אז מה... אתה הומו?

נועם ואני ישבנו בחדרי ותכננו את המסיבה המשותפת שלנו ליום ההולדת ה-17. אני בעוד חמישה ימים ונועם בעוד שישה.
הבדל של יום אחד, חברות בת חמש עשרה שנים והנה תהום עתידה לקום בינינו, תהום שאותה לעולם לא אצליח לגשר, תהום שנבנתה בי מתוך כאב שאין לשאתו, מתוך תסכול והתלבטויות, מתוך פחד ודאגה, מתוך תחושה של חוסר אונים, כי ידעתי שאני עומד לאבד בעוד רגע את החבר החשוב ביותר שהיה לי בחיי, מאחר והחלטתי לספר לנועם שאני הומו ולספר לו גם על מערכת היחסים שלי עם ערן שהסתיימה זה עתה.
שתיקה עמוקה ומעיקה. שתיקה שנשברה לפתע לאחר נצח בשאלה:
''אז מה... אתה הומו?''
זוג עיניים נפתחו למולי, עיניים כחולות כים, מרתקות כסיפור אגדה, עמוקות כעומק הנפש ומלאות תימהון ופליאה, עיניים שבשמחה הייתי טובע בהן ומבטל את כולי בכמיהה אל הבלתי אפשרי, עיניים השייכות לחבר הכי טוב שלי, החבר שגדלתי איתו עוד מהגן, האחד והיחיד שידע את כל סודות חיי פרט לסוד אחד שהנה בא זמנו לפרוץ את סכר ההדחקה ולפרוץ החוצה.
''כן.'' לחשתי.
''למה לא ספרת לי?'' כמעט הצלחתי לשמוע את זעקת האכזבה בקולו, ''חשבתי שאנחנו חברים...''
הוא קם ממקומו והחל מהלך בחדר הלוך ושוב ואז כאילו בהחלטה של רגע, פתח את הדלת ונמלט החוצה.

נועם היה האדם שהכי אהבתי בעולם.
וזו אינה אמירה בעלמא אלא עובדה היצוקה בכל תבניות הרגשות שלי, מחלחלת אל נדבכי היסוד של היותי ושל אישיותי, הכוח המניע והמדרבן במשך כל ימי חיי. מאז שראיתיו לראשונה ב''גן חבצלת'' נדבקה נפשי בנפשו לבלי התר וידעתי במין ידע קדום ועמוק של מכמני הקיום עצמם שהחל מרגע זה ואילך לעולם לא ניפרד עוד.
כמובן שאז לא ידעתי לבטא במילים את התחושות היוקדות האלה והלוואי והייתי יודע לבטא אותם היום, אבל אותה שפה עלומה של מסתרי הרגש הדהדה בחללי התודעה שלי במילה אחת ויחידה, מילה אינסופית, מילה המחברת אלוהים ואדם – אהבה.
אהבה לנועם.
אהבתי אותו כאדם, כחבר, כפרטנר למשחקי הילדות, כשותף לסודותיי, כחלק בלתי נפרד מחיי. הצלחתי להסתיר את המשיכה המינית שחשתי כלפיו כמיטב יכולתי אם כי התקשיתי להתאפק מלגעת בו – חיינו הרי בקרבה מתמדת וכמובן גם התקשיתי להסתיר את המבטים העורגים שהייתי תולה בו לעיתים, מבטים שהביעו את אהבתי ותשוקתי, אבל מין הסתם הוא לא שם לב לדברים האלה ומאחר וידעתי שאני ''מבזבז'' לשווא את תקוותיי, לא טרחתי לעשות הרבה מעבר לכך.
כשהיינו קטנים ממש הייתי נפרד ממנו כשהגן היה נסגר בצער אמיתי ובגעגועים עמוקים, הייתי מעביר את שעות אחר הצהרים בחברת הוריי, אחי, אחותי וחברים אחרים כשדמותו מול עיניי לעיתים קרובות, וחווה אושר מחודש כשהיינו נפגשים למשחק משותף או לאירוע כזה או אחר וכמובן אושר כפול ומכופל בכל בוקר בפגישה הנרגשת והמחודשת.
