נוסעת לקנדה

הסיבה האמיתית שרציתי לנסוע לקנדה היא, כי יש שם המון עבודה לבחורה כמוני. אני יודעת שזה נוראי, אבל אני אוהבת את עצמי כמו שאני ואני שמה זין אחד גדול על כל מה שאתם חושבים. תדעו לכם, שבהרבה מדינות הזנות היא חוקית ומסודרת ואלה מדינות הרבה יותר נורמאליות מהחור החם והמסריח הזה. האמת היא, שאני מעולם לא הבנתי מה ההתלהבות מהמדינה הזאת. מהיום שנולדתי אני רק סובלת כאן. בתיכון פוצצו אותי במכות כל שני וחמישי, ואם אתם חושבים שהמורה התערבה אתם טועים. גם כן, המטומטמת הזאת. איך היא פעם אמרה לי: ''יוסי, אתה מוכן כבר להסתפר? אתה נראה ממש כמו ילדה.'' ואני, בלי לחשוב פעמיים עליתי על השולחן ואמרתי לה: ''המורה, אני יותר כוסית ממך!'' טוב, זה לא היה ככה בדיוק אבל תאמינו לי שקברתי לה. דווקא בצבא הסתדרתי יותר. הייתי פקידה בבסיס גדול, וכולם היו הומואים. יותר דגלי גאווה מדגלי ישראל היו לנו שם בבסיס. אני מסבירה לכם. אפילו הרס''ר, שהיה זקן מצחיק כזה עם כיפה על הראש, נתן לנו לעשות תחרות ''מיס קוקסינל'' בפורים. היו איזה עשרה חיילים אוחצ'ות, שהתחפשו לבנות ועשינו להם תחרות. אני זכיתי במקום השני. ממש התרגשתי, כאילו זכיתי באוסקר. אני זוכרת שלבשתי שמלה לבנה מעלפת שהחמיאה מאוד לגוון העור שלי. לבן זה הצבע שלי, חבל על הזמן.
בקיצור, התחלתי לספר לכם על קנדה. זאת מדינה מאוד ליברלית. יש בטורונטו מלא בתי זונות לקוקסינליות, והקליינטים משלמים שם, שיהיו בריאים. לא כמו הזקנים הקמצנים בתל אביב. בפעם הראשונה שהלכתי למישהו, זה היה בווילה כזאת בצפון תל אביב, לא זוכרת איך קוראים לשכונה. בקיצור האדון המכובד הכניס אותי מהדלת האחורית, עשה אותי על הרצפה של המטבח, וכל הזמן הזה אשתו למעלה בחדר שינה והוא אומר לי: ''ששש... אל תעשי הרבה רעש שלא תעירי אותה.'' אחר כך גמר כמו נקבה והביא לי מאה שקל. כן, ככה התחלתי ואני לא מתביישת בזה. אני עם הגוף הזה יותר אישה מכל הפריחות שמסתובבות בחוף בת ים בלילה. אני הולכת למקום שיעריכו את זה, וישלמו כמו שמגיע לי. כזאת היא קנדה, נשבעת לכם. הצעד הראשון שעשיתי היה לקנות כרטיס טיסה. נכנסתי לסוכנות נסיעות בבן יהודה, והסוכנת רצתה לראות דרכון. הראיתי לה. היא ראתה את השם שלי והחליפה צבעים. עכשיו אני, כמו שאתם רואים אותי, לא מזיז לי דברים כאלה. שיסתכלו, שיתפלאו ומצידי גם שיתפוצצו. הסוכנת הזאת, אני משכיבה את בעלה אם אני רוצה והיא יודעת את זה. היא הלכה לדבר עם הבוס שלה. הוא יצא אליי, והסתכל. לבשתי באותו היום את הסטרפלס הלבנה שלי עם המחשוף והשרוולים שקניתי בשוק המעצבים כמה חודשים לפני כן אז לא דאגתי. היא הייתה יקרה כזאת, סטייל צרפת של פעם. כבר אמרתי לכם שלבן נראה ממש טוב עליי? עלתה המון אבל אתם יודעים מאיפה הכסף. בכל אופן, מסתבר שאני לא יכולה לטוס עם דרכון הרשום על השם הקודם שלי, ועם התמונה הישנה. צריכים ללכת למשרד הפנים. שאלתי מה אני אומרת במשרד הפנים, ועוד פעם ההיא מחליפה צבעים ומגמגמת לי. האמת היא שבשלב הזה כבר התחיל להיות לי לא נעים, כי