לאהוב לצלילי מוסיקה

מאז ומעולם שולטת המוסיקה בחיי, שלטון ללא מצרים.
אני עוצם את עיניי ושוקע פנימה, צולל אל תהומותיה, מתחבר אליה עד קצה התא האחרון שלי. היא ממלאת את כולי, משמחת ומעציבה, מרנינה ומרגשת, מרגשת כל כך עד שפעמים רבות אני יושב ומקשיב, עיניי עצומות ודמעותיי זולגות, צירופי צלילים שנגעו בנקודות רגישות ולא הותירו דבר מלבד יופי, קסם וערגה אל הדבר הנשגב ביותר בעולם כולו.
עוד בהיותי נער צעיר, התאהבתי דווקא במוסיקה קלאסית. לא הכרתי את זה מהבית כלל וכלל, אבי הוא רוקיסט מוחלט, צאצא של תנועת ההיפים של סוף שנות השישים, מפליטי חבורת התימהונים ששרדו אז בין חורבות ראש-פינה העתיקה, אחי הלך בעקבותיו וקרע את אוויר העולם בפריטה על מיתרי החשמל של הגיטרה שלו, מלווה עצמו בחבורה של עטורי הורמונים כמוהו שקיפצו וריקדו ושאגו בחדרו מלווים עצמם בתופים ובמצלתיים וברעש נורא המכונה בפיהם ''מוסיקה'' כשהם מנסים להקים ''להקת רוק'' (הייתי מכנה אותם ''The Saliva Band''... וכמובן הייתי חוטף.) אמי, אהובת נפשי, אוהבת מוסיקת עולם שקטה, משום-מה שנסונים צרפתיים (אין בנו ולו רבע תא של צרפתיות מכל סוג שהוא), את אדית פיאף, ברברה, הקומפניון דה-לה שנסון, שארל אזנבור, ו...שירים עבריים – אמרנו מוסיקת עולם או לא אמרנו? אחותי אוהבת את עצמה ורק אני הכבש השחור מקשיב למה שמנוגד לכל דבר אחר בסביבה הקרובה שלי.
כשהייתי בן 12 קניתי את שני התקליטים הראשונים שלי:
שחרזאדה של רימסקי קורסקוב ופר-גינט של גריג.
אז, היו עדיין תקליטי הויניל השחור מצויים בשוק, התקליטורים החלו רק לתפוס תאוצה ומערכת הסטריאו שלי הייתה תלויה בפטיפון ושני התקליטים האלה היו סובבים עליו בפול ווליום. לעיתים אפילו מנסים להתחרות (ודי בהצלחה) במוסיקה הפרועה שנשמעה לרוב בבית מלווה בצווחות של אותם עטורי ההורמונים שצוינו לשבח קודם לכן, שליוו את אחי בקולות תרנגוליים, בניסיונותיו הנואשים ליצור משהו שהם קראו לו ''אחלה מוסיקה''.
וכולם היו כבר אחרי השחרור מהצבא. רק להבין את הראש.
'ואני המרדן,' אמרתי לעצמי, 'ככה? אני אראה להם!' ופתחתי מוצרט אימתני, צ'יקובסקי קצבי, בטהובן עמוק, מנדלסון מקפיץ ואלגר מדהים ותוך דקה נמצאתי נמלט על נפשי במורד המדרגות כשעדר שועט של פסאודו-רוקיסטים בעקבותיי, מהתל בהם, רץ בכל הבית, צווח ככרוכיה ומנופף בידיי, וכשהנה-הנה כמעט ונתפסתי, הייתי ממהר להתחבא מאחורי אמא ודי היה שהיא תנעץ מבט של שנייה בעדר המתלהם של ההורמונים הנעריים כדי שזה יירגע, יתעשת, יפנה לאחור וישוב בחזרה אל חדר הצווחות והרעש ממנו יצא קודם לכן.
אושר אמיתי. אח... כמה שאני מתגעגע לחוויות האלה, חוויות של תום ושל ילדות ושל תחושה שכל העולם כל כך טוב ונחמד ויפה.