לו רק הייתי יכול להמיר את ברק עיניי בפגישות האלה למשהו מוחשי ובר-קיימא, מין הסתם הייתי יכול להאיר את הלילות בעולם לשנים רבות.

יצאתי אחריו בריצה, התבוננתי במעלה הרחוב אבל הוא כבר לא היה שם. מתוסכל ומבולבל החלטתי ללכת אחריו לכל מקום בו היינו נוהגים להיות, אצל חברים משותפים, בסופר השכונתי, בפארק, בחורשה שליד השכונה, אילו הייתי יכול לצמח זוג כנפיים ולעוף, מין הסתם לא הייתי מהסס ולו לשנייה אחת.
לבי הלם כל כך חזק עד שאיים לפרוץ החוצה, הדמעות חנקו את אחורי עיניי ובטני החלה לכאוב עד אימה מרוב דאגה ותסכול וחרטה וכל מה שעבר במוחי הקודח היה:
''למה לכל השדים והרוחות לא יכולת לספר לו? למה פחדת כל כך?''
ידעתי בתוככי תוכי שזו בגידה. השקר שחייתי עם עצמי ביחסיי עם נועם הצטייר בעיניי כאבי אבות הבגידה באשר היא בגידה ובגללה הנה איבדתי את החבר שלי הטוב, את האח, את האהוב, את חיי עצמם.

רק לאחר כשלוש שעות עלה בדעתי הרעיון המבריק שאולי הוא הלך הביתה.
נפעם מעצם הרעיון טסתי לשם, פתחתי את הדלת בלי לצלצל אפילו, אמו הציצה בהפתעה מהחדר על הפולש וכשראתה אותי הנהנה בראשה והצביעה אל עבר המדרגות לקומה השנייה: ''רבתם, הא?'' היא שאלה כאילו מריבות בינינו היו דבר של יום-יום – למעשה מעולם לא רבנו, אפילו לא כילדים קטנים.
''הוא בחדר?'' שאלתי, עושה עצמי כמי שלא יודע להבין תנועות ראש המורות לכיוון מסוים.
''כן, עלה!'' ניתנה הרשות ואני אפילו לא המתנתי לסוף המילה ועפתי במעלה המדרגות.
דלת חדרו של נועם הייתה פתוחה. עמדתי מאחורי הפתח, במסדרון, מתבייש להיכנס, מתבייש להוציא הגה מפי, מתבייש לחיות.
נועם נשא את עיניו מכדור הנייר אותו מולל בין אצבעותיו והביט בי.
''כתבתי לך מכתב.'' הוא הושיט לי את כדור הנייר.
''לא רוצה מכתבים.'' הצלחתי לרסק משפט מבין שברי קולי.
''למה?'' שאלתו נותרה תלויה בחלל האוויר כחרב דמוקלס התלויה בשערה מעל לראשי.
''למה לא רוצה מכתבים?'' ניסיתי חוש הומור שלא במקומו.
''אידיוט. למה לא סיפרת לי!''
לפתע הבחנתי בשתי דמעות שזלגו על לחייו. 
לבי נמס וקפא, רתח והתרסק, נטחן והתגלגל וירד אל תחתיות הבטן שלי.
אני במו ידיי, פי, מעשיי, גרמתי לצער כזה ודווקא לו?
הגעתי אליו בצעד ענק אחד, הקפתי אותו בזרועותיי, הקמתי אותו על רגליו וחיבקתי.
את נשמתי שלי חיבקתי.
פרצתי בבכי מר כאילו כל מי הכנרת השתחררו באחת מתוך סכר נשמתי.
''סליחה,'' לחשתי. ''אתה האחרון שרציתי לפגוע בו אבל כל כך פחדתי לספר לך כי כל כך פחדתי לאבד אותך, את החברות שלך.''
הרגשתי כיצד הוא מתחיל לרעוד בזרועותיי והידקתי את האחיזה, מועך אותו אליי, אחיזה שלעולם לא אשחרר.