כל המשרד הסתכל ואני בטוחה ששמעתי את אחת הפקידות שדיברה בטלפון צוחקת, אבל כמו שכבר אמרתי שיתחברו כולם לממצצה. למה מה, אני הקוקסינלית הראשונה שטסה לחו''ל? כמה בכלל עולה כרטיס? שאלתי. הפקידה ענתה שיש לה כרטיס לעוד שבוע בארבעת אלפים שקל, שזה מחיר מאוד זול. זה קצת יקר יותר ממה שחשבתי, אבל חסכתי לזה הרבה זמן. וחוץ מזה בזמן האחרון הגברתי את הפרסום באינטרנט אז הביקוש גדל, ברוך השם. בכל מקרה, אמרו לי להביא אישורים רפואיים למשרד הפנים. הייתי בטוחה שדוקטור כהן יידע על מה מדובר, אז מיד הרמתי לו טלפון ביציאה מהסוכנות. אני אוהבת אותו, הוא טיפל בי יופי כל השנים האלה ואף פעם לא גרם לי להרגיש לא בנוח עם עצמי. לא שיש לי על מה, אבל אתם יודעים, זין וציצי על אותו גוף זה לא תמיד עובר בקלות אצל אקדמאים כאלה. דוקטור כהן אמר לי להגיע אליו לקחת טפסים. טופס מעקב רפואי עם פירוט התהליכים הרפואיים שעברתי, ואישור רפואי ממנו שמצהיר שאני בתהליכי שינוי מין. שאלתי אותו למה זה עניינו של משרד הפנים מה המצב הרפואי שלי, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שככה זה אצל כולן ושיהיה בסדר. נסעתי אליו להביא את הטפסים, ורציתי לגשת מיד למשרד הפנים. חבל על הזמן שלי. מתאים לי לנסוע עוד שבוע וגם הסוכנת אמרה שהמחיר טוב. אבל נזכרתי שאני חייבת לנסוע לאשקלון היום. באשקלון גרים ההורים שלי, ואני מתה עליהם. אמא שלי, נשמה, אפילו עם כל הבלגאנים שעשיתי להם, תמיד דואגת לי ומכינה לי אוכל. אמא זו אמא. נסעתי לאשקלון, וסיפרתי לאמא על קנדה. היא ישר עיקמה פרצוף. שלא תבינו לא נכון, ההורים שלי לא יודעים ממה אני מתפרנסת. אני אמרתי להם שאני שרה במועדון לילה, שזה באמת נכון לפעמים, והם חושבים שמזה אני מחזיקה דירה בתל אביב. לא שאני משקרת להם, אני פשוט לא רוצה לבייש אותם ואותי. בעיקר לא לפגוע בכבודם. פעם התקשר אליי קליינט, וישר זיהיתי את הקול של מנחם, מנהל העבודה של אבא שלי. איש עשיר, מכובד. בטח היה משלם לי הרבה, אבל אני סירבתי לו. יש גבול. אם הוא היה מזהה אותי אוי ואבוי על הבושות שהיו נגרמות לאבא שלי במפעל. בהתחלה אמא אמרה לי שאם אני ממש רוצה היא יכולה לדבר עם חבר טוב שלה במשרד הפנים פה באשקלון, אבל האמת היא שידעתי שזה רק יעשה לה עוד בושות, אבל שמחתי בלבי כי היא בכל זאת הציעה. אמרתי לה שתשכח מזה ואני אלך מחר בבוקר בתל אביב ויהיה בסדר. כשחיבקתי אותה, הבנתי שאני לא באמת יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותה שוב. חיבקתי אותה ממש חזק, וגם היא קצת בכתה. היא אמרה לי אני אוהבת אותך.
במשרד הפנים אמרו לי שלפי הטופס הזה אני עדיין יוסי ולכן הם לא ישנו את השם שלי, אלא רק את התמונה. התווכחתי איתם, אמרתי להם שזה אבסורדי בכלל שאני אישה עם שם של גבר. אמרו לי, שאני יכולה לשנות את שמי בתעודת הזהות ואז ישנו אותו בדרכון, אבל זו פרוצדורה. ואני, יש לי כרטיס בזול! הרגעתי את עצמי ואמרתי שיהיה בסדר. גם דנה אינטרנשיונל היא עדיין ירון כהן בדרכון, או לפחות ככה אומרים.
