יואב עמד מעל לעיר האפר והפיח שהייתה פעם לונדון. המסוק נחת והוא יצא לסרוק את השטח. ראשו כאב מהסבל והייאוש שעמדו באוויר ומצחו הזיע מהחום הבלתי צפוי ומהמאמץ. יואב שמר על עצמו מהנשורת הרדיואקטיבית באמצעות חליפת הגנה פשוטה, וכוח רצון על טבעי. החליפה השחורה התהדקה סביב גופו, נדבקת לזיעה שבפנים. יואב לא חייך, לא הביע רגש. הבעות רגש על פניו של יואב היו נדירות ויקרות כיהלומים. הוא התהלך ברחוב שהיה פעם הומה אדם, מלא באנשים מכל הצבעים המדברים במבטא אנגלי מעצבן. כעת מקדמים את פניו השקט והמוות והמוני הלבנים החרוכות. ברחוב מוטלות גופות בני אדם מועטות. יואב ידע שאלו היו האנשים שלא הספיקו לברוח כאשר הממשלה שלהם הטילה פצצת מימן על העיר. איזו ממשלה מוכנה להשמיד את אנשיה? את אדמתה? הוא ידע שמהיום האיום הקיומי היה לא רק אמיתי ומוחשי. האיום התנשא כענק מהמיתולוגיות אותן קרא כשהיה צעיר. הוא שאג מעל להמונים. המלחמה קפצה כיתה, אולי אפילו כבר כמעט סיימה שנה שלישית באוניברסיטה. מרחוק ראה את האסירים עליהם שמרה איזבל. הם היו מבוהלים. איזבל המחשמלת הוא קרא לה. היא שמרה על האסירים המכונסים בפחד במתחם מאולתר. היא צחקה עליהם, שיערה הלבן והבוהק התנופף ברוח וחליפת הקרינה השחורה שלה רק הדגישה את היופי האכזרי והחושניות הקטלנית שלה למול אומללותם של אלו ששרדו את הפיצוץ. גופותיהם המפוחמות של אלו שניסו לברוח היו תלויות על הגדר לאות אזהרה חד משמעי.
יואב פנה הלאה, יחד עם הטייס האמריקאי רג'י המביט סביבו בחשש ויחד עם נעמה, בת זוגתו של אדם. הוא חיפש את אדם בעיניו. הוא ידע שאדם היה בעיר בזמן הפיצוץ. הם פוצצו את לונדון כדי למחוק את חבריו, אבל יואב ידע שאדם עדיין חי. הוא הרגיש את זה, ידע את זה. ויואב ידע הרבה מעבר לכל מה שידע בן תמותה אחר אי פעם בעולם. יואב היה גיבור, על-טבעי, שומר החלשים ומגן על מדינתו מפני טרור. כעת ידע יואב כיבוש מהו.

הם פחדו ממנו ברגע שסיים את המבחנים. הוא היה בן ארבע-עשרה, אולי חמש-עשרה כשזה קרה. חלקם פחדו ממנו עוד קודם. כשנולד הוא היה תינוק שתקן, מרוכז בעולם סביבו, בוחן כל דבר באינטנסיביות. הוא הפסיק לבכות דקה אחרי שנולד. מאז לא בכה יותר לעולם. אימו הייתה בודדה, חד-הורית, והיא הגנה עליו תמיד: חזק מדי, טוב מדי, צמוד מדי. כשהיה בן שנה אובחן כפגוע מוחית. תגובותיו היו שונות, מוזרות, ומכשירי המדידה של הרופאים לא הצליחו להבין אותו. הם שמו אותו בגן לילדים מיוחדים, אבל היא לא רצתה שהבן שלה יסתובב עם כל הילדים הפגועים. היא ידעה שהוא מיוחד, אבל אחר, שונה מכל מה שהאחרים הכירו. היא חשבה שהוא יכול להיות הרבה יותר מוצלח. היא לימדה אותו, ונתנה לו ספרים. והוא הקשיב, וקרא, והתבונן. הוא לא אמר מילה עד גיל ארבע. ואז אמר לאימא שלו משפט שלם, רהוט ומסודר כמו עורך דין חלקלק, והיא הייתה מאושרת.
כשהיה בן שש הוא נכנס לכיתה א', כמו כולם. הוא לא צחק ולא בכה, לא חייך ולא התחבר עם אף אחד. ביום השלישי הוא חזר מדמם. וכל יום אחר כך הוא חזר הביתה עם סימנים כחולים. היא התעלמה בהתחלה, אבל לא יכלה להכחיש שמתנכלים לו. היא ליטפה אותו בלילה ואמרה לו שזה בסדר להחזיר, ומותר ללכת למורה, ושמותר להגן על עצמך. קצת אחרי חנוכה הוא לא חזר הביתה. בבית החולים הם קיבעו את הרגל שלו ואת היד. הוא לא בכה מכאב, לא הזיל דמעה, לא רצה את אמא ולא רצה שום דבר מיוחד. הוא נשאר בבית שלושה חודשים.
כשהם באו לעשות לו משהו הרבה יותר גרוע בכיתה ב', הוא היה חייב להגן על עצמו. חמישה ילדים מבית הספר נעלמו באותו היום. שנים מאוחר יותר, כאשר התפרסם יואב, גילו העיתונאים שהחמישה האלה עדיין מאושפזים בבית לוינשטיין צמחים, מתים מוות מוחי. אף אחד לא נגע בו עד שעבר לחטיבת הביניים.
בכיתה ז' אימו מתה, והוא עבר לפנימייה הרחק ממקום מגוריו. מקום חדש, ילדים חדשים, עולם חדש של אכזריות. אבל עכשיו היה יואב מוכן לקראתם. שלושה ניסו לבחון את הגבולות שלו, אז הוא גרם להם לברוח ממנו בצרחות. הם לא העיזו להתקרב אליו והשפילו את מבטם כאשר הסתכל עליהם. הם לא יכלו להתבונן בעיניים שלו. העיניים היו הכי מפחידות.