''אתה באמת אידיוט.'' שמעתי אותו לוחש מתוך הצוואר שלי, שם היה פיו. הוא הרים את ראשו אליי, עיניו הנפלאות חדרו אל עיניי וכמתוך חלום חשתי כיצד שפתיו מגששות אחר שפתיי, כיצד לשונו נדחקת אל תוך פי ומחפשת את לשוני, כיצד ידיו לוחצות את גבי אליו, כיצד חזהו נמעך אל החזה שלי ואני נרתעתי לאחור בבהלה, מעדתי ונפלתי לאחור, חטפתי מכה הגונה בראש ממשהו שהיה על הרצפה ואיבדתי את ההכרה.

נדמה היה לי שהעולם כולו התרסק לרסיסים.
פעמונים ענקיים צלצלו בחלל הגולגולת שלי, פטישי אוויר דפקו באספלט יסודותיי, בולדוזרים מוטטו קירות עבים ולרגע חשתי את הגיהינום, את הגיהינום הפרטי שלי, לא של אש, לא של להב, לא של זפת רותחת אלא של רעש.
ואין נורא בעיניי מרעש.
העזתי לנסות לפקוח את עיני.
להתגבר על 30 הטונות של המשקל העודף שמישהו הניח על כל עפעף.
האור המסנוור שהתווסף אל רעש האימים המהדהד בראשי היה קשה מנשוא ועצמתי את עיניי במטרה לשקוע אל שקט, יהא אשר יהא אבל שקט. שקט!
האם אני עד כדי כך מטורף?
האם מרוב תסכול הגעתי למצב בו אני מדמיין את החבר הטוב שלי מנסה לנשק אותי?
ועוד חשתי בזה כאילו קרה הדבר בפועל ממש?
ש ק ט!
הלוואי והייתי יכול לנגוח את ראשי פעם נוספת במשהו קשה ולצלול אל האי-שם המבורך, החם, המזמין.
זה שאין ממנו חזרה.
ש ק ט!
הלמות הפטישים רק גברה.
אז מה? עכשיו יצטרכו לאשפז אותי? בבית משוגעים? 
מה יהיה על הוריי המסכנים,
מה יהיה עליי, ועל חיי.
מה יהיה על נועם, הנה עוד נדבך של הפרדה שקם בינינו.
ש ק ט!
נמצאתי מרחף מעל לאחו ירוק. גבעות מתונות המשתפלות זו אל תוך זו כאיחוד של מתנות אהבים, מעלות צמחיה ירוקה הפורשת את עלוותה אל השמש הברוכה והחמה והצהובה המאירה באור יקרות את הנוף כולו.
ואני מרחף לי שם, מתהפך באוויר, פורש כנפיים שאינן נראות ומתענג מהמראה, מהירוק, מהפתוח, מהמרחב האינסופי, מעצם יכולתי לדעת לעוף.
איזה כיף לדעת לעוף. לראשונה אני יכול להתחיל להבין כיצד חשים מלאכים, או שטנים.
עף לי ושר, מתהפך באוויר ומזמר, מנופף בידיי וברגליי, צולל ונוסק, מתהפך ומתיישר, קדימה ואחורה, במלוא המהירות ובריחוף במקום ומה שהכי חשוב – ש ק ט!
רק קול אוושת כנפיי חותכות את האוויר ממלא את אוזניי וזה כל כך נעים, כל כך טוב, כל כך ממלא והגיוני ומקובל ומעשה יומיומי עד שאיני מבין כיצד הצלחתי עד עכשיו להסתיר מעצמי את כשרון התעופה שלי, אבל – הבטחתי לעצמי חגיגית, יותר לא תדרוך כף רגלי על האדמה. אפילו להוציא קולה מהמקרר אני אעשה בריחוף.
ובעוד הרעיון המבריק של הקולה המרחפת תקוע במוחי החל הרעש לחזור.
לא הרעש הרגיל של פטישים מהדהדים אלא רעש מבטיח, מפתה, רעש של חיות ושל רענון, של איתני טבע מרהיבים, רעש שהלך וגבר, הלך והתעצם והנה אני מביט למטה ורואה שאני מרחף מעל למפל מים עצום המוריד כמויות אדירות של מים אל תהום ללא תחתית ואני כולי רטוב ורסס הטיפות ממיס אותי למצב נוזלי והנה אני וודאי הולך ומתמזג לתוך המפל הזה והנה לא יוותר ממני דבר פרט אולי לזרזיף זעיר של קצף שגם הוא יעלם באחת.
