Imaginary Boy

מרי זרקה את רוב. אחרי יותר מ-7,000 יממות בחברתו, היא ברחה, וזנחה את יחסיהם. אמת הייתה בפי אביו, היא הבינה. בסוף, זה קרה.

***

רוב יצא מביתו בבוקר יום חורף קריר, וסייר ברחוב. רוח קפואה זרמה בין הבניינים, יוצרת בו צמרמורות, אך גם סיפוק. הוא נהנה מזה. פיסות נגינה ריחפו בהרהוריו, רסיסי חייו הנבובים. חבורת בני יקום סתמיים, בחורים ספורים ובחורה, רצתה את חתימתו, והוא ברא תיאורים אקראיים, והתרחק מהם, רובי צחוקם יורים בגבו.
אז, נמוג בתוך פאב מקומי, והזמין בירה.
''הו, תראו מי נמצא פה!'' קרא הברמן.
''מי? מי?'' תהה רוב בציניות.
''אתה מצוין!''
''חן-חן.''
''מתי יבואו התווים הבאים?'' תמה, נגן חובב בין אינספור בקבוקים.
''בקרוב.''
''היי, תראה!'' קרא פתאום, והוציא את יצירתם האחרונה, מ-2004, ובה הציור הנאיבי מאותה התקופה. רוב התבונן בציור, ובו תואר יקום אחר, קסום. בחזיונותיו, היה בורח וחי ביקום ההוא. הוא חתם בחצי חיוך.
''ואוו!'' התמוגג הברמן, פיו יוצר רק הברה אחת. רוב התרחק. הוא תיקן את האיפור בפינה נסתרת יותר, גמר את הבירה, ויצא.
''ביי, גבר!'' קרא אחריו הברמן. ''נתראה, אה?''

***

''גבר. גבר. תהיה גבר!'' היה אביו חוזר ומפציר בו, רואה איך בנו היקר חורג מן הנתיב. אביו חינך אותו בקור רוח, ונהג בו בחומרה, יוצר חוקי התנהגות ברורים, אך רוב בסירובו נותר.
ביום חורף ספוג קרח, ביקר חברו בביתם.
אז, פנה אביו ואמר: ''רוב, הסר את האיפור המגוחך הזה, והבא את האלבום החדש! חברי יראה אותו.''
תיאורים התפתחו בין זוג הגברים: מזג האוויר, בנות זוגם, סוגיות יומיומיות. רוב הנזוף הביא את יצירתו הנוספת, אך הגוונים המתוקים נותרו בפניו.
''מה עם רוב ומרי?'' איתר את זהותו בין התחומים הרבים.
''אתה יודע איך זה. היום הם מאוהבים, נראה איך יהיה מחר.'' תיאר אביו הפסימי.
''נו, מה אתה רוצה? הם תמימים. גם בני וארוסתו יתחתנו בקרוב. איזו חברה הוא מצא... רק פגמים היא רואה.'' נאנח החבר.
''אתה מתאר את בנך? תראה את בני... מתאפר! גבר יהיה גבר, בת תהיה בת, זקן יהיה זקן. זה היקום, אין ברירה אחרת,'' הצהיר. ''ורק רוב מתאפר.''
''הם מקיימים תחרות, מי מתאפר יותר? יבוא יום והם יריבו מי גמר את המסקרה...'' ניבא חברו. ''תיזהר, אחרת הוא יהיה איזה פריק ברחוב...''
''בני יהיה פריק? מה פתאום! בבית הזה אין חריגים!'' ירה אביו את הנמצא בקרבו.
רוב האזין מרחוק. הוא בא, וזרק את יצירתו בקרבתם.
אביו וחברו התבוננו בציור מ-2004.
בני אחיו יצרו את הקסם החזותי באוסף המוסיקה ההוא.
''תראה איזה יופי!'' התפאר אביו.
''מה איתך? תהיה אבא בקרוב?'', חייך החבר.
''17 אחיינים ואחייניות זה מספיק.'' גיחך רוב. ''וחוץ מזה, אני נמצא בחזרות ובסיבובי הופעות. זה לא הזמן המתאים.''
''אז מה? אתה אוהב את מרי!'' קרא האב. ''בינינו, אתה אוהב אותה יותר מאשר את הקריירה שלך.'' הוא בחן את פני חברו. ''וזאת קריירה חובקת עולם!''

