הגיע יום שישי. סוף סוף אורון יכול לצאת לחופשת הסימסטר והחלטתי להפתיע אותו. 
''היום אנחנו עושים משהו מיוחד...'' לחשתי לאוזנו לאחר שהצלחנו בקושי להפריד את שפתותינו הבוערות בתשוקה. הוא שב זה עתה מחבר, שאיתו ישב כל הבוקר לסכם עבודה אחרונה והתגעגעתי אליו כל כך... וגם הייתי חרמן שכמעט טיפסתי על הקירות. 
''מה?'' 
''זאת הפתעה! בוא, אנחנו צריכים להתקלח ולהתלבש.'' 
''להתלבש? מה, אנחנו יוצאים?'' 
''כן'' 
''וזאת ההפתעה?'' שאל. 
החטפתי לו אחת על הישבן, מיהרנו להתפשט ונכנסנו למקלחת. לומר את האמת, הייתי מוותר על ההמשך ורווה נחת מאורון הנפלא מתחת לזרם המים החמים, מעשה שאנחנו עושים כמעט מידי יום ביומו, אבל רציתי לחוות את החוויה המזומנת לנו במלואה ואי לכך התגברתי כארי על היצר, גם עצרתי (אבל לא ממש...) את ידיו המגששות של אורון על גופי וכך, מעט בקוצר נשימה ומגורים כמעט עד לגבול העליון האפשרי יצאנו רטובים, התגלגלנו בצחוק על המיטה עד שהתייבשנו מעט ורק אז הרשנו לעצמנו להירגע מעט ואפילו להתלבש. 
אורון כל כך יפה שכל דבר שהוא לובש נראה עליו כמו מיליון דולר, אבל הפעם הוא אפילו התעלה על עצמו. מימיי לא ראיתי גבר יפה ממנו. 

''איך?'' הוא שאל מסתובב סביב עצמו שאראה אותו במלוא תפארתו. הוא לבש מכנסי ג'ינס, טישרט בצבע קרם שנצמד לגופו החטוב והיפה כל כך והבליט את צבעיו הכהים, נעל מגפיים קצרים ותלה על כתפו את הז'קט הכחול שלו, אוחז אותו בנון-שלנטיות בשתי אצבעות ועשה לי עיניים. 
''מכוער.'' אמרתי לו, נושם בקושי וחש שאם לא אסיט את מבטי ממנו, אני גומר כאן ועכשיו על המקום. 
''חרא'' הכריז אורון, ניגש אליי, נצמד לגופי שלא הפסיק לרעוד בתשוקה ונשק לשפתיי. בנסיבות אחרות הייתי מרשה לעצמי להתעלף ברגע שכזה, אבל הפעם הכרחתי את עצמי להירגע. עוד נכונו לנו ריגושים נפלאים בהמשך. 
''קח איתך גם מעיל.'' אמרתי לו. 
''אולי יהיה קר.'' 
''איפה יהיה קר? אנחנו נוסעים לחרמון? לשווייץ? דווקא הודיעו שיהיה חמסין.'' אמר אורון. ''יאללה, אל תהיה חזיר, לאן אנחנו נוסעים?'' 
''אוינק אוינק!'' אמרתי לו וחטפתי צביטה בצד. 

הלימוזינה הלבנה הפליגה למרחבים. אורון התרגש. זאת היתה הפעם הראשונה שלו ברכב כזה והוא התלהב כמו ילד, נגע בכל האביזרים, פתח וסגר את הבר, ליטף את הטלוויזיה, ניסה את הווילונות האטומים, חקר כל פרט וכל אביזר, לבסוף נשען אחורנית לתוך משענת העור הרכה, נאנח בעונג ואמר: 
''וואי, איזה כיף! אולי נקנה אחת כזאת?'' חיבקתי אותו וחייכתי. ידעתי שזה יגרום לו אושר. לא שהוא פריק של מכוניות, אבל הוא אוהב לבדוק ולחוות חוויות חדשות ולהתנסות בדברים שלא הכיר קודם (ומי כמוני יודע זאת?) ולכן הנסיעה הזאת שבתה את לבו. 

