לא מזמן, כשפסענו יד ביד ברחוב ההומה
ידעתי היטב שזה לא סתם נדמה.
שלכלום עד היום, המבט ההוא לא דומה
מעולם לא ראיתי אצלך מבט כה צמא.

היטב התבוננתי בך מסתכלת אל פניה
איך לא התקת את עינייך מעיניה,
והיא מצידה לא עשתה שום דבר מונע
וההסבר הגרוע שלך בכלל לא שכנע.

בלעתי את הרוק ברגע ההוא, פגועה ושותקת
כשאת חייכת חיוך דבילי בעודה מתרחקת,
ומאז ועד עכשיו את משנה נושא ומתחמקת
מסתירה ממני סודות אפלים וכל הזמן מצטדקת.

עוד באותו הלילה התהפכתי והתהפכתי במיטה
כל הזמן דמיינתי אותך מתהפכת במיטתך איתה,
דמיינתי אותך עמוק-עמוק אל תוכה מביטה
ובכיתי אל תוך הכרית בלי יכולת שליטה.

ניסיתי לחבר דברים שקרו לנו אחד לאחד
ניסיתי להצביע על איזה אירוע אחד במיוחד,
כל הזמן ביקשתי לי להיות חכמה בדיעבד
אבל כושר השיפוט רק הלך ואבד.

בתוך תוכי אני יודעת-אתן מהעבר מכירות
אבל כואב לי במיוחד שלא באת וסיפרת ישירות,
אלא בחרת לעקוף את האמת בדרכים אחרות
וחשפת אותי להמון סימני שאלה וסתירות.

מאז את עדיין מכחישה וממשיכה להיתמם
ואותי זה משגע וממש מקומם,
אני מרגישה שכל האושר שהיה לי איתך מתעמעם
והופך מרגע לרגע למדבר צחיח ושומם.

האמון שהיה לי בך נגמר, ואני רק חושדת
עם איזו בחורה את עכשיו בי בוגדת,
ואת רק הולכת ומרגע לרגע מועדת
...ואני בכלל חשבתי שאת כל כך מיוחדת...

***

אם לא הייתי פוחדת להישאר בודדה,
לולא החשש הזה להיוותר גלמודה,
לו העתיד לא היה כל כך בגדר חידה-
הייתי בועטת אותך לכל הרוחות. נקודה.