הם הבינו את היכולות האמיתיות של יואב בחקירה הראשונה שלו. המורה חיילת של הנערים הביאה ליואב כמה ספרים בסיסיים בפסיכולוגיה. כמו רבים לפניו, גם יואב מצא את פרויד מעיק ומייגע וקופץ בין מסקנות בצורה שנראית כמעט אקראית. אבל התיאוריות החדשות, המחקר, הידע על מבנה המוח והתודעה סיקרנו אותו. הוא זנח את רוב הלימודים האחרים כדי להתמקד בספרי הפסיכולוגיה שלו. במהלך השנה היחידה שלו בפנימייה הגיע יואב לרמה גבוהה יחסית של ידע פסיכולוגי, והיה יכול להתמודד מול רוב הסטודנטים בשנה השלישית של התואר הראשון שלהם.
הם העבירו את יואב מהפנימייה אל מתקן של השב''כ, והתחילו להכין אותו למטלות הראשונות שלו. יואב התגורר במתקן ויצא מדי פעם לקורסים באוניברסיטה הפתוחה. בניגוד לשאר הנערים שהיו עמו בפנימייה, הוא לא זכה לכוחות על פיסיים ולכן לא יכול היה לצאת אל השטח. למרות שהיה בכושר גופני טוב, היה עדיין בחור חלוש למדי ובעל יכולת גרועה לעבודה בצוות. הם החליטו להעביר אותו לעבודה בתחום היחיד בו חשבו שהוא יכול להצטיין: חקירה. איש מהנוכחים במתקן לא ישכח את החקירה הראשונה אותה ראה בנוכחות יואב. החקירה הראשונה שלו הייתה חקירה פשוטה של עציר בטחוני. נער ערבי, כבן גילו של יואב, שניסה לדקור חיילים. בשב''כ חשדו שהוא מכיר אנשים בכירים יותר בועדות ההתנגדות העממית ורצו לחקור אותו, אבל הנער היה אמיץ מאוד, או טיפש מאוד שכן הוא לא צייץ בחקירה. שום ''טלטול'' או ''כוח פיסי מתון'' לא הועילו. יואב נכנס לחדר, ומצא נער בן גילו, מתריס, חדור מוטיבציה לפגוע בחיילים יהודים. הוא קלט מייד את הפנטסיות הפנאטיות של הבחור הערבי. לנעוץ סכין שוב ושוב בגופו של כל חוקר וחוקר. האנשים שהיו בחדר זוכרים את הרגעים הבאים ברעד.
יואב התיישב למולו, פניו מקרינות את הקור והאדישות הרגילים שלו. הערבי צחק למולו. ''מה זה?'' הוא צחק ואמר במבטא כבד, אולי כבד בכוונה, ''זה עכשיו שוטר טוב?'' הצחוק נבלם ברגע. פניו של הנער הערבי השתנו מהבעת לגלוג להבעת תמיהה, ואז לכאב ופחד. הוא עצם את עיניו, מתרכז במין כאב פנימי ממלמל משהו, נאנק. יואב ישב שם, קפוא, מתבונן בעיניים גדולות בעציר. הכל היה שקט מלבד המלמולים חסרי השחר שנשמעו ברקע. באחת נשמעה צרחה איומה. העציר החל להשתולל, לנסות לבעוט, לברוח, להסתתר, להימלט. הוא צרח כמו חיה לכודה, כמו עכבר קטן על סד עינויים. הצרחות התחלפו לסירוגין ליבבות, ושוב התגברו לצרחות קורעות לב. עיניו של הערבי הפכו מעצומות לפקוחות לרווחה ונדמה שכמעט יצאו מחוריהן. העיניים שוב נעצמו ושוב נפקחו וקולו נשבר כאשר גרונו כבר לא יכול היה לשאת בעומס הצרחות. כל האנשים שראו את יואב מבצע את החקירה הזו, ואת כל החקירות שבאו אחר כך יכלו להסכים ביניהם שהמילה אונס מנטלי מתאימה ביותר לסצנה מעוררת הפלצות הזו.
יואב ישב מולו, שקט. דומם. לאחר פרק זמן שנדמה כנצח פסקו הצרחות ונשארו רק יבבות בכי של נער מסכן ובודד, אזוק לכיסאו. יואב קם ויצא מהדלת. ביציאה אמר משפט קצר לשני החוקרים שהתבוננו בו ביראת כבוד ופחד שלא יכלו להסתיר. הייתה זו כתובת מגורים. למחרת חוסל אחד מהבכירים בארגון הטרור באמצעות פגיעת טיל ממסוק. יחד אתו נפצעו שתי נשים ושלושה ילדים חפים מפשע.

יואב עמד למול גל אבנים, אפר ופיח שהיה פעם לונדון. זיכרונות העבר הכו בו שוב. לצידו היה אדם היצור המושלם ביותר עלי אדמות, ומתחתיו שכב מאהבו הראשון. אור כבר לא ראה בעיניו יותר, ועובדה זו שללה ממנו את כוחותיו. יואב התכופף וליטף את לחיו של הגבר הצעיר. אור השתנה הרבה מאז ראה יואב אותו בפעם האחרונה. ייתכן שהיה זה הגיל, אולי מחלת הקרינה המפעפעת בעורקיו של הגיבור לשעבר. יואב הזיל דמעה בודדת דמעה אחת ויחידה. אור השתעל ונרדם על כף ידו המלטפת של יואב. הוא התכופף ונישק לאור במצח וליטף אותו עוד קצת. אור לא התעורר. הוא לא יתעורר יותר לעולם.
מאחוריו שמע יואב את קול דריכת הנשק ההמוני של כוחות הצבא הזורמים אל העיר. הוא הסתובב למשמע היריות וראה את אדם, עדיין עירום, עדיין זורח מקרינה. הכדורים ניתזו מעליו כמו מעל שריון פלדה. יואב התרכז לרגע בכוח המשימה שירה לעברם. קולות הירי התחלף בקול צרחות החיילים. הם זנחו את הנשק, אוחזים בראשם הכואב. כעבור מספר רגעים שכבו שם גופות של חיילים, מוחם נוזל מאפם ומאוזניהם ועיניהם שטופות דם ונוזלי מוח.