ואני? אמנם אני מתאר את הדברים כאילו אני נוהג לנסוע בלימוזינות לפחות חמש פעמים ביום אבל (וזה סוד...) זאת היתה גם הנסיעה הראשונה שלי ברכב כזה והתלהבתי לא פחות ממנו, אם כי בהתחשב בגילי המופלג הייתי צריך ליצור פסון רציני ומיושב דעת. 
''עדיין לא מוכן לגלות לי לאן נוסעים?'' חזר אורון על שאלתו בפעם המאה ועשרים אלף. 
''נודניק...'' אמרתי. 
''טוב...'' לחשש אורון באוזני בעוד ידו עולה במעלה הירך שלי בכיוון האסטרטגי בליטוף רך וממושך, ''אז לא אגלה לך איזו מתנה יש לי...'' ידו המגששת הוציאה אותי משיווי המשקל. נאנקתי בתשוקה. הנהג הביט בנו במבט רב משמעות במראה שלו והחלטנו שנינו להרגיע את העניינים לעת עתה. 

נסענו עכשיו בדרך המוליכה לצומת בילו, דרך קיבוץ חולדה. היער הסמיך משני צידי הכביש הוסיף נופך של מסתורין לכל הנסיעה. היינו בדרך לאחד ממושבי הדרום, לבית של חברים של הוריי שנסעו לחו''ל למספר שבועות והשאירו את המפתחות למשמרת אצלנו מתוך ידיעה ורשות שנגיע לשם 'לטפל בעציצים ובגינה' כפי שהגדירה זאת חברתה של אמי או לכל מטרה אחרת בה נחפוץ ונראה לי שהמטרה שלשמה נסענו אורון ואני היתה חשובה לא פחות מכל משימה אחרת... לפחות כך הייתי משוכנע. הבית היה ענק, מוקף גינה מרהיבה וכלל בריכת שחייה אובלית שנראתה מעט מיותמת בעת חורף זו, אבל אני זוכר פעמים רבות שבהן בילינו לצידה עוד כשהיינו ילדים ואת מצהלות השמחה וההשתוללויות שאחי אחותי ואני ערכנו בקנוניה אחת עם ילדיהם של בעלי הבית. הכול עכשיו היה שקט. מעט מוזר לשעת צהרי יום שישי עם כל ההמולה הקבועה. חשבתי שהמושב עצמו עצר את נשימתו לקראת הגעתנו - אח''מים או לא אח''מים? - ופרט לכמה כלבים לא מנומסים שהפעילו את מיתרי הקול שלהם במרחק, טרטור של טרקטור בשדות או טרקטורון משתולל אי שם וצלילי מלמולים ומוסיקה ממקלטי טלוויזיה ורדיו כמעט ולא נשמעו רעשים ורחשים נוספים. 
נפרדנו מנהג הלימוזינה עד לבוקר יום ראשון, שבו אמור לאסוף אותנו חזרה הביתה ונכנסנו פנימה. 

''מה, השתגעת?'' אמר לי אורון מתרוצץ בהתפעלות בסלון הענק ומסתכל על הציורים שמילאו את הקירות, על הריהוט העתיק, על חפצי הקישוט שמילאו כל פינה, על המסיכות האפריקאיות המרהיבות ותופי הטם-טם שחייכו או הזעיפו אלינו פנים. ''יאשימו אותנו בפריצה. מה אנחנו עושים כאן, בדיוק? אתה בטוח שאנחנו בבית הנכון? זאת ההפתעה? מה המקום הזה? מי גר כאן? למה אנחנו כאן?'' הסיתי אותו בנשיקה ארוכה על פיו. 
''זאת בהחלט פריצה ויהיה דווקא כיף בכלא.'' הבטחתי לו. ''אני בטוח שתהיה פופולארי ביותר...'' אורון חטף כרית מרוקמת נפלאה מהספה וחבט בי. אני כמובן לא נשארתי חייב ועד מהרה מצאנו את עצמנו בעיצומה של 'מלחמת חורמה', מתפתלים באנדרלמוסיה שלמה של ידיים ורגליים על הספות, על הכורסאות ועל השטיח הצבעוני שכיסה את הרצפה וחגים כשיכורים בכל רחבי הסלון. עצרנו חסרי נשימה ומחורמנים... 
