סיוון נמסה.
אביה יבב וצרח, אך הרופאים באו והקפיאו אותו בזריקה, והיא ברחה הביתה, זונחת את הריחות הנקיים מאחור.
פייר ורמי נותרו בפינת ההמתנה.
''מה קרה?'', קם הנאיבי פחות בבת אחת, אך היא התרחקה ממנו.
רק אביה היקר נאבק בייסוריו ובתנומתו.
''בוא, מתוק'', הקים פייר את בן חברו. ''נזוז'', והם באו אחרי סיוון המתייפחת ביראה נוראה.
נחת נוגה ריחפה ביניהם בנתיב חזרה הביתה. רק נהיותיה הגוברות התנגנו. מהיום, הבינה, חייהם ייראו אחרת. היא נסגרה בחדרה, ומתה באופן זמני.

בבוקר, הקיצה, בריאה וחיוורת. היא יצאה מן הבית, גומאת את האוויר הצרפתי הקריר.
מן הנתיב קרבה סברינה בריח סבון חורפי, יוצרת בה תקווה. ''היי!''.
''היי'', זרקה סיוון בחזרה.
''נצא?'', קיוותה הבחורה המקסימה, תווי פניה נוגנים את נופי יופייה החצובים בקרח, והיא חברותית וברורה.
''בואי'', אמרה סיוון, והן יצאו וקנו פרוזן יוגורט מהקיוסק הסמוך, בנות חורף נינוחות, נהנות בחברותן היפה, הרקומה מקורי תוגה רפויים, אינן תוהות מה יקרה אם קורי החברות הזו ייפרמו, וייחתם סופן.
''אביך התייצב?'', חקרה סברינה פתאום.
''הוא...'', נאנחה סיוון, ''התאונה יצרה נזק רב, והוא יהיה אחר''.
''מה זאת אומרת?''.
''הוא נהיה נכה'', ירתה בפניה את האמת.
סברינה חיבקה אותה ברוך, תופרת צינורות חיבה חיוורים ביניהן, והן ישבו ובהו בנוף. ''זה נורא'', היא אמרה, ''באמת''.
רוח קרירה זרמה ברחבה, מצננת את גופיהן, וסיוון ניסתה, אך היא הבחינה רק בבחורה הנמצאת בקרבתה, יופייה מתמזג בה. אביה נמחק ממנה. נותרו בה רק פני חברתה הצרפתייה, היוצאת בין פתיתי קור.
הרוח נופפה בהן, והיא רצתה רק את הרוח הזאת, רק את הרוח. את הרוח ואת חברתה.

בחזרתה, הבחינה סיוון בפייר היוצא מן הבית.
''סיווני! מה את אומרת, אם אפנה את יומי ונצא - את, רמי ואני?'', הוא קרא.
''תהיה בקבוצה. אתה נהנה בחיים, ופתאום באה איזו תאונה והורסת אותך'', היא נמוגה בין הקירות. אחר יצאה וביקרה את אביה הרפוי בבית הקימום, אשר בו ירפאו אותו ויבנו את גופו מהריסותיו. רחובות קפואים סבבו אותה, והיא ריחפה בהם, נסחפת בין נהרות יגון.
אביה נמצא בתא ריק, בקרבת נפגעי תאונות אחרים.
''אתה בסדר היום?'', פנתה.
''בסדר גמור. התאונה הרגה אותי...''.
''זה פייר הרג אותך, פייר הארור!''.
''פייר היקר... גם הוא קורבן'', נאנח.
''איך הוא הקורבן?''.
''גם אם את היית מאחורי ההגה, הייתה תאונה''.
''מה פתאום! הרי אני זהירה יותר ממנו!'', הסתייגה בתו. ''ואני לא נוהגת''.
''פייר אינו הגורם. זה הקרח''.
''הקרח?'', תמהה.
''הקרח סחף את המיניבוס. רק אז זה קרה'', הסביר אביה. ''תביני את פייר, גם הוא קורבן בתאונה הזאת, גם אני. אנחנו רק קורבנות בחיינו המרים!''.
''אתה תהיה בסדר?''.
''אם תבקרי אותי ותהיי מקסימה'', הוא חייך, אך בתו הבחינה בברק הנמוג מפניו.
''נתראה בקרוב'', חיבקה אותו.
''ביי, מתוקה''.
''ביי'', היא יצאה מהבניין הרחב, אביה נותר מאחור. גם תקוותה.