הייתי מתאהב מחדש בכל שבוע, ביצירה חדשה או במלחין חדש. שברתי את שיניי בניסיונות נואשים להגות שמות זרים ומוזרים מכל רחבי הזמן ואירופה, גם מעט אמריקה, ללמוד בעל פה קטעים ששבו את לבי – ואלה היו רבים מיכולתי להכילם, הרדיו במערכת שלי היה מכוון אך ורק ל''קול המוסיקה'' כפי שמכירים אותו היום וכבר אמרו לי אז יודעי דבר, שזו אחת מתחנות הרדיו המעולות בעולם המשדרות מוסיקה קלאסית (עד שברוני התקציבים רמסו גם אותה במגפיים גסות,) וכך יצא שזכיתי בזכייה גדולה.
וכמובן לא אשקוט עד שאזכיר אחד ויחיד מהם, מלך העולם ואלוהיו, איש המוסיקה האולטימטיבי בעיניי – יוהן סבסטיאן באך.
הכלי האהוב עליי הוא פסנתר. אני יכול לשבת שעות ולהיטמע בצליליו. יש בו יופי נאצל וגבהות של אנרגיה היוצאת ממיתריו ומרטיטה את נימי נפשי. שעה של שופן עבורי היא שעה של אושר. אושר ממש. אפילו השתעשעתי ברעיון ללמוד לנגן אבל כשהרעיון הזה צץ בגיל מאוחר, 14, לאחר שכבר עוצבו הפרקים באצבעות והשרירים בזרועות, מין הסתם איחרתי את המועד. אולי הייתי יכול להיות ''אחד שמנגן בפסנתר'' ואולי אפילו אחד כזה טוב, אבל אני מחפש הרי תמיד את המושלמות. אי לכך ויתרתי ולמורת רוחי נותרתי רק מאזין.
כמובן שהייתי מקור לתמיהה בעיני כולם, המשפחה, החברים של הוריי, חבריי שלי, המכרים, השכנים בישוב, מלאכי מרום, אלוהים - למעשה כמעט כל יצור חי שגר ברדיוס של 5000 מטר מביתי. כולם היו מגרדים בפדחתם ואינם מבינים מהיכן נפל היצור הזה.
''מה גם שהוא הומו...''
אבל איני מוותר לעולם על אהבותיי. על אף אחת מהן.