הפשטתי אותו לאט. אני כל כך אוהב לראות את גופו המרהיב, השחום, החלק, הנפלא, המתוק, מגיח מתוך עטיפותיו ויוצא לאוויר העולם כתינוק חדש שנולד. אני אוהב כל כך ללטף אותו ברכות, מכף רגל ועד ראש, אני אוהב כל כך ללקק אותו בלשוני, להעביר את שפתיי על עורו, לחוש את שריריו המתכווצים באקסטזה, להכניס את הזין שלו לפי ולמצוץ אותו עד שזעקותיו מפלחות את האוויר שנעשה סמיך כל כך בחדר, אני אוהב כל כך לגלות בו את הכול, כל תא ותא מגופו, כל שערה ושערה, כל קמט וכל קפל, אני אוהב ללקק את הזיעה המתוקה הניגרת מגופו כשהוא אינו יכול להכיל עוד את עוצמת ריגושיו, אני אוהב לטעום את כל איבריו, להחדיר את לשוני לפי הטבעת שלו, לנסות להחדירה לתוך השופכה בזין שלו, אני נותן לו לבלוע את לשוני כדי שאטעם את פנימו העמוק של פיו, אני אוהב להחדיר את הזין שלי לפי הטבעת שלו, לאט לאט, עמוק יותר ויותר, להתפתל בו בתיאום נפלא בינו לביני, לגמור בתוכו ולחוש את זעזועי האורגזמה שהוא חווה ולקבל את מטר הכוכבים הנופל עלינו בעת המעשה ולוקח אותנו לטיול נפלא וקסום בארץ האגדות האקסטטיות שבה שנינו מאבדים את עשתונותינו. 

שעה ארוכה לאחר שחווינו את הטובה שבהתפוצצויות עוד ייבבנו זה בזרועותיו של זה, נושמים בכבדות את אדיו המהבילים של מעשה האהבה הנפלא הזה, רווים זה את טעמו של זה. לא רציתי להיפרד לעולם, להישאר מחובר אליו לנצח, באורגזמה תמידית, במחזור דם משותף, בייצור זרע משותף, בהתפרקות משותפת. לו רק היה בידי שרביט פלא כזה של קוסמים, הייתי יודע בדיוק מה עליי לעשות, ללא היסוס אפילו של ננו שנייה. 

הצמדנו את מצחנו זה לזה, הבטנו זה בעיני זה באושר שלא מהעולם הזה. 
''אני אוהב אותך כל כך...'' דמעות האושר שלי לא הפסיקו לזרום על לחיי והרטיבו את צווארו וחזהו של אורון והצטרפו לדמעותיו. דקות ארוכות זלגנו זה לתוך זה בשלמות מופלאה של סיפוק אולטימטיבי. 
''תודה על היותך...'' לחש אורון לתוך אוזני. ליחכתי את צווארו. בלעתי חזק כדי לא להתפרק בעוצמת רגשותיי כלפיו. 
''כלב מי שקופץ אחרון לבריכה!'' צרחתי לו כשלא יכולתי יותר לשאת את האנרגיות הגואות בי וקפצתי מתוך ידיעה שמאחר ואני הייתי מעליו, ייקח לו זמן רב יותר להתרומם ולהתחיל לרוץ. אבל לא לקחתי בחשבון את גמישותו ואת זריזותו וכך פילסנו שנינו דרך בין רהיטי הסלון שעפו לכל עבר, בקושי הספקנו בלהט הפריצה קדימה להזיז את דלת ההזזה הענקית שכולה זכוכית בדרך החוצה, בעטנו בכמה כסאות פלסטיק שהיו על המרפסת המרוצפת וכך קפצנו שנינו ביחד למי הבריכה, צווחים את נשמתנו ממכת הקור כי המים היו קפואים ממש לעורנו הבוער באש, מעירים ודאי את כל היישוב - הייתי בטוח שבמקומות קטנים כאלה שוכבים לישון בארבע אחרי הצהרים... אבל ממש לא היה לנו אכפת. שימותו הקנאים. 

זמן רב השתוללנו במים, שחינו, קפצנו זה על זה, צללנו בתחרות לראות מי יוציא את ראשו החוצה לנשום ראשון, הטבענו זה את זה, התגפפנו, התנשקנו, שתינו חצי ממי הבריכה לרוויה, הרגשנו שיכורים לחלוטין ממים, פרקנו עול ונמסנו זה לתוך זה בחיבוקים שכמעט פירקו את עצמותינו. כיף כזה והתפרקות כזאת לא חוויתי מזה זמן רב. 