נוגה קיוותה. היא הייתה יפה בחג ההוא, סרטים היו סגורים בצמותיה, ופניה ברקו בציפייה.
הן ריחפו ברחוב, ונסגרו בבית-הספר, אך אז באו חבריהן הנוראיים, ביניהם גם בן רצונותיה, וצחקו וביזו את בת היקום התמימה.
רק סיוון נותרה איתה.
''נמאס מהחיים, נמאס מבית-הספר, נמאס ממני... נמאס!'', יבבה נוגה ברוח הקרירה.
''יהיה בסדר, את תראי. אני פה, איתך'', ניחמה אותה חברתה.
''הוא לא אוהב אותי, את מבינה את זה?'', היא הייתה יפה. ''הוא אף פעם לא יאהב! אף אחד לא אוהב אותי. אני סתם מיותרת ביקום הזה, בזבוז חמצן!''.
סיוון נסוגה מניסיונותיה.
זמן רב מאוחר יותר, היא הוציאה פתק מן המגירה, ותהתה אם נוגה תמצא את תיאוריה הנאיביים, אך חברתה ויתרה.

6.1
חברתי היקרה,
אחרי המתח והציפייה, אני סוף-סוף אומרת את זה - אנחנו גרים בצרפת. בדיוק סיימתי בפריקת החפצים, ואני נמצאת בחצר, תחת הגגון, צופה בקרח היורד רוחץ את הרחוב. הרחובות פה, בצרפת, ספוגי מים ויפים. אם תבקרי אותי, תמצאי יותר בתי קפה מחנויות, אז אני מניחה שאף פעם לא תהיי צמאה. המחירים פה גבוהים נורא, אבל גם איתם וגם בלעדיהם יפה פה.
בבוקר, נחתנו בתוך הקור הפריזאי, וגם אז היה קר בחוץ. תרנו אחר ביתנו הזר ברכב המסופק מהקבוצה, נסחפים בין הבתים ומזמרים תוך צפייה בנוף. אחרי זמן-מה, יצאנו, ניצבים בפתח בית רחב, ובו זוג קומות וגג וארובה. רמי ואני רצנו ברחבי הבית, בוחנים מאיפה רואים את הנוף המרהיב ביותר. בסוף, בחרתי בתא הפינתי, ממנו הנוף נראה מתוק יותר מציור בצבעי מים, ובו זגוגית ספוגת נתזים. זה היה יפהפה.
נחתי קצת מהזמן הרב בין ארצות, והנה אני יוצרת מנוחה נוספת וגומאת את הריח הנקי מהאוויר. רמי רץ בגינה, ואבא הביא את התלבושת הצהובה הזוהרת. הם נהנים... אני מקווה רק שהיא תהיה נקייה ביום הבא.
אני אוהבת את הבית הזה, אבל אני נראית פה קצת זרה, הרי לא גרתי במקום אחר מימיי. אני רואה את הבתים, את הגינות, והנה אני בת יקום אחרת, חסרת זהות. זהותי המקורית נמוגה ממני ביציאה מהארץ. אני מתבוננת סביבי, מוקפת בניחוחות אחרים - בקרירות, בפנסי הרחוב, בחיוורון הקרח הצונח. אבא ורמי צוחקים - רמי הבקיע גול, ואני נותרתי פה. רק אני. בקרוב אבוא גם, ואראה אם אבא יפספס פעם נוספת.
אני רוצה הביתה, אך אין ברירה. נחיה פה זמן רב וזה יהיה מקומי בתקופה הזאת. יהיה בסדר. חוץ מזה, קיימים גם פנים חיוביים - בבית ההוא לא הייתה חצר אחורית או צמחים, וגרתי בחדר סתמי, והיום אני נמצאת ב''מוזיאון'' ההוא, ונהנית בו בקרבת הנוף הזגוגי ובקרבת ארון הבגדים, התופס יותר מקיר. מה את אומרת - אם אתרחק, אצא בתוך נרניה הקפואה? בואי ננסה ונראה מה יקרה...
בינתיים אין פה קיפאון, רק זרזיפי קרח יצירתיים. בקרוב אבא יפתח בקבוצה. הוא נמצא באימונים זמן רב וחוזר חסר אנרגיה, אך מתחבר יפה עם המאמן ועם יתר חברי הקבוצה. אם יתפוס את הבעיטות הרבות בזמן הקרוב, זו תהיה גבורה אמיתית מצדו! בינתיים, רמי גובר עליו, אני חושבת שהוא נותן לו את הניצחון בחינם.
מחר יומי ייפתח בבית-הספר, ואני המומה ואפופת ציפייה - מה יקרה אם לא אבין מה הם אומרים ואסתבך? אם רק תהיי פה גם... בטח היית מרגיעה אותי.
הבנות בצרפת יפות, אך את המקסימה והנהדרת ביותר, כי רק את חברתי היקרה.
ברכי אותי בצרפתית!
נתראה,
סיוון.