את יותם הכרתי כשהייתי כבן 16. הוא היה נער רזה וארוך כאיטריה, שקט ומופנם והגיע עם בני משפחתו לגור בבית השכן לשלנו מהעיר הגדולה.
בתחילה לא ''ספרתי'' אותו. לומר את האמת השכנים לא היו בדיוק משהו שהייתי מתעניין בו – פרט לשכן הצעיר, השחום, השרירי עם החזה הרחב כל כך שגר ממול ונהג להציג את גופו המדהים כלפי העולם בכל הזדמנות חגיגית והניע בי הנעות והנאות נסתרים.
אבל לאחר זמן מה התחלתי לשים לב ליותם העומד בחצר ביתו מעת לעת ומקשיב לצלילים שהייתי משמיע בקולי קולות ''לרווחת נפשם'' של תושבי הישוב כולו. הייתי בטוח שיום אחד הוא יפנה אליי ויאמר מילה או שתיים, ישאל, יציג את עצמו אבל מאחר ולא קרה דבר כזה החלטתי ''לתפוס יוזמה'' ופניתי אליו.
''אוהב?'' שאגתי אליו ממרום החלון בחדרי.
הוא נרתע מעט, כאילו איימתי עליו באגרוף והנהן בראשו לאות הן.
''זה יפה בעיניך?'' עשיתי פרפראזה על שאלתי הראשונה ולו רק כדי לומר משהו.
שוב הנהון ראש. מה, הבחור אילם?
''איך קוראים לך?''
''יותם.'' סוף-סוף נוכחתי לדעת שמיתרי הקול שלו תקפים ולא יצאו מכלל שימוש.
''אני יובל.'' הצגתי את עצמי וקדתי קידה עמוקה בחלון, דבר שהביא בעקבותיו לצל חיוך בפנים הארוכות.
''רוצה לעלות?''
''לא, אולי בפעם אחרת.'' התחמק יותם מתשובה וממעש.
''למה לא? בוא, יהיה כיף, נקשיב ביחד.''
''אני לא יכול, באמת.'' אמר יותם, נפנף יד רזה לשלום ונכנס לביתו.
עברו יומיים ושוב התגלה הברנש משים אוזנו כאפרכסת ומקשיב למוסיקה גנובה.
''היי.'' כך אני.
''היי.'' אמר יותם.
שתיקה.
''מה העניינים?''
''בסדר.''
מאחר ולא למדתי בבית הספר של הישוב שאלתי, ''באיזו כיתה אתה?''
''יוד, ואתה?'' 
''גם אני.''
''לא ראיתי אותך שם.''
''אני לא לומד שם. אני לומד בבית ספר אחר.''
''אה... מגניב.''
''מוצא חן בעיניך?''
''מה?''
''הסקוטית של מנדלסון.''
''מאוד-מאוד.''
''רוצה לבוא?''
''טוב.''
והוא בא. גרר את עצמו פנימה, מתפתל במבוכה כשרוך, נראה כאילו הוא מהסס איזו רגל להניח קודם על הרצפה.
''בוא, תראה את זה.'' תחבתי לידיו תקליטור – ''ההמצאה החדשה'' שהביאה לחיסול שוק תקליטי הויניל.
התיישבתי על מיטתי והזמנתי אותו לשבת. הוא ניגש ובזהירות בזהירות התיישב על קצה המיטה, כאילו הייתה עשויה מקליפת ביצה.
הצעתי לו מסטיק ושנינו כילינו את רגעי המבוכה של ההיכרות הראשונית בלעיסה נמרצת.
''מכיר את זה.'' אמר יותם, ''יש לנו כבר הרבה כאלה.''
''תקליטורים?''
''תקליטורים.''
התבוננתי ביותם מזווית העין. שיער קוצים קצר, עיניים חומות ארוכות ריסים, מעט אלכסוניות, משוות לו מראה לכאורה אוריינטלי, לחיים שקועות, אף נחמד ופה רחב מצויד בשפתיים מעט בשרניות ומתחתיו צוואר ארוך-ארוך וגוף דק וגמיש, גוף כאמור של שרוך, ידיים ארוכות ורזות, רגליים דקות וארוכות.
לא בדיוק הטיפוס שאני אוהב, למען האמת, אני מאד אוהב גברים שריריים, רחבי גרם, בעלי חזה שרירי ושעיר, ''גבר-גבר'', כאלה הנראים כנטועים היטב באדמה, אבל אז עדיין לא גיבשתי את אהבתי ואי לכך משהו התעורר בי וקם לתחייה, מה גם שהגורם לתזוזה ישב על מיטתי ודמיוני החל להתפרע.
עד עתה, הסתפקתי בתמונות, בחזיונות, בדמיונות ובפעילויות נמרצות של שתי ידיי.
מעניין מה יקרה אם אגע בו? הרהרתי הרהור של חטא ומיד הסמקתי עד לתנוכי אוזניי.
הסקוטית הסתיימה.
''מה אתה רוצה לשמוע עכשיו?'' שאלתי.
''א... תודה, אני חושב שאני צריך ללכת...''
נדמה היה לי לרגע שמבטו התערפל ואוזניו האדימו.
''טוב...'' אמרתי, ''באמת, אם מתחשק לך, תבוא, תעלה, אל תתבייש.''
''ביי.''
''ביי.''
לא ראיתי אותו מספר ימים ואז, לקראת הערב של יום חמישי שמעתי צלצול בדלת, אחותי רצה לפתוח, שמעתי מלמול ותוך דקה יותם ניצב בדלת חדרי, נרגש, מעט מזיע, כולו נבוך ואדום והוא נועץ בי מבט.
קמתי מהכיסא ורק אז נזכרתי שאני לבוש רק בתחתונים.
''אוף, סליחה.'' מיהרתי לכיוון הג'ינס, שהיו מוטלים על הרצפה אבל עצרתי בבת אחת מאחר ויותם כרע לפתע על הרצפה, התיישב ופרץ בבכי. לא בכי קולני אלא שטף של דמעות, שקט, קורע לב כזה.
''וואי! מה קרה?'' הייתי מבוהל ממש, חששתי שאולי הוא חולה, אולי אחד מבני משפחתו... חלילה...
הדמעות המשיכו לזרום במורד שקעי לחייו.
''תגיד, מה קרה?'' כרעתי ברך לידו והנחתי יד מנחמת על כתפו ואז, כאילו מתוך חלום, הוא סובב את ראשו ונישק את זרועי, מעל לכף היד שלחצה עליו.
לרגע עצר העולם מלכת.
משכתי בבהילות את ידי ובהיתי בו, כאילו אני רואה יצור שנחת זה עתה ממאדים.
''מה?'' גמגמתי.
עניו החומות ננעצו בי, נוצצות מטל הדמעות שריצד בהן.
''אני מצ... מצטער...'' הוא לחש. ''כבר ארבעה ימי...ם... אני מנסה להתגבר... ולא יכול... אני לא מפסיק... ל... לחשוב עליך...''
''לחשוב עליי?'' חום פתע של תחושות עזות התפשט בחלציי. שכחתי לחלוטין שאני עדיין בתחתונים ורק מבטו ההמום של יותם שננעץ שם למטה, הזכיר לי שאולי הוא רואה משהו שמעט מוקדם מידי עבורו לראות.
הבטתי בעצמי, במושא מבטו ורציתי למות.
משהו חרג מגבולו ואיים בהתפוצצות אל מול פניו המופתעים של הנער הבוכה.
ניסיתי לקום מכריעתי וידו של יותם עצרה אותי.
''זה כל כך יפה.'' הוא אמר.

לא אלאה אתכם בתיאורים מפליגים העוסקים בניסיונות השווא שחווינו שנינו להגיע לפסגות, באכזבה ובתסכול של חוסר הצלחה ראשוני, של מרירות ותחושות החמצה, של בושה גדולה הן מצידי והן מצידו, של התמוטטות כל המבנים מוקדם מהמצופה, של התחמקות בלאט על קצות האצבעות, של התעלמות מוחלטת זה מזה במשך שבועות לאחר מכן, של שלום-שלום רפה לאחר מכן ושל תחושה קשה שהנה נקרתה לי הזדמנות פז לחוות את הדבר היקר ואולי היפה ביותר בעולם ואני פישלתי בגדול.