***

רוב אהב את מרי מאז היו בני 14, והיום הם בני 41.
הוא התבונן בתמונה מצרפת, רואה איך הם נראו צחורים, נקיים, ואיך הזמן נתן בהם אותותיו, נוגס ביצירת חייהם הזמניים. אז, הוא ניצב בחצי הימני, והציג תסרוקת מאורגנת, פה פתוח במקצת, בהייה נוגה ואמיתית. תיק היה אחוז ברפיון בין ידיו, זיפים נראו בקצה פניו ובת זוגו הייתה איתו. והיא, בורקת, יופייה קורן מפניה, והיא חובקת את אהובה, נותרה בקרבתו, זיפי זקנו יוצרים ממנו בחור יפה תואר.
אך המצב לא יוותר בתבנית הזאת זמן רב. בקרוב, רוב יהיה בת זוגו. הוא יהיה היא. הרי בתור בחור הוא רק זיוף סתמי, אינו נראה, אינו בוגר, רוחף בין חיזיון ומציאות. אך אם יהיה היא, תחזור התמימות הבסיסית הזאת, יבוא הניקיון הפנימי, והוא יהיה היצור החיוני בחייו.

***

חייו נראו סיבתיים יותר מאז החתונה, והיצירה פרצה ממנו בסחף בריא.
בת זוגו יצרה בו אנרגיה.
ביום חתונתם, היו פיותיהם מרוחים בארגמן. פניהם החיוורים נצרו את הזמן בחיוך נבוך, והם קפאו.
''איזה זוג יפה!'', תיארו המוזמנים, ורוב זהר. בת זוגו ניצבה בקרבתו ביופייה המתוק, נתזי תחרה בגון הברבור רוחפים בין קימוריה, ורסיסי קור בורקים יוצרים תיאום בתחתית גבה. היא הייתה מאופרת.
גם הוא היה.
''בני התאפר בחתונתו. איזה אסון!'' קרא אביו בנימה רקובה.
אך בת זוגו הצהירה בתגובה: ''זה אסון יפהפה!'' ורוב אהב אותה. תוויו יוצרים את פניה, נגינתו מוצפת בה. רק היא נמצאת בחייו.
''רוב, רובי...'' היא נאנחה בתום החתונה.
''מה, יפתי?''.
''אני אוהבת אותך.''
רוב חיבק אותה. אחרי היום הזה, חזותו תהיה חסרת יגון, והייסורים הפנימיים יברחו ממנו, קיווה. אך הם נותרו, ואיתם בא גם חוסר התקווה.

***

בזמנים חסרי התקווה, רק הרוח ניחמה אותו. הרוח ואהובתו היפה, אך הזמן נסחף, והוא הפך אובססיבי יותר ויותר, קונה איפור נוסף, יוצר בהתקפים גוברים ומנגן בקצב אחר. קרוביו תהו איפה הוא אותו רוב הזוהר והזך, והוא תהה: הברמן, אביו, בת זוגו, האם אינם אוהבים אותו? האם אינם רוצים בקרבתו? הרי הפנימיות היא הנחוצה, והם אינם רואים את היופי החבוי בין המייק-אפ והקור. רק פגמים הם רואים, נאנח. אך הוא, פניו רבים. הוא יהיה זמר חסר היגיון, בחור מוזר ויצירתי, גבר נאיבי אמיתי. הוא נאיבי, מאמין באהבה, אך האהבה אינה מאמינה בו.

***

ביום חורף קריר, חזרה בת זוגו הביתה אחרי סיור ברחובות חיוורים, וקפאה במקומה.
בפתח, ניצב אהובה ביופיו הרחוק, תווי תחרה צחורה נוגנים בחזהו, וקורי בוהק יפים סובבים את מותניו.
''רוב...? מה זה?'' היא תהתה, יבבה חונקת את גרונה.
''תראי, אני את!'' הוא קרא.
''אתה צוחק איתי, רוב? זה לא מצחיק!''
נגיפים רמסו את יחסיהם.
''אני לא רוב, אני מרי.'' הסביר. ''ראיתי היום קבוצת בחורים, וחתמתי 'מרי'. הם רצו את חתימתך, את מבינה?''
וירוס נורא תקף את חברותם.
''איתך התחתנתי, רוב? איתך?'' היא פנתה אחורנית, אינה מאמינה. ''אתה הזמר, אני רק בת זוגך!''
''אני אוהב אותך.'' הייתה תגובתו. ''בואי.''
אך מרי יצאה מביתו, וברחה.
ואז, נמוגה התרופה המתוקה.
רוב יבב.

***

אחרי יותר מ-7,000 יממות בחברתו, היא זרקה אותו, והוא זרק את חפציהם.
רק בארון, בתוך מגירה רחוקה, נותרה התמונה ההיא, מצרפת, ובה נאבקים זה בזו היופי והתוגה, וגם היום אין ביניהם מנצח.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...