ואז פקחתי את עיניי.
אמא של נועם הרטיבה את פניי במגבת ספוגה במים, ראשי המפוצץ מכאב היה מונח על כרית, רגליי מורמות ואסופות אל בטני ונועם מכרכר מסביב כתרנגולת נטולת ראש, פניו חיוורות ועיניו בורקות.
ניסיתי להתרומם אבל כאב חד החזיר אותי אל הכרית.
''אל תזוז.'' אמרה אמא של נועם.
היא בדקה לי דופק, אמרה לי לעקוב אחרי אצבעה ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, שאלה אותי איזה תאריך היום ואם אני יודע מי ראש הממשלה, הדליקה פנס והאירה ישר לתוך עיניי במושכה את העפעף התחתון כלפי מטה, ביקשה שאנסה להזיז את רגליי ואת ידיי.
'מסכן נועם.' חשבתי בלבי, 'לגדול עם אמא רופאה זה לא פשוט. בטח כל שריטה הפכה אצלם לפיגוע אטומי.'
''בוא חמוד, נסה לקום.'' אמרה אמא של נועם והושיטה לי יד.
''לא נראה לי שנפגעת ממש אבל אולי בכל זאת אקח אותך להדסה.''
''הדסה?'' 
''כן, רק להשגחה, להיות בטוחים שלא קיבלת זעזוע מוח.''
''זעזוע מוח?''
''כן, זעזוע מוח זו אחת האפשרויות העלולות להתרחש כשמקבלים מכה חזקה בראש. יש לך בחילה?''
''בחילה?''
''זה גם יכול להוות סימפטום למצב.''
''סימפטום?''
''אולי די!?!?'' אמרה אמא של נועם בתקיפות מלווה בחיוך רציני, ''מה קרה לך? מדוע אתה חוזר אחריי כמו תוכי?''
רציתי לומר לה ''זעזוע מוח.'' אבל לא העזתי.
הצלחתי להתיישב ולאחר דקה גם להתרומם ולעבור לכיסא.
העולם סביבי הסתחרר אבל לאט-לאט חלה רגיעה, החדר חדל לנוע לכל הכיוונים וסוף סוף יכולתי להביט ישר וגם להבין מה אני רואה.
''אני מתקשרת לאמא שלך.'' פסקה אמא של נועם.
''בבקשה, לא... אני מתחיל להיות בסדר... ממש בסדר.'' התחננתי. ''תני לי רק לשבת כמה דקות והכול יהיה בסדר.''
אמא של נועם הביטה בי, הנהנה בראשה ואמרה: ''אם תרגיש לא טוב ואפילו קצת, תודיע לי מיד. ואתה,'' כך פנתה אל נועם ''תשגיח עליו. אני הולכת להביא כוס מים.''

נותרנו נועם ואני לבד.
רגע של פחד, של יראה, של התמודדות עם הבלתי אפשרי, עם הבלתי יאומן, עם הייאוש, עם התקווה, עם החושך, עם האור.
''תגיד...'' התחלתי לומר, מנסה ללכוד את מבטו.
''ששש...'' אמר נועם ''אל תדבר.'' מבטו נתלה אל תוך מבטי וידו נשלחה ואחזה בעדינות בעורפי.
באחת נדלק בי כבשן האש, להבות פרצו מתוך בטני, עורפי בער ונזל בזרם של לבה רותחת במורד גבי, הנה אני נמס, מתאדה ורק עוד פוף אחד של תמצית היותי לשנייה נוספת של קיום ואני איני עוד.

אמא של נועם פתחה את הדלת והביאה לי כוס מים.
מים קרים כקרח שעיבו את האוויר על הזכוכית ואגלי לחות טפטפו והרטיבו את ידי, שאחזה בכוס ורעדה כעלה נידף.
לפחות את הבעירה החיצונית הצליחה כוס המים הזו לכבות.