''כל כך טוב!'' נאנח אורון וחייך לתוך לחיי, ''כמה הייתי צריך את זה לאחר שכל התחת שלי הפך ליבלת אחת גדולה מהישיבה האינסופית ללמוד.'' 
מיששתי את האיבר המדובר. ''לא נראה לי שישבת מספיק.'' חייכתי חזרה אליו, ''הנה מצאתי איזור אחד שלא הפך ליבלת.'' . צבטתי אותו בחוזקה. אורון צווח והתנפל עליי, שחיתי במהירות והנפתי את עצמי החוצה מתוך המים ורצתי פנימה ואורון אחריי מצווח וידיו מושטות קדימה בתנועות איום כמו אותן דמויות אפלות בסרטי אימה. נפלנו שנינו על הספה הלבנה, רטובים וספוגי מים והתגלגלנו זה על זה, הופכים את כל האיזור לביצה רוויה. שפתותינו נצמדו בנשיקה ארוכה שאין כמוה למתיקות. לקחתי את ידו של אורון בידי והלכנו יחד למקלחת. איזה עונג להתקלח במים חמים לאחר הקור בחוץ, איזה עונג לסבן את אורון, לשחק בבועות הקצף הצצות על גופו, לשפשף אותו מכף רגל ועד ראש, ללטף אותו מתחת לזרמי המים החמים, להרגיש את ידיו המלטפות את גופי ולחוש כאילו המראנו לרקיע השביעי. שבנו לסלון עטופים במגבות ענקיות ולא האמנו למה שראו עינינו. הכול היה הפוך, הרהיטים, חפצי הנוי, עציץ אחד נשבר והאדמה התפזרה על כל הרצפה, הספה נראתה כאילו אחרי פוגרום וכל השטח נראה כאילו חלפה שם סופת הוריקן. 
''וואי, מה שעשית...'' הקנטתי את אורון. 
''אתה עשית.'' 
''אתה.'' 
''אתה.'' 
''צריך לנקות ולסדר.'' אמרתי. 
''אז תראה דוגמא אישית.'' ענה אורון. 
''תגיד, ממתי ילדים מתחצפים?'' שאלתי. 
''מאז שהזקנים מאבדים את הצפון שלהם.'' 
''אתה יודע שרק עבור המשפט הזה אתה צריך לחטוף.'' 
''אז תחטיף!'' הסיר מעליו אורון את המגבת ועמד מולי, עירום, בוהק, יפה כמו פסל של אל יווני. בלעתי חזק. 
''אני לא הורס מוצגים ארכיאולוגיים.'' אמרתי. ''במיוחד יפים כאלה.'' 
''ואתה אומר את זה מתוך היותך מוצג ארכיאולוגי ישיש ומכוער בעצמך.'' ענה לי הממזר. לזה לא יכולתי לשתוק והתחלנו שוב לרדוף זה אחר זה ועד מהרה מצאנו את עצמנו עולים במדרגות לקומה השנייה, הישר לחדר השינה של בני הזוג. אני, כמובן, הכרתי את הבית הזה על כל חדריו אבל אורון עצר להתבונן כי המראה היה באמת מרשים. בעלי הבית היו חובבי ''ענתיקות'' וכל הריהוט, האורנמנטים, התמונות היו בהתאם לאהבתם זו. את מרכז החדר תפסה מיטה ענקית עם אפיריון שנראה כאילו נלקח מסרט על לואי ה-14, מלך השמש בצרפת, ארון מחוטב להפליא מילא חצי קיר בצד המיטה, שידה מצועצעת השלימה את אגף האחסון (אל דאגה - היה גם חדר ארונות מסופח לחדר השינה), שולחן עתיק עם מראה אובלית ענקית קישט את הפינה, שתי כורסאות שולחן קפה וכוננית ספרים מצועצעים השלימו את התמונה. החפץ היחיד ש''קלקל'' את הקונצנזוס העתיק היה מכשיר טלוויזיה ענק שהיה תלוי על הקיר מול המיטה. שני שולחנות טואלט מפוארים משני צידי המיטה עם מנורות לילה וכל מיני אביזרי קישוט השלימו את התמונה הכללית. מאוחר יותר גילינו שבאחת המגרות של השולחנות האלה, משני הצדדים, הותקנו מערכות ההפעלה של הסטריאו, כמובן סראונד, שהרמקולים שלה הוחבאו בצורה מתוחכמת בתקרה הכפולה והמערכת עצמה הייתה בתוך הארון הגדול על אחד המדפים. 