רק דבר אחד זכור לי בבירור – ברקע כל האירוע הזה התנגן לו תקליטור עם מוסיקה של מוצארט. סימפוניה מספר 40, בסי מינור, 550 ברשימת קייכל, ניגן את עוצמתו המבוזבזת שהותירה בי תחושה של יתמות.
שנים לאחר מכן, יותם המשיך להיות השכן אבל פרט לשלום מבויש ומבט מהיר שהוסט לצדדים, לא היה בינינו כל קשר.
אחרי הצבא הוא עבר לתל אביב ומאז לא ראיתיו.

את ערן הכרתי כמה חודשים לאחר אותה ''תקרית מצערת'' עם יותם.
במשך התקופה שחלפה נעתי בין בלבול עמוק לבין תשוקות נסתרות, בין צער אמיתי על מה שהוחמץ לבין נקיפות מצפון על זה שאני ''כזה'' מלכתחילה, בין דאגה שמא אשאר בתול כל ימי חיי ולא יעמוד לי יותר לעולם לבין הוכחות בשטח הרחוקות מרחק רב מהקביעה הזו, במיוחד כאשר אותו שכן שחום ושרירי היה מופיע בכסות מינימאלית ובחשיפה מקסימאלית, כאילו בחנו אותי מתוך רמות קיום אחרות ובדקו במיקרוסקופ את תגובותיי. והאמינו לי שלא היה כל צורך במיקרוסקופ.
למעשה די איבדתי כיוון. מתוך תחושה של ''אני יודע שאני הומו וטוב לי עם זה.'' הגעתי לפתע למשהו כמו ''אני לא בטוח שאני הומו אז אולי צריך לנסות משהו אחר.''
דווקא בהתלבטויות האלה לא שיתפתי את נועם, שהיה החבר הכי טוב שלי עוד מימי גן הילדים. היינו מספרים זה לזה הכול, מתייעצים זה עם זה בכל נושא. אבל משום מה, דווקא בנושא הזה נאלמתי דום.
הייתי בטוח שהוא יצחק עליי, ילעג לי ואפילו ינתק איתי את הקשרים אם ייוודע לו שאני הומו ואת זה לא רציתי בשום פנים ואופן.
לו רק ניחנתי בכושר נבואי.

ניסיתי להתחיל עם כמה בנות – תמיד הייתי דמות פופולארית למדי בסביבתי, אבל ''העסק'' לא דיבר אליי.
אמנם היה כיף לחבק, לנשק, להריח את ריחן הנפלא, ללטף שיער רך כמשי, אבל כשזה הגיע לתכל'ס... כמו באותה פעם אחת בה הגעתי עם רינת, שהייתה אז חברתי הצמודה לזמן מה למיטה, אפילו לא התחיל לעמוד לי וניצבתי שוב בפני שוקת שבורה.
מה, גם לא בנים וגם לא בנות? הייאוש אכל בי כל חלקה טובה והתסכול חגג בדמעות חמות שנשפכו כנהר אל תוך הכרית שלי.
גופי החל להתייצב בינתיים ולקבל את עיצובו הסופי, כמעט, ככל שחלפו החודשים. אנחנו בכלל ידועים במשפחה ''כמבשרי אביב'' – כולנו, גם אחי וגם אחותי, התפתחנו גופנית ומינית מהר יותר מכל חברינו – עוד סיבה לדאגה כמובן כמו שכל ''שוני'' גורר בעקבותיו.
אבל גופי לחוד ונפשי לחוד והתסכול רק הלך וגבר.
וכרגיל במצבים האלה מצאתי מפלט במוסיקה שלי והצלחתי להתאהב בשני מלחינים שעד אז לא הכרתי – שומן הגרמני ודבוסי הצרפתי ובמיוחד ביצירתו האלמותית הנפלאה ''אור הירח'' Clair de lune.
אחח... הפסנתר, הפסנתר... משוש חיי ונשמתי, אחח... כמה שזה יפה.

לקראת סוף חודש אפריל נפטרה דודתו של אבי. 
היא הייתה לו כמעט כאם שנייה ולנו כמעט כסבתא שנייה. הקשרים ביניהם היו הדוקים והשתוו כמעט לקשריו עם אמו שלו ופטירתה עבורו הייתה מכה לא קלה.
כמובן שכולנו נסענו ללוויה בתל אביב ואז התכנסנו לאסיפת אבלים בביתה ומתוך הצפיפות והצער מצאתי את עצמי יוצא החוצה, ניגש לאיזה קיוסק שהיה שם ומזמין לעצמי קולה.