''איך אתה מרגיש?'' שאלה, מבחינה ברעד שאחז בי ושאותו וודאי ייחסה למכה בראש.
''הרבה יותר טוב, תודה.'' עניתי. חינכו אותי להיות מנומס תמיד.
''אתה בטוח?''
''כן, אני בטוח.'' וכראיה, קמתי מהכיסא ויצאתי לצעוד בחדר, להוכיח לה שאפילו את מלאכת ההליכה אני יודע.
''בסדר.'' אמרה אמא של נועם ''אבל אם...''
''בסדר, אמא,'' אמר נועם ''אם הוא לא ירגיש טוב, נודיע לך מיד.''
מידה של תקיפות ותכיפות נשמעה בדבריו, אמו הבינה כנראה את הרמז, לקחה את הכוס הריקה ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת.

נותרתי לבד עם גורלי, עם תמיהותיי, עם אהבתי, עם חיי, עם מכלול הפירמידה שנדמה שאצלי היא הפכה כיוון וחודה מונח באכזריות על קודקוד ראשי ובסיסה הרחב מונף לשמים.
אני חושב שבחיים שלי לא רעדתי כל כך כמו שרעדתי אז.
העפתי מבט אל נועם
הוא עמד לא רחוק ממני, כפות ידיו שלובות זו בזו בכוח רב כל כך עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.
''כן,'' הוא אמר לאט, מישיר מבט הצידה אבל מיד העבירו אליי ונעץ אותו הישר לתוך עיניי, ''גם אני...''
''גם אתה מה...?'' הו, ההיתממות הקדושה, כאילו שלא ידעתי במה מדובר.
''הומו.''
''הומו?''
''הומו.''
לרגע רציתי לשוב ולרחף מעל הגבעות הירוקות אבל הציף אותי גל כזה של חום, של אושר, של חדוות יצירה ממש שלא שמתי לב אפילו להשתוללות חסרת הרסן של לבי, שהלם בי כתזמורת של אלף תופים.
רציתי לעוף אל בין זרועותיו – אני הרי כבר מומחה בתעופה... אבל משהו עצר אותי.
אולי הוא רק אומר את זה כדי לא לבאס אותי?
אולי כדי להוכיח לי עד כמה הוא חבר טוב, בניגוד אליי?
אולי הוא בכלל רוצה לצחוק עליי כי סיפרתי לו ''בדיחה'' מוצלחת?
אבל הנשיקה, והיד הבוערת על העורף.
''תגיד... זה היה אמיתי?'' בקושי הצלחתי להוציא הגה מפי.
''אמיתי לגמרי.'' נשמעה לחישה מכיוונו.
תוך שנייה הייתי בין זרועותיו.
נועם בחור חסון, שרירי, גבוה, יפה עד כאב, ספורטאי מצטיין, בעל מוח חריף, נאמן עד הסוף, איש של אמת, מושא אהבתן של כל הבנות בבית הספר ובכלל בישוב, מושא קנאתם של כל גברברי המקום, מלח הארץ ותפארתה, אהבת חיי והנה הוא רועד יחד איתי, בוכה יחד איתי, מגפף ומנשק יחד איתי, מנסה להתמזג יחד איתי, לחבור לגוף אחד ולנשמה אחת יחד איתי, ידו האחת אוחזת בתחתית גבי והאחרת מלטפת את ראשי.
''אייי!'' צעקתי כשידו נגעה ולא ברכות רבה מידי בנפיחות שהותירה הנפילה.
באחת שבנו לעשתונותינו, נפרדנו, התיישבנו על מיטתו, החזקנו ידיים והבטנו זה בעיניו של זה.
''אז אתה פושע בדיוק כמוני.'' אמרתי.
''כן... גם אני מתי מפחד לאבד אותך.''
''ומה עם הכנות? מה עם היחד שלנו? מה עם האמון המוחלט?'' יריתי לעברו. ''ותגיד'' הוספתי, ''לא חשדת אף פעם? לא חשבת שאולי...?''
''לא.'' הייתה תשובתו הכנה. ''תמיד אתה מוקף בבנות