אחזתי בידו של אורון והלכנו למיטה. אורון שכב על גבו והושיט אליי את זרועותיו. תוך שנייה השלכתי מעליי את המגבת והטבעתי את עצמי בחום גופו. היתה זו פעם ראשונה שאהבנו במיטה עתיקה. סגרנו את הווילונות ושקענו לתוך עולמנו הפנימי, הלוהט, הייחודי ואהבנו עד שלא נותרה כמעט נשימה באפנו. 
שכבנו על הגב, ראשי על חזהו של אורון, מקשיב להלמות לבו, אוחז בידו על חזי בשתי ידיי והבטתי אל גג אפיריון המיטה, על העמודונים שהתרוממו מארבע הקצוות ועל הווילונות הנמתחים ביניהם והרגשתי כל כך טוב, כל כך מוגן, כל כך שלם ומלא שלא הצלחתי פעם נוספת לעצור את הדמעות שחנקו את גרוני. 
''אתה יודע שאתה האוצר היקר ביותר שהייתי יכול לבקש לעצמי.'' לחשתי לו. הוא הידק אותי אליו, נשק לצווארי וידעתי שלמעשה הגעתי לפסגת האושר האפשרית. דבר לא היה חסר לי, כל חיי התנהלו עכשיו בזרם יציב ואחיד קדימה, נראה היה שכל המכשולים והתלאות, והכאב והיגון נעלמו לבלי שוב. 

אז מה בכל זאת כל כך כואב? כל כך מטריד? כל כך מפריע לי? מדוע איני יכול לקבל אף פעם את הדברים כהווייתם, לצלול עד תום לתוך הטוב הנפלא המזומן לי? למה איני יכול למצוא את האושר המוחלט? אותו אושר הנמצא בדברים הקטנים, הבנאליים, היומיומיים? אני הרי אוהב את אורון כל כך, אוהב אותו מעל ומעבר להיגיון, אז מדוע אני בכל זאת מרגיש חוסר? האם אגיע לסיפוקי רק אם אחדור אל מתחת לעורו כדי שנהפוך לבשר אחד? הלוואי שיכולתי לעשות את זה... אך לצערי, אפילו אלוהים לא יסייע לי בכך... 
''אני רעב!'' קולו של אורון העיר אותי מהמחשבות האלה. זה לא קורה לי כל הזמן לשמחתי, אבל מידי פעם, דווקא בפסגות האושר שאני חווה, נפתחת בי תהום ודרכה עוברות אליי מחשבות ותחושות שמין הראוי היה שתשארנה מחוץ לתחומי. מן הסתם זה עוד חלק מהקארמה המחורבנת שבחרתי לחוות בחיי אלה, תוצאת כל מערכות חיי הקודמות ואי לכך יהיה עליי להתרגל ולשאת את זה בגאון ובאורך רוח. ומאחר והדרך לעשות זאת היא דרך הלימוד, מן הסתם יש לי עוד ללמוד הרבה. הרבה מאוד. 
''המממ... כבודו רעב...'' לחשתי לאוזנו. ''יש לי אי אילו דברים שאני יכול לתת לך לטעום.'' 
''עזוב...'' אמר אורון, ''היום יום שישי?'' 
''כן.'' 
''צריך לעשות קידוש?'' 
''קידוש?'' היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי ממנו אמירה כזאת. פתחתי אליו זוג עיניים תמהות. 
''כן, קידוש.'' אמר אורון במין אדישות, ''אנחנו יהודים, לא?'' הפעם באמת צבטתי את עצמי לראות שאני לא הוזה. ''ומאחר והיום יום שישי ואנחנו יהודים וצריך קידוש.'' המשיך אורון, ''אתה לא יכול לתת לי לטעום אותך כי אתה לא כשר. אז הצעתך אינה מתקבלת.'' לא אלאה אתכם בתיאור המהומה שהתחוללה עכשיו בחדר המיטות המלכותי. למזלנו, עמודי המיטה הנושאים את האפיריון לא נשברו... ''אני באמת רעב.'' אמר אורון לאחר שנרגענו ושכבנו במיטה נושמים בכבדות. 