תחושה של מבט עיניים חם הסוקר אותי הציפה לפתע את תודעתי. לרגע לא ידעתי מה אני חש אבל העקצוץ בגבי ובצווארי היה מוחשי, כאילו מישהו עטף אותי בצעיף רך כאוויר וקל כתכלת השמים.
הבטתי מסביב ונתקלתי בזוג עיניים חמות וצוחקות שהביטו בי מתוך הפנים היפות ביותר שראיתי מימיי.
אני מניח שהסמקתי עד לשד קיומי אל מול החום שסרק אותי מכף רגל ועד ראש ואני מניח שניתן להסיק שלא רק עורי הסמיק אלא חלו עוד אי אילו שינויים פיזיולוגיים באברים מסוימים בגופי.
עמדתי נטוע במקומי, כאילו מישהו תקע אותי עם פטיש גדול לתוך האדמה ואז הסתיימה הסריקה, העיניים ננעלו לתוך עיניי וחיוך רחב וצח הפציע אל תוך נשימתי הנעתקת.
''היי.'' אמר החיוך.
ניסיתי לבלוע רוק יחד עם הלגימה של הקולה שכבר הייתה בפי והכול כמובן הפך כיוון והתחלתי להשתעל כאילו המצאתי את מושג החנק בזה הרגע.
תוך שנייה נעמד החיוך לידי, טופח על גבי, אומר לי להרים ידיים, טופח עוד פעם או פעמיים ואני, הלוואי והייתי נחנק לנצח.
כשנרגעתי, החווה החיוך את ידו אל עבר ספסל קרוב כאומר – לך לשם, שב ותנוח. ואני צייתן ככלבלב מלאתי את בקשתו וצנחתי לישיבה של הקלה על הספסל, שמח להוריד מעל עצמי את נטל משקל גופי.
''סליחה...'' התחלתי לגמגם והחיוך הפסיק אותי מיד, הניח יד עדינה על כתפי, שהתחושה בה נעלמה אל תוך בליל ההתרגשות שסחף אותי תוך שבריר שנייה ושאל: ''אתה בסדר?''
בסדר? הרהרתי ובקושי נושם השבתי, ''כן.''
''אתה בטוח? אולי להביא לך מים?''
קצת טיפשי להציע מים כשידי אוחזת בפחית קולה כמעט מלאה, אבל מילא, לא שמתי לב אפילו.
''לא... לא תודה.'' גמגמתי, מנסה להשתלט על מעיי המתהפכים בבטני מרוב התרגשות.
הוא הושיט את ידו, לקח את ידי בכף ידו, לחץ קלות, העביר את אגודלו בליטוף קליל על גב כף ידי ואמר: ''שמי ערן.''
חשבתי שהעולם התהפך. מגעו העביר בי זרמי חשמל ולבי הלם כל כך מהר וחזק שהייתי בטוח שכל השכונה שומעת... ויודעת.
''א...'' צייצתי בחוסר אונים.
''שמך א...? איזה נחמד'' צחקק החיוך שלפתע הפך לממשות מוצקה עם נתינת השם לעצמו.
''הממם...'' השתעלתי, ''לא... יובל...''
''יובל.'' הדגיש כל אות ואות, ''יובל – שם יפה... כמו נהר זורם.''
ואני זרמתי, מה זה זרמתי. הייתי מתפרק לחלקים אם לא הייתי לבוש.
''ומה עושה כאן יובל שכזה?'' הייתה שאלתו הבאה.
הסברתי לו.
''ובן כמה אתה?''
''16 וחצי.''
''לא יכול להיות.'' ערן בחן אותי פעם נוספת. ''אתה נראה כמו אדם בוגר.''
''באמת.'' הבטחתי לו.
''טוב, אני מאמין לך.'' אמר ערן. ''אבל אתה לא נראה כמו בן 16 וחצי.'' 
''יש לי אפילו תעודת זהות.'' רציתי שתבלע אותי האדמה ברגע שהשטות הזאת מילטה את עצמה מבעד לשפתיי.
ערן צחק, ''בטוח שיש לך, ילד גדול.'' הוא קם ממקומו אמר ''טוב חמוד, יאללה ביי ותרגיש טוב.'' ובצעדים גדולים פנה והתרחק.
לבי שקע לתחתונים בשבריר שנייה.
''היי.'' קראתי אחריו בקול חנוק. 
אבל הוא כבר הגיע לפינת הרחוב ונעלם.
האם ראיתי רמז לנפנוף יד לשלום מאחורי גבו?
רצתי אחריו אבל הוא כבר לא היה.
מהרהר ועצוב שבתי לבית הדודה, התיישבתי בצד, נפול פנים והמתנתי שההמולה תסתיים ושנוכל לשוב הביתה.
הגבר היפה ביותר שראיתי אי פעם, צץ אל חיי לשנייה ונעלם. כבמטה קסם. כאילו מישהו מלמעלה החליט שעליי להמשיך לחיות באי ודאות, בספיקות, בתסכול.
''אחח... עולם חרא.'' אמרתי בקול רם מבלי משים.
הנהון הראשים של הסובבים אותי הוכיח לי שצדקתי. אלא שכוונתם הייתה שונה בתכלית מכוונתי.

