יד קמוצה מעל להריסות, חלק 5

לאור לא הייתה לוויה מסודרת. הוא נקבר בקבר פשוט עם פרחים פשוטים בבית קברות פשוט בישראל. יואב היה שם, ומספר חברי קבוצה נוספים. לא היה רב, ולא אמרו קדיש. אדם, כעת עטוף כולו בחליפת קרינה, התנדב לומר כמה מילים. אדם לא היה אותו אדם מאז הפיצוץ. נדמה היה שהרגש נמחה מעל פניו. הוא נראה ליואב כזומבי מהלך, כאילו נמצא היה באותו הלך רוח כמו אז, בדירה, לפני שנים.
יואב לא הקשיב לנאום של אדם, כפי שלא הקשיב לנאומיו מעולם. הוא בחן את הנוכחים האחדים. נעמה עמדה שם, מביטה באדם. מבט ההערצה שלה מוחלף במין מבט אחר, מבט של תקווה מהולה בייאוש. יואב ידע שהיא רוצה את בעלה הקודם, הבעל שלא היה צריך לשרוד את הפצצה התרמו-גרעינית. הבעל שלא היה צריך להתחבא משאר העולם אחרי שחלקיקים רדיואקטיביים ננעצו בגופו והפכו אותו לסכנה מהלכת. היא רצתה את הבעל האוהב והחם לא את הבעל הקנאי והמרוחק. יואב החזיק את ידה והיא הודתה לו. היא ידעה שהוא מסוגל להבין אותה, לקרוא את רגשותיה האמיתיים והייתה שמחה שיואב נשאר קרוב אליה בזמנים כאלה. היא לא ידעה שיואב היה זה שהיה חייב לעשות מעשה כאשר אדם רצה להשמיד את כל החיילים, את כל בני האדם שעמדו בדרכו. היה זה יואב שריסן בעזרת כוחותיו את אדם מלפתוח במסע לרצח העם האנושי. היא לא ידעה שבעלה המרוחק, המקריא נאום משעמם מדף שהוכתב לו מראש על ידי מנהיגות התנועה - המפלגה המטא-הומאנית, הוא תוצאה של נזק מוחי. נזק לו היה אחראי יואב בלבד. היא חיבקה את יואב כחבר והוא חיבק אותה בחזרה, כולו תנחומים ודמעות מזויפות.

לווייתו של אדם, שנים מאוחר יותר, הייתה לוויה מלאת הוד והדר, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. אדם לא החזיק מעמד. ייתכן והיו אלה זיכרונות אותם הדחיק, ייתכן והיה זה הנזק המוחי שגרם לו יואב ביותר מהזדמנות אחת, וייתכן כי המעמסה של חיים תחת חליפת קרינה רחוק מכל מגע אנושי הייתה קשה מנשוא. הנשיא הפדרלי של האומות המאוחדות של כדור הארץ, דוד קור (דייב), נאם בירושלים וגדולי הגיבורים שהיו למושלים מחוזיים נאמו בזה אחר זה. נעמה בכתה בזרועותיו של יואב, כאשר לילי וגל מנחמים אותה. היא אהבה את אדם יותר מכל אחד אחר, וראתה את האהבה של יואב אל בעלה. היא התנחמה בזרועות יואב, חברה הטוב, האוזן הקשבת שלה, הפסיכולוג הפרטי. היא אהבה את יואב כעת ולא הייתה יכולה לשאת פרידה ממנו. יואב חיבק את נעמה בחזרה, כולו תנחומים ודמעות מזויפות.
הם עברו מעל לקבר שלו, והשאירו אבן שיש קטנה שחולקה על ידי ילדים קטנים במדי תנועת הנוער של המפלגה. יואב עבר מעל לקבר, מעל לגל שברי השיש, כאילו חזה בנפילתו של פסל רנסנסי מרהיב. הוא חייך למצלמות והניח את האבן שלו. לידה הניח שקית מצרכים פשוטה. השקית התעופפה ברוח, נעלמה מעין כל. יואב, נעמה, הצלמים והכתבים, דייב וחברי המפלגה, הילדים והמבקרים חזרו הבייתה. לעוד יום תחת סמל היד הקמוצה.

לווייתה של נעמה, מספר שנים מאוחר יותר, הייתה לוויה משפחתית, חמימה כמעט. יואב עמד שם עם בתו הקטנה, ממשיכת הדרך ההכרחית, שהייתה כל כך דומה לאימה ובכל זאת כל כך דומה גם לאביה. היא עמדה רצינית ועגומה, לא בכתה ולא צעקה, לא הרימה קול ולא שאלה. היא הבינה הכל, את המשמעויות ואת התוצאות. היא ידעה מי היה אחראי למותה של נעמה והיא לא פתחה את פיה. היא ראתה בעיני רוחה את אביה מניח שקית מצרכים פשוטה על ראשו של אדם בלתי מנוצח, מביס אותו בקלות, מונע ממנו את הדבר היחיד שהוא זקוק לו על מנת לחיות חמצן. היא קראה במוחותיהם של המבוגרים ממנה והבינה את אשר חלקם לא הבינו בעצמם. בלוויה הזו לא היו תנחומים ודמעות מזויפות. רותם הקטנה ואביה יואב לא היו זקוקים עוד לזיוף שכן שניהם ידעו היטב כי כל רגש עצבות לא חלף בהם. הם זייפו את רגשותיהם של הסובבים אותם. הקהל התפזר לאיטו, קולות התפילה נדמו והמכוניות נסעו הלאה לחיים תחת המשטר החדש שעזר יואב להקים לעולם כולו. היה זה עולם ללא מלחמות, ללא פשע וללא עוני. עולם בו כולם זכו לחינוך בסיסי ולהזדמנות שווה. עולם בו כולם היו חופשיים לומר את מה שהממשל רצה שהם יאמרו, עולם ללא התנגדות וללא הזדמנות, ללא מחשבה חופשית כי כעת היה יואב ראש משטרת המחשבות. האב והבת החליפו מבט נוסף לפני שנכנסו לרכב. היה זה הרגע בו יואב ראה את סופו שלו נשקף אליו מתוך עיני ביתו. כאשר יהיה כבר זקן וחלש, וכאשר יגיע הזמן בו לא יוכל להתגונן. רותם ידעה, וחייכה חיוך מזויף, נטול כל רגש, והם נסעו הלאה.