''נצטרך להזמין.'' אמרתי. לומר את האמת, לא חשבתי עד הסוף בנושא האוכל. לא עלה כלל על דעתי מרוב התרגשות ותשוקה לסוף השבוע הזה. מין הסתם היו הרבה מצרכים בבית והייתי בהחלט יכול לבשל משהו אבל לא מצאתי את המרץ לעשות זאת והחלטנו להזמין אוכל ממסעדה כלשהי או משירות כלשהו בעיר הקרובה. לאחר מספר בירורים הזמנו ארוחה סינית לתפארת מעיר קרובה פחות, מעשה שהשאיר לנו זמן מספיק לסדר את הבלגן בבית, לטאטא את האדמה מהעציץ שנשבר ואפילו להתלבש. 

הערב היה מקסים ממש. שבעים מהארוחה הטעימה ישבנו חבוקים על ספה במרפסת המרוצפת זמן רב, מקשיבים להרהורי הלב, לרחש המחשבות, לאיוושת גחלי אהבתנו. השמים היו מלאים בכוכבים, אפילו צל ענן לא היה. אמנם היינו למעשה באמצע החורף אבל מזג האוויר המשוגע תעתע בכולנו והזרים משבי רוח חמימים למדי. אני אוהב רגעים כאלה, לשבת עם אורון, צמוד צמוד אליו, לחבק אותו, לחוש את זרועותיו מחבקות אותי, להרגיש ביחד. לא יותר מזה. ברגעים כאלה כל מעשה אחר היה מחטיא את המטרה. אורון נוסך בי שלווה. אני מרגיש כל כך בטוח בזרועותיו, כל כך מוגן, כל כך נאהב עד שאין לי צורך בשום דבר אחר. אפילו לנשום נראה לי מיותר. אורון נישק את לחיי. 
''על מה אתה חושב?'' לחש באוזני. 
''עליך.'' 
''עליי?'' 
''כן.'' 
''מה אתה חושב עליי?'' 
''אני חושב כמה אני אוהב אותך.'' 
''אז זה לא עליי. זה עליך.'' חייך אורון לתוך אוזני ושלח את קצה לשונו פנימה. נרעדתי כולי בתשוקה. הידקתי את אחיזתי בו. ''אייי, אתה שובר לי את הצלעות.'' מלמל אורון לתוך צווארי. הרמתי אותו בזרועותיי, ידי האחת מתחת לברכיו והאחרת סביב כתפיו ונשאתי אותו במעלה המדרגות לחדר השינה, שפתותינו צמודות כל הדרך. 
הנחתי אותו על המיטה ועמדתי להביט בו מספר דקות ולהשיב את נשימותיי לקצב הרגיל. אורון אמנם רזה אבל הוא שוקל מעט יותר מכוס תה... ''התפשט.'' לחש אורון. ''אני רוצה לראות. לראות הכול. ועשה זאת לאט...'' 
עצם המחשבה לעשות לאורון מופע סטריפטיז הסעיר את דמי והתוצאות בלטו על פני השטח. 
''מוסיקה?'' לחשתי לו. אורון הנהן. הוא משך את עצמו לעבר ערימת הכריות, בועט מעליו את הנעליים, מניח את ידיו מתחת לעורפו בשכיבת פרקדן. מצאתי דיסק מתאים עם מוסיקה דרמטית ולצליליה התחלתי במופע. 
יש תחושה נפלאה של שחרור בהורדת הבגדים. המעשה אמנם פיזי לחלוטין אבל כאשר הוא נעשה באהבה, זוהי חשיפה לא רק של הגוף אלא של הנשמה. כך חשתי. אני אוהב שאורון מביט בי בדיוק כמו שאני אוהב להביט בו. הוא כל כך יפה שקרה לא פעם שגמרתי רק מהתבוננות בו. הפעם השתוקקתי כל כך לגרום לו עונג אמיתי בהתבוננותו בי. לבשתי טישירט ולאט לאט הרמתי אותו, בתנועות על פי קצב המוסיקה, שחררתי את הבטן מכבלי הכסות, את החזה, הוצאתי יד אחת מהשרוול ולאחר מכן את היד השנייה, חוללתי לפני אורון בחשק, בתשוקה, חילצתי את ראשי מבעד לפתח הצוואר של החולצה ובתנועה מגרה סובבתי אותה סביבי והשלכתי אותה אליו. אורון תפס את החולצה, הצמידה לפניו ושאף אוויר במלוא ריאותיו. 
