קול זמזום חלף בשמי העיר. היה זה מסוק שחור נוסף הטס מעל להריסות לונדון, מעוטר בסמל היד הלבנה הקמוצה על רקע שחור. היה זה מסוקו של דייב, נשיא התנועה המטא-הומאנית. הוא סרק את העיר ההרוסה מלמעלה. לאחר שנחת בפאתי העיר, במעלה הרוח ורחוק מסכנת הנשורת והקרינה, פנה אל מצלמת הטלוויזיה הבודדת שכוונה אליו ונשא את נאום חייו על רקע שמיים אפורים, דם הפצועים והאסירים העולים באש ותמרות העשן.

שגרת הלימודים של הנערים בפנימייה של חיל המודיעין הייתה פשוטה. הייתה להם מורה חיילת אחת שלימדה את המקצועות ההומאניים. היה מורה קצין שלימד את המקצועות הריאליים, והייתה להם מאמנת כושר צמודה שלימדה אותם קרב-מגע ואימנה אותם באימונים גופניים. מרגע שנכנס יואב לבסיס הוא קיבל מדים של שוחר, תעודת שוחר והוא חתם על כל מני הצהרות שלא ממש קרא. הוא ידע על מה הוא חותם. הוא הבין כפי שהבינו הבכירים שבאו להסתכל עליהם, וכפי שהבינו המפקדים בפנימייה הקטנה. הוא קטף את הידע ממוחם מבלי שידעו כלל שעשה זאת. הנערים לא הורשו לצאת משטח המתחם, וההורים שלהם באו לבקר אותם בבסיס אחר אחת לשבוע. איש לא בא לבקר את יואב. לכל נער היה חדר משלו, קטן, בלי הרבה ציוד או מותרות. היה להם חדר משותף עם טלוויזיה בחיבור ללווין, מחשב עם כמה סימולטורים עם משחקים פשוטים ומסך טלוויזיה נוסף מחובר לקונסולת משחק. היה שם גם מטבחון קטן מלווה באספקה קבועה של נס-קפה, חלב, קצת עוגיות ושוקולד ''השחר'' למריחה.

את המגע הראשון שלו יצר עם נערה חולמנית בשם, לילי. היא הייתה הראשונה שיזמה איתו מגע בפנימייה. יואב הלך במסדרון קומת החדרים כאשר יצאה לילי מחדרה. היא הייתה נמוכה ממנו כמעט בראש, קטנטנה וקלילה, בעלת חיוך רחב ושיער ארוך וחלק ומדיף ריח שמפו ומרכך למרחק.
''אתה הבחור החדש,'' היא אמרה. יואב פנה להביט בה ללא רגש על פניו.
''אמרו לי שאתה משהו מיוחד... אז...'' חיוכה התרחב והיא השהתה את דיבורה באופן כמעט דרמתי, ''מה אתה יכול לעשות?''
''למה את מתכוונת,'' שאל יואב, עושה עצמו כלא מבין.
לילי התקרבה אליו ואמרה בקול חרישי: ''תראה, אתה כאן כי אתה יכול לעשות דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות.'' היא הביטה באיטיות לצדדים, מוודאת שאף אחד לא רואה אותה.. ואז, נעלמה לילי בן רגע. יואב לא הופתע במיוחד. הוא לא זז, רק הפנה מבטו אנה ואנה, עוקב בעיניו אחר הנערה הבלתי נראית שעמדה למולו. הוא זיהה את התודעה הקופצנית שלה וידע מה מיקומה הכללי. לילי הופיעה, מאוכזבת למולו. ''אתה ידעת מה אני יכולה לעשות'' היא האשימה.
''לא בדיוק,'' אמר יואב, מתקן אותה. ''אני יכול עדיין לדעת איפה את, כי אני שומע את המחשבות שלך.''
''אתה... אתה מה?'' אמרה לילי בקול רם מדי. יואב חש כיצד היא הופכת בן-רגע מודעת להרמת הקול שלה. כיצד מבוכה מחליפה זעם שמתחיל להצטבר. ''אני יכול לקרוא מחשבות,'' הוא אמר לה שוב.
''באמת?'' שאלה. ''אז על איזה מספר אני חושבת עכשיו?''
''את מרמה. את לא חושבת על מספר, את הולכת לומר לי שטעיתי בכל מקרה,'' אמר לה יואב בקולו הרגוע, השקול והמחושב. לילי החווירה.

