר ובו ניגבה את האיפור.
הם נותרו בביתה.
פתאום, ראתה את נוגה, בוהקת, קורצת מהתמונה הקפואה.
סיוון התבוננה בה.
חברתה האמיתית נראתה בת יגון, ופניה החיוורים הציגו את חוסר קיומה.
איפה היא היום, נוגה? תהתה סיוון, ואיפה חייה התמימים, הנקיים?
סיוון סיירה בין רחובות בנתיבים יפים, מתוקים, ופתאום, בחייה הצרפתיים, היה הבית ריק - רמי יצא והיה בבית-הספר, אביה נותר סגור בבית-הבריאים ונוגה קפאה בתוך תמונה. איפה סברינה? היא תהתה, ואיפה הם, החיים?
היא בהתה בתקרה.