התחלתי לפתוח את כפתורי המכנסיים, כפתור אחר כפתור ולאט לאט התחלתי להוריד אותם כשאני מנענע את אגן הירכיים כרקדנית בטן, מסתובב לאחור, מסתובב קדימה, מתכופף לפתוח את שרוכי הנעליים, לבעוט אותם הצידה ואז בתנועות דרמטיות להסיר את הגרביים כמו באיזה סרט ישן של ריטה הייווארד שראיתי לפני המון שנים. משכתי אז את המכנסיים והשלכתי אותם הצידה. נותרתי לבוש בתחתונים בלבד. המשכתי בריקוד, כשאני מניע את גופי לכל הכיוונים, מלטף את עצמי מכף רגל ועד ראש, מלקק בלשוני כל מקום שאליו יכולתי להגיע ואז, לאט לאט התחלתי להסיר את התחתונים ונותרתי עירום ועריה, נתון למבטיו הלוהטים של אורון ומרגיש משוחרר מכל נטל, מכל חומה, מכל עכבה. השלכתי אליו את התחתונים שלי. הוא הצמיד אותם לפניו ונשם דרכם פעם נוספת כשהוא משמיע גניחות תשוקה. עצמתי את עיניי והמשכתי לחולל עבורו. המשכתי לחשוף בפניו את כל כולי, את גופי, את רוחי, את נשמתי. רציתי להתרומם באוויר ולעוף אליו, לנחות על פניו בעדינות אין קץ, להיצמד אליו בעבותות אהבה שאי אפשר לנתקן, הזין שלי עמד במתיחה רבה כל כך שחשתי שעוד דקה העור יתבקע. אבל לא חדלתי לרקוד, לתת את מהות חיי לאיש הזה שאני כל כך אוהב. גניחה מצדו של אורון גרמה לי לפקוח את עיניי. אורון שכב במיטה כמקודם אבל היה כבר עירום לחלוטין. הזין הנפלא שלו פעם במלוא גודלו ועוצמתו לעומתי וזרועותיו הפרושות אליי הזמינו אותי לזנק. ואני זינקתי. צללתי אליו כאדם הצולל לתוך בסיס חייו, לתוך הסיבה לחייו וכשהוא חדר לתוכי, במלוא עוצמת אהבתו והותיר אותי בחוסר נשימה, חשתי כנוסע על זנב כוכב שביט החותך את השמים בדרכו להתאחד עם האלוהים בכבודו ובעצמו. 
נצמדתי אליו מתוך מטרה שלא להיפרד לעולם. פיו היה בתוך פי, עיניו בתוך עיניי, שערותיו הארוכות והשחורות נארגו לתוך שערותיי, צווארו הנפלא כל כך התחכך בצווארי, פטמותיו נשקו לפטמותיי, בטנו הנהדרת התהדקה אל בטני, הזין שלו הנפלא התכרבל עם הזין שלי במגעי תשוקה ואהבה, אשכיו בערו לאשכיי, ירכיו עטפו באהבה את ירכיי, בהונות כפות רגלינו השתלבו זה בזה בחיבוק, טיפות הזרע שלו יבשו עם טיפותיי שלי. 
וכך צללנו לעולם החלומות. 