את החוויה המינית הראשונה שלו חווה יואב בין כותלי הפנימייה. הוא היה בתוך ראשה של נעמה, בלילה, מתבונן בחלומותיה ובסיוטים שלה. הוא נשאר שם כשהתעוררה למגעו של אדם. יואב התכווץ בפינת התודעה של נעמה, קולט את החושים ואת ההוויה, אבל השתדל בכל מאודו להישאר בלתי מורגש. הוא גמר בחדרו שלו, במיטה, מבלי לגעת בעצמו חווה אורגזמה שאינה שלו. החוויה הבאה שלו הייתה עם חייל מהבסיס. יואב קלט מייד את החייל מתבונן בו, קורא את מחשבותיו הזדוניות. יואב ניגש אל החייל וקרא לו. הוא לא השתמש במילים, הוא לא היה חייב לעשות בהן שימוש. העיניים, שפת הגוף, המבט והקול בלתי מורגש של הפקודה התת-הכרתית עשו את שלהם. יואב נכנס עם החייל אל מבנה השירותים של מגורי החיילים, ושם איבד את בתוליו האמיתיים לחייל ללא שם. החייל סולק מהבסיס ביום שלמחרת. יואב מעולם לא גילה מה עלה בגורלו. כנראה שפשוט לא היה לו איכפת באמת.
החוויה הבאה שלו הייתה שונה לגמרי ומפחידה. היה זה אור, הנער הג'ינג'י הגבוה והמקסים. אור סיפר שהיה פעם נער ''מלא,'' אבל תוכנית הכושר של הפנימייה, והאוכל הנוראי שנתנו להם הפכו אותו לרזה יותר. יואב קלט את אור ברגע שראה אותו. אחרי הכל, היה יואב קורא מחשבות... בין היתר. אבל הפעם הראשונה שלהם הייתה רק שנה אחרי שנכנס יואב לפנימייה. אור תמיד היה מרוחק מיואב, כנראה שפחד שיואב יגלה את סודו. הוא צדק. רק כעבור שנה, כאשר הספיקו שאר נערי הפנימייה הסודית לשכוח את סכנת הנער החדש שיכול לקרוא את המחשבות שלהם ולדעת את הסודות הכמוסים שלהם, וכאשר יואב כבר היה מתורגל יותר ביכולותיו ולמד לשלוט בדחף לקרוא את מחשבותיו של כל מי שעבר לידו, הוא התחיל בצעדיו לעבר אור. הנשיקה הראשונה שלהם הייתה ספונטאנית, לא מתוכננת בידי איש. הם היו שם, בחדר של אור, למדו מתמטיקה יחד. אור היה חזק מאוד במתמטיקה ופיסיקה ובשלב הזה כבר למד את המקצועות ברמה אוניברסיטאית. יואב היה חלש יותר בתחום ונזקק לעזרה בחשבון דיפרנציאלי. אור שמח לעזור ליואב ויואב קלט רק את השמחה של אור. כאשר שפתיהם נפגשו לראשונה היה זה יואב שנבהל ראשון, הסתגר וברח. הוא התבודד במשך יום וחזר לאור רק למחרת. הוא לא ידע מה מקור התחושה המוזרה שפעפעה בו. הוא לא קלט אותה מאיש ועם זאת העיבה על התחושות האחרות שתמיד סבבו אותו... התחושות של האחרים. יואב ניסה לומר לאור שזה לא היה בכוונה, שזו טעות ועדיף שהם לא ידברו על כך לעולם. בינו לבין עצמו הודה יואב שהוא פחד מהחוויה, מהרגש הזר ולא מוכר שהגיע מתוכו, ולא מתוך אנשים אחרים. הייתה זו הפעם הראשונה שבאמת פחד ממשהו ובאמת רצה משהו מעצמו, ומבלי שהבין באותו הזמן הפחד והאהבה הועצמו על ידי אותם כוחות על שהפגין. לעומתו - אור פשוט חייך והתכופף לנשק את יואב כשהיו יחד. יואב ניסה לומר משהו, אך מילותיו גוועו עם מגע השפתיים הם נשארו כך במשך דקות, לכודים בשפתיים ובין השיניים. עד שנשמעה דפיקה בדלת וללא אזהרה נוספת נכנסה לילי דרך הדלת עצמה כדרכן של רוחות הרפאים בסרטים. יואב הסתובב, הפתעה בקושי נרשמת על פניו ואור היה נבוך ואדום עד מאוד. למזלו של יואב הוא לא חשב באותו רגע לבדוק את מחשבותיה של לילי, אחרת אולי היה נגמר הסיפור באופן שונה לחלוטין. מאוחר יותר בלילה הם שכבו ובפעם הראשונה נפתח יואב לאדם אחר כמו שלא עשה מעולם. המחסומים המנטליים שלו הורדו לחלוטין. לראשונה בחייו ניתן היה להבחין ברגש אמיתי על פניו של יואב, בהנאה, תאווה, אורגזמה. והתחושות החזקות שלו הדהדו במוחו, וגלשו החוצה למוחו ותודעתו של אור. וכאשר חדר אור לגופו של יואב, היה זה יואב שחדר לנשמתו של אור וחיבק את תודעתו. הם גמרו יחד, בסיום אדיר, משפריצים את זרעם לכל כיוון, לכודים ברזוננס של התחושות שלהם שעברו ביניהם והתגברו בזכות כוחו של יואב.

שבוע לאחר הפעם הראשונה שלו הופרדו הנערים וכל אחד עבר למקום אחר למקום בו יוכל להביא תועלת למדינתו. אז התחיל יואב להבין את מלוא היכולת של כוחו וזו לא הייתה חוויה נעימה כלל.