ביום של הטיסה כל כך התרגשתי שהלב שלי ממש דפק. הלכתי לשדה עם קרין, חברה טובה שלי. גם קוקסינלית, אבל קלאס. לא זונה ולא נעליים. עובדת בשירות לקוחות של ערוץ הקניות, ופעם אחת אפילו עשו עליה סרט תיעודי שהגיע לפסטיבל בהוליווד. נשבעת לכם. בכלל היא מאוד אוהבת קולנוע. לפעמים כשבא לי הפסקה מהקליינטים ולה יש מוזה אנחנו הולכות לסינמטק. רואות סרטים מוזרים כאלה ומתרגשות משחקניות כמו אודרי טוטו ומארי טרינטיגננט. בקיצור, אני וקרין עומדות בתור לבידוק הביטחוני. מאחורינו עמד בחור הורס, לירד לירדו חבל על הזמן. קרין עשתה לו קצת עיניים אבל ביקשתי שתפסיק כי אולי הוא יישב לידי בטיסה. באה אלינו המאבטחת ורצתה לראות דרכון וכרטיס טיסה. הסתכלה, שאלה עם ארזתי לבד וכל זה, ושמה לי מדבקות ורודות על המזוודה. עכשיו שתבינו, אני רואה שלאנשים לפניי היה מדבקות ירוקות ואני מבינה מה זה אומר. לא עשו אותי באצבע. אמרתי לקרין עכשיו תראי, לוקחים אותי לבידוק. מאותו הרגע היא הייתה צריכה להישאר בצד כי רק מי שטס ממשיך הלאה. המאבטח הבא לקח אותי הצידה והסתכל לי בדרכון. פתאום הוא שואל את רוצה להיבדק על ידי מאבטח או מאבטחת? הסתכלתי עליו ואמרתי לו מאבטחת. אני אישה. הוא חייך כזה, אבל קרא לאיזו אחת שתבדוק אותי. דווקא הייתה מנומסת בהתחלה, פתחה את המזוודות, שאלה כל מיני שאלות. אפילו החמיאה לי על הנעליים האדומות. הפדיחות היו כשהיא פתחה לי את התיק הקטן של הפאות. כן, אני יודעת שהשיער שלי מהמם אבל הוא פאה. נו, אז מה? לקליינטים לא אכפת הרי. בקיצור, אני יש לי כמה פאות, כולן מוזמנות מאלסקה והן באיכות הכי טובה בעולם. אבל המאבטחת הרימה את הפאות גבוה, וכולם הסתכלו. והיא הופכת אותן ובודקת אותן ואני מתה מפדיחה. למה כל המטוס וכל עובדי אל על צריכים להסתכל לי על הפאות? אחר כך היא אומרת לי להרים ידיים ולפסק רגליים. כשהקליינט אומר את זה זה נשמע יותר רומנטי. עמדתי כמו ישו וההיא מעבירה עליי מכשיר סריקה. ראיתי את החתיך ההוא שעמד מאחוריי מסתכל עליי. הוא כבר הכניס את המזוודות שלו וקיבל את הכרטיס עלייה למטוס. אותו לא בודקים. כשהמבטים שלנו נפגשו הוא הזיז את העיניים שלו מהר. תכלס, היה לי פתאום רע כזה. רק חשבתי כל הזמן בלב שתכף אני אהיה בקנדה היכן שמכבדים אותי, ואגיד שלום לדיר חזירים הזה שאתם קוראים לו מדינת ישראל. סליחה שאני מקללת ככה, אבל נשבר לי הזין בשדה תעופה.
אחרי הבדיקה הלכנו הצידה ואמרתי ביי לקרין. התחבקנו הרבה זמן. אני אוהבת אותה כל כך והיה לי מאוד קשה. כפרה שלי היא, עברנו הרבה ביחד. היא אמרה לי שהיא תבוא לבקר בקרוב אם ירצה השם. אמרתי לה שלא תבטיח הבטחות סתם ושניפגש בקרוב, ככה אני מאמינה. זהו, מאז אני פה. עוד מעט חודש. אני גרה במרתף כזה, קצת מסריח והשירותים שלו נורא קטנים. ביום השני שלי פה יצאתי לבר ולקחתי אחד בלונדיני כזה הביתה. היה חתיך, אבל מרוב שהיה שיכור לא עמד לו ונרדם לי במיטה כמו כלב. מאז אני עוד לא יצאתי. חוסכת כסף. קצת יקר פה הכל. הולכת לקולנוע מדי פעם, ותמיד כשאני שם אני חושבת על קרין ומה היא הייתה אומרת. מבחינת עבודה, אין עדיין משהו אבל אני אופטימית, וכבר דיברתי עם איזו ישראלית אחת שגם נמצאת פה שפגשתי בסופרמרקט. היא אמרה שהיא מכירה מישהו, תאילנדי או משהו, שיש לו קשרים בתעשייה כאן ויכול לסדר לי עבודה. כבר שבועיים יורד פה גשם ואומרים שתכף יתחיל השלג והכל יהיה לבן. אני מחכה לזה. לבן זה הצבע שלי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...