הוא עבר את המבחן והתייצב בלשכה של סא''ל יצחק דשא. הוא היה נער צנום, חיוור, בעל מבט רציני ושיער שחור מבריק וחלק. הוא היה לבן מדי, והעיניים שלו היו גדולות ושחורות ומפחידות.
''מזל טוב'' אמר הסגן-אלוף ליואב. ''עברת את המבחן בהצלחה מרובה ואתה יכול להיכנס לתוכנית''. הסגן-אלוף חייך. הייתה זו הפעם האחרונה בה חייך בנוכחות יואב. יואב הנהן בראשו ואמר, ''אני מבין.''
בפנימייה המסווגת של חיל המודיעין פגש לראשונה את אדם. אדם היה נער בוגר, הנער הראשון בפנימייה. הוא היה כמעט בן שמונה עשרה אינטיליגנטי ומקסים, חיוכו כובש כשל שחקן הוליוודי צעיר ועיניו כחולות ועמוקות כמעט סגולות. יואב לא דיבר עם אדם בחודש הראשון, הוא לא דיבר עם אף אחד מהנערים האחרים. יואב היה הצעיר ביותר כשנכנס, רובם היו בני שש-עשרה או שבע-עשרה. לאט, בצעדים קטנים, למד יואב לדבר איתם מבלי שהם יפחדו ממנו.
מלבד אדם היו שם עוד ארבעה נערים ונערות. נעמה הייתה הקרובה ביותר לאדם. נדמה היה שהדביקה עצמה לאדם עם דבק מגע. והיא הייתה דביקה ומעצבנת ותמיד הייתה שם לידו. אחריה הייתה לילי, מסתורית, בעלת עיניים שחורות גדולות והילוך קליל. אור היה נער גבוה, יפה תואר וג'ינג'י מקצה לקצה. גל היה אתלט מתולתל בעל מבט צונן ומזג חם. כולם היו דומים ליואב בדבר אחד בלבד: כולם עברו את המבחנים של התוכנית וכולם יכלו לעשות דברים שאיש לא ידע להסביר.

יואב פקח את עיניו למול גל אבנים, אפר ופיח. הוא היה בלונדון המופגזת. זיכרונות העבר נמוגו והוא עמד למול דמות גבוהה, רצינית. הוא היה עירום ומיוזע ושרירי. איבריו היו מושלמים מכל בחינה, ושיערו החום והחלק התנופף מעל עיניו הזועמות. עורו היה חלק, נקי כמעט לגמרי משערות וללא שריטה או סימן כלשהו. היה זה אדם והוא עמד שם עירום וללא פגע. אין ספק שעמד במרכז הפיצוץ, אולי אף עצר את ראש הנפץ בידיו לפני שזה התפוצץ לו בפנים. הוא עמד שם ללא פגע מסביב לעיר הרדיואקטיבית, מבטו מלא בזעם ושנאה כלפי המין האנושי כפוי הטובה. יואב חש את הזקפה הכואבת בבגד הצמוד, ואת הצביטה בלב כאשר נעמה רצה לפניו, מחבקת את אהובה, נתלית על צווארו ומזילה דמעות, חובטת בחזהו מתוך כעס, ייאוש, ושמחה על כך שמצאה אותו חי. יואב פנה ללכת כאשר יד תפסה בקרסולו והוא הביט מטה לראות את מי שהיה מאהבו הראשון.