חלפו שבועיים של תסכול נוסף, של חלומות בהקיץ, של מחשבות זימה בהם דמיינתי את עצמי שולט בו ביד רמה, מסובב אותו על פי דרכי ועושה בו כבתוך שלי, אך המציאות טפחה על פניי, הדגישה את בדידותי, הזכירה לי כיצד הוא נטש אותי באמצע הרחוב והראתה לי במדויק את מקומי. לבד, מתוסכל, לא יודע מה איתי ומה יוליד יום, ובמיוחד מלא חששות כי לא הבנתי בדיוק מה גרם לערן לשנות מדיניות ולהיעלם – אני הרי מבחינתי, כך הרי ביררתי ביני לבין עצמי תוך כדי שיחות נפש עם עצמי – הייתי מתמסר לו ללא כל בעיה. התשוקה והתסכול פעלו את פעולתם והעבירו אותי על דעתי. לפחות חלקית.

''אתה בא איתי מחר לבית של הדודה?'' פנה אליי אבי ערב אחד, ''אנחנו חייבים להתחיל למיין ולסדר ולעשות את כל הפעולות המתחייבות.''
''וודאי!'' צהלתי ואבי הביט בי במבט תמה, מנסה להבין מה השמחה הזו שקפצה עליי לפתע.
נסענו למחרת בבוקר, עשינו את הדברים הנחוצים בעזרת שאר בני המשפחה ובבוא שעת כושר בישרתי לכולם שאני יוצא לסיבוב וגם לקנות קולה.
אתם ודאי מנחשים להיכן הלכתי, אבל ערן, כמובן, לא המתין לי שם על סוסו הלבן. ומין הסתם היום כבר לא יחטפו אותי לטירה קסומה ולא יתנו לי דרקון משלי כחיית מחמד.
קניתי קולה והלכתי לשבת על הספסל ההוא, הספסל בו העביר את אגודלו על כף ידי.
''הנה אתה, ילד גדול.'' קולו של ערן הגיע כל כך בהפתעה שקפצתי ממקומי וכל הקולה נשפכה על מכנסיי.
מין הסתם שקעתי שוב בפנטזיות שלי ואפילו לא שמעתי אותו מתקרב.
''כן...'' ניסיתי לחייך אליו אבל מה שיצא לי היה רק פרצוף עקום.
ערן עמד מולי, לבוש בג'ינס דהויים, טי-שרט בצבע תכלת, שרירי החזה שלו איימו לקרוע אותה, פטמותיו הזדקרו מבעד לבד הדק כשני ציוני דרך להלך תועה, שרירי זרועותיו התפתלו מתחת לעור שחמחם ומעטה רך וקסום של פלומת שיער בהיר. השפלתי מבט ולהפתעתי ראיתי שהוא יחף. בהונותיו נעו מעלה ומטה כאילו מבקשות לרמוז לי דיבור נעלם.
''אוי, אני מצטער.'' אמר ערן. ''לא התכוונתי להבהיל אותך. תראה מה עשית לעצמך, מה עשיתי לך. כולך רטוב''.
''לא... לא נורא.'' גמגמתי ''זה יתייבש.''
''בוא.'' אמר ערן ואחז בזרועי, ''תעלה אליי וננקה אותך קצת''.
כבחלום נתתי לו להוביל אותי, מדדה אחריו, זרועי עדיין אחוזה בכף ידו, ודעתי מעט מעורפלת. אינני יודע אפילו כיצד להגדיר את מערך התחושות שחשתי אז, החל מתשוקה אינסופית, דרך צורך עז לפרוץ בריקוד של אושר וכלה בחשש כבד מפני הלא-נודע שהרעיד את פנימיותי והוסיף עוד נפח לתחושת השקיקה שכמעט הכריעה אותי בעוצמתה ארצה.
הגענו לפינת הרחוב ועברנו דרך שער הבניין. 'אה, לכאן הוא נעלם כל כך מהר בפעם הקודמת.' חשבתי לעצמי.
עלינו לקומה הרביעית, לקומת הגג, ערן פתח את הדלת ונכנסנו פנימה.
העפתי מבט אחד ולבי כמעט הפסיק לפעום. עמדתי נטוע במקומי, פי פעור בתדהמה.
קיר שלם של החדר, של הסלון, היה ארון תקליטים ותקליטורים. מאות ואולי אלפי ריבועים מילאו אותו, שורות-שורות, כחיילים במסדר. מימיי לא ראיתי דבר כזה.
ואני עוד משוויץ בכמות המזערית של תקליטורים ותקליטים שברשותי, הרהרתי ולא יכולתי להסיט את מבטי.
''חחחח,'' צחק ערן, ''אני רואה שמשהו כאן מוצא חן בעיניך.''
''כן. מאוד. וואו, כמה יש לך, זה לא יאומן.''
''בוא, היכנס.'' דחק בי ערן פנימה, ''אם לא תסגור את הפה תבוא ציפור ותקנן שם.''
הוא משך אותי לתוך החדר וסגר את הדלת.
עם קול הדלת הנסגרת מאחורינו חשתי בתוך תוכי שחציתי זה עתה סף, סף של אושר ושל ערגה, סף של מילוי חלל ענק שנפער בי וציפה אולי לרגע הזה ממש.
''כל זה שלך?'' תליתי בערן עיני עגל.
''כן.''
''וואו...''
''עוד 'וואו' אחד ואני ארדוף אחריך עם מטאטא.''
''איזה מוסי... מה... איזה מוסיקה אתה אוהב?''
''בעיקר ג'ז. גם קלאסי, רוק, בעצם הכול. אני אוהב מוסיקה. לא סוג מסוים של מוסיקה. מה אתה אוהב?''
''את באך.''כמעט לחשתי, מצפה לקול צחקוק שיגיע.
''הוא בהחלט ראוי לאהבתך,'' ציין ערן. ''יש לי הרבה מאוד מוסיקה של באך ותוכל לבחור להאזין למה שתרצה.''
ערן נעלם לכיוון החדר השני ושב תוך דקה נושא מכנסי ספורט קצרים.
''בוא, תוריד את הג'ינס שלך, אני אשטוף את הקולה שלא תידבק ונתלה בחוץ לייבוש.''
הוא נתן זוג המכנסיים שהביא לי ופנה לבחור תקליטור מתוך האוסף העצום. הוציא אחד מהם, הניח בנגן ותוך שנייה מילאו צליליו המופלאים של הפסנתר, אהוב לבי, את חלל החדר ואת חלליי שלי, בקונצ'רטו מספר 2 בפא מינור, אופוס 21 של שופן.
''וואו, איך ידעת שאני אוהב פסנתר?''
''שוב אמרת 'וואו'. אתה ממש רוצה מטאטא, הא?'' ערן לקח את הג'ינס שלי, הלך לחדר הרחצה, שטף את הקולה ויצא אל מרפסת הגג שלו להניח אותם בשמש.
''רוצה לשתות משהו?'' שמעתי אותו שואל, מנתק אותי מההקשבה. תליתי בו עיניים ונשימתי נעצרה.
הוא הוריד את הטי-שירט ועמד מולי חצי עירום, חצי אל, גופו הנפלא, חיטוביו, מעטה השיער על חזהו, בטנו השרירית, זרועותיו החסונות, הוורידים המשורגים שרצו אנה ואנה מתחת לעורו, כתפיו הרחבות והמחוטבות, צווארו הנפלא ומעל לכל פניו הכול כך יפים ועיניו המחייכות היו כמעט יותר מידי. התחלתי לרעוד כעלה נידף.
הוא ניגש אליי, אסף אותי אליו בעדינות אין קץ, חיבק אותי ברוך כשהוא מלטף את שערותיי ואת גבי ואני כחתול מתרפק אליו ונפתח, ערן נישק את שפתיי ואז הרים אותי בזרועותיו כמרים תינוק ונשא אותי אל החדר השני, הניח אותי על המיטה, משך מעליי את החולצה, חלץ את נעלי והוריד את גרביי, משך ממני את מכנסי הספורט שלו שזה עתה לבשתי ואת התחתונים, השכיב אותי לאט-לאט על המיטה, יישר את רגליי ואת ידיי ועמד והתבונן.
נתתי לו לעשות בי כחומר ביד היוצר. השתוקקתי אליו כל כך עד שאפילו אם היה מוריד את עורי מעליי לא הייתי אומר מילה.
תוך דקה גם הג'ינס שלו הועפו לפינת החדר, הוא לא לבש דבר מתחתם.
והוא ידע אותי.
ידע אותי בכל תא מתאי גופו וגופי, בעדינות אין קץ הוליך אותי אל עבר חלום שלא היה כמוהו ליופי, אל עונג גופני ונפשי שהכניס אותי לעולם קסום של תחושות עזות שלא הכרתי קודם, ולא שיערתי אפילו שהם קיימים, אל עבר מילוי נפלא ומתוק של כל החללים שנפערו בי, אל עבר תחושת סיפוק עליונה שלוותה בבכי קורע לב של חוסר שליטה מוחלט, התפרקות שלא מין העולם הזה כמעט והתמסרות חסרת גבולות ונטולת מעצורים.
רועד ורטוב ונמוג נצמדתי אליו, הוא נישק את עיניי הדומעות, חיבק אותי חזק-חזק אל חזהו הנפלא, ליטף אותי, אוהב ושלוו עד שנרגעתי.