היא סיימה את הקריאה בצחוק מריר, וראתה את אחיה מגיח פתאום.
''היי, מתוק, איך בבית-הספר? היית היום?''.
''אבא חוזר הביתה?'', הוא קיווה.
''הוא... הוא יבריא ואז נראה אותו. התאונה יצרה נזק, ו... מרפאים אותו, בינתיים''.
''והוא רץ ומתאמן?'', בהקו פניו בזוהר פתאומי.
''הוא לא רץ'', תיארה אחותו. ''לא רצים אחרי תאונה''.
רמי יבב. ''אז איך אבא יהיה בקבוצה?'', הוא תהה.
סיוון הביטה בו בגרון חנוק. ''הוא לא יהיה''.
''אז מה יהיה אתנו?''.
''באתי, חברים!'', חזר פייר מן האימונים בקבוצתו. ''אז איך מצב הרוח, היום, סיווני-מתוקה? את נראית חזקה יותר!''.
''מה החביבות הזאת?'', תמהה.
''סתם. ראינו מי תהיה אתנו בסבב הבתים, ואני מרוצה''.
''גם מנהיגתך אתה מרוצה?''.
''זו אחת הקבוצות הבינוניות באירופה... לא נסבך אותן, נגמור את זה באיזה 4-1 יפה, וזהו''.
''ואם לא תנצחו?'', היא תהתה.
''אנחנו בצמרת הצרפתית. מי תביס אותנו? ניס? פריס סן ז'רמן? אנחנו מנצחים אותן בצ'יק'', גיחך, ואז הוסיף בנימה רצינית: ''גם אבא ניצח אותן... הוא לא ספג נגדנו ביום התאונה, ו... אני הייתי בחוץ, זאת אומרת...''.
''ברור. הרי אתה מחצת אותו'', פסקה סיוון.
''תראי, אני מבין את ה...''.
''מה הייתה התוצאה ביום ההוא?'', היא בחנה.
פייר התבונן בה. ''היו יותר החמצות ממצבים'', תיאר. ''זה הסתיים בתיקו אפס''. הוא צפה בבת חברו הרחוקה. אחר רוקן את פח הניירות, ומצא בו פיסת חיים חתומה באותיות זרות, הנפתחת ב''חברתי היקרה''.

14.9.08, 12:59.