אני מאוד אוהב להתעורר לצלילי ציוצן של הציפורים. במושב, ציוצן נשמע רם וצלול הרבה יותר מאשר ביישוב עירוני. התבוננתי באיש הנפלא הצמוד אליי, בירכתי את אלוהים על שנתן לי אותו במתנה, ליטפתי את ראשו בעדינות בעדינות שלא להעירו, נשקתי לעיניו העצומות. אורון נע מעט בתנועה מתפנקת, נאנח בערגה מתוך שנתו כשהוא מותח את גופו הנפלא. לא רציתי שיתעורר וקמתי מהמיטה בשקט לעשות את מה שאני עושה בכל בוקר. מתחיל במדיטציה מול הזריחה וממשיך בריצה בחוץ. אוויר קריר קידם את פניי. המושב הזה שינה את פניו לחלוטין מאז שנהגנו לבקר בו בימי ילדותי. מחצרות משק ובתים קטנים הוא הפך להיות למקום של בתי מידות, גנים מעוצבים לתפארת, מכוניות פאר ואנשים ''יפים'' שחלקם גדלו במקום וחלקם באו מבחוץ. רק אנשים בודדים הציצו מהחלונות לראות מי המשוגע הלא מוכר שרץ להם ברחובותיהם. השעה היתה מוקדמת, השמש החלה רק עכשיו לטפס אל רום השמים, צובעת את העננים שנראה היה שהתקבצו למולה במיוחד על מנת שתוכל להפגין קבל עם ועולם את כישרונותיה האומנותיים. 
''נא!'' הוצאתי לשון לעומתה. ''אורון שלי מצייר הרבה יותר יפה ממך!'' הרגשתי על פסגת העולם. כל כך מסופק, כל כך שלם, כל כך שלוו שלרגע שאפתי פשוט להיעלם. להתפורר ולהיעלם כדי שהתחושה הזאת תיוותר לנצח. 

כששבתי הביתה מצאתי את אורון יושב על המיטה ומשפשף את עיניו, נראה כמו ילד קטן ושובב שהתעורר זה עתה והוא מתקשה לסלק מעל עצמו את קורי השינה. נצמדתי אליו מאחור. 
''לך, אתה מסריח...'' רטן אורון, מריח את ריח הזיעה מריצת הבוקר שלי. אבל זה לא עזר לו. התגלגלנו בצחוק על המיטה, כדרכנו מידי בוקר לאחר שאני חוזר מהריצה היומית ולאחר שכבו הניצוצות ולאחר שמהלנו את נוזלי הגוף שלנו לתערובת נפלאה אחת, נכנסנו להתקלח ולאחר מכן להתפלש בג'קוזי שהותקן בחדר הרחצה של חדר השינה. עונג אמיתי לתת לזרמי המים החמים לשטוף את הגוף העירום כולו ולתת לזרמי האהבה בינינו לשטוף את הנשמה העירומה כולה. לאחר שמיצינו את ההתעסקות המבעבעת, ירדנו יד ביד למטבח להכין ארוחת בוקר. לא טרחנו להתלבש, אבל עטפתי את עצמי בסינור כדי למנוע מנתזי שמן לוהטים לכוון את עצמם אליי כשטיגנתי חביתות. את שארית היום, יום השבת, בילינו במנוחה שלמה. סיירנו בבית, חיטטתי בספרייה העשירה שלהם, קפצנו לבריכה, שכבנו להשתזף על הדשא, טיילנו במושב ובשדות המקיפים אותו, פתחתי כמה קופסאות שימורים לארוחת הצהריים, ענינו על שאלות סקרניות של השכנים 'מה אתם עושים כאן?' ואפילו זכינו להזמנה לארוחת ערב מהשכנה הקרובה ביותר, הזמנה שקיבלנו בברכה, מה גם שהתברר שהיא מבשלת לא רע בכלל. אמנם היא לא מגיעה אפילו לקרסולי בישוליה של אמא שלי, אבל היה בהחלט טעים. בילינו יחד ערב נחמד של פטפוטים וסיפורים ומוסיקה ומשחקים משעשעים עם שלושת בנותיהם הקטנות וחזרנו לבית להמשיך את הערב זה בחברתו של זה, כמו שאנחנו אוהבים לעשות כל הזמן וכמובן לישון שנת מלאכים כולל הישנות אחד לאחד של כל האירועים שהיו בלילה הקודם. 

בשעה שמונה ושלושים בדיוק ביום ראשון, לאחר מילוי כל המטלות הרגילות של המדיטציה והריצה, לאחר שסידרנו את הבית מכל הבלגן, הפלגנו לדרכנו חזרה הביתה בלימוזינה הלבנה. בדרך, ביישוב שלנו, ביקשתי לעצור ליד חנות פרחים. קניתי לאורון ורד לבן אחד, פרח אהבה. את המבט שהוא שלח אליי אשא כעדי בנשמתי עד עולם.