זו הייתה תחילתה של חברות נפלאה ומיוחדת במינה שנמשכה כחמישה חודשים. חמישה חודשים של אושר ושל סיפוק ושל חדווה ושל יופי.
ערן היה בן 27 כשהכרנו. איש רב ניסיון ורב עוצמה, בעל ידע נרחב בתחומים רבים, אוהב את כל מה שאני אהבתי, היינו נוהגים לעשות אהבה לצלילי אופרות, לקול תרועת חצוצרות, ליבבות כינורות, להלמות תופים, לעדינות פריטה עלי נבל, לחדות צלילי החליל ולעומק הדהוד מנעד כלי הנשיפה של הטובות בתזמורות העולם.
חווינו ריגושים מריגושים שונים, הגענו לפסגות העונג המוסיקליים והגופניים, הוא הכיר לי את עולם האופרה ואת עולם הג'ז, את מוסיקת הנשמה האמריקאית ואת הרוק הכבד, את העונג של הריקוד לצלילי מוסיקה סוחפת, של האדרנלין הזורם בדם, של ההתרגשות מכל דבר וחפץ מתחת לשמים, את החדווה של הסיפוק המיני הנעלה ביותר, את האושר המוחלט והסופי.
גם מחמאה בלתי צפויה קיבלתי - התברר לי שהוא עמד בחלון חדר העבודה שלו והשקיף החוצה באותו יום של פגישתנו הראשונה. כשצצתי שם למטה, ליד הקיוסק, קונה קולה, הוא מיהר למטה, כי משהו בי משך אותו.
כך גם ראה אותי בפעם השנייה.
ולשאלתי מדוע ברח כל כך מהר בהיכרות הראשונה בינינו, סיפר שלא שיער לעצמו שאני כל כך צעיר אבל ייצרו לא עמד לו ולכן ירד אליי כשהגעתי לקיוסק בפעם השנייה.
אכן, טירה לא קיבלתי ממנו, גם לא דרקון כחיית מחמד, אבל קיבלתי ממנו את אורחות האהבה, את מילוי הסיפוק, את השימוש הנכון בחום הלב והחלציים, למדתי ממנו את כל רזי וסודות ההתקשרויות הנמצאות בטווח הידע האנושי כפי שהוא ייצג אותו. 
הייתי מגיע אליו כמעט בכל סוף שבוע ושוהה במיטתו ובחייו עד למוצאי השבת וכשהגיע החופש הגדול כבר ידעתי לתרץ את שהייתי הממושכת בתל אביב בתירוצים הולכים ומתחכמים. אינני יודע עד היום אם הוריי ידעו משהו או ניחשו, אם כי מדי פעם כשהייתי מכריז באוזניהם שאני שוב בדרכי לתל אביב, זיק של תמיהה יודעת היה ניצת בעיניהם ובמיוחד בעיניה של אמי המתוקה, מה גם שיום אחד היא ראתה דף נייר שעליו כתבתי עשרות פעמים את השם ערן, מלווה בלבבות ובקישוטים ובפרחים, היא העיפה מבט אחד בדף, מבט אחד בי ולא אמרה ולו מילה אחת. עד עצם היום הזה. אני מניח שהם אינם יודעים מי היה ערן אבל הם וודאי ידעו על קיומו.
ואז, לקראת סוף חודש יולי, שברתי את הרגל.
עוד תוצאה של מעשיי משובה שהייתי מכור להם.
שכבתי בבית כשישה שבועות, מדדה על קביים ולאחר שהורידו לי את הגבס, לקח אותי ערן לטיול של שבוע לגליל העליון, הן כדי להתפרק מהשהייה הממושכת בבית ומחוסר המעש והן כדי להתפרק מדברים אחרים.
שם, בגליל, חוויתי את אחת החוויות המסעירות והמשונות ביותר של חיי, אבל על כך אספר בהזדמנות אחרת.
הפרידה המאולצת של אותו חודש וחצי עשו, מין הסתם, את שלהם. הלהט כבר הועם מעט, היצרים התמתנו, הצורך התמידי להיות זה לצד זה וזה בתוך זה עומעם.
פגישותינו הלכו ונעשו דלילות יותר ויום אחד החלטנו לפנות איש-איש לדרכו, לחפש את מזלנו במקומות אחרים.
אני, את מזלי ואת המשך חיי ואת אהבתי הגדולה השנייה מצאתי.
מצאתי ממש על סף ביתי.

מהרגע בו ניהלתי עם נועם, חברי הטוב ביותר את שיחת הנפש העמוקה ביותר של חיי, שיחה שבעקבותיה ידעתי אושר צרוף בשש השנים הבאות, ירד אלוהי המוסיקה בכבודו ובעצמו ממרום מושבו, אחז בציציות ראשינו והושיב אותנו להשתעשע למרגלותיו.

***

פגשתי את ערן לפני זמן מה בתל אביב. כך ''במקרה'' (אין הרי מקריות...) על אם הדרך.
פעם ראשונה אחרי יותר משבע שנים וחצי.
עדיין מראה נפלא של גבר הנטוע איתן בהווייתו, עדיין יפה תואר ומרשים כשהיה, עדיין חיוך מופלא ויופי נדיר, אבל דוק של עצבות ושל השלמה שוכן קבע בעיניו, כאילו נטל בל יראה מכופף אותו אפיים ארצה ואינו נותן לו שלווה.
התחבקנו, הלכנו לשבת בבית קפה, העלינו זיכרונות, תיארנו תיאורים, הבטחנו לשמור על קשר, הבטתי ארוכות בגבו המתרחק, גבו הרחב אותו ידעתי ואותו חיבקתי פעמים כה רבות ומבעד לדוק הדמעות שערפל את מבטי משהו בי אמר שמין הסתם לא אפגוש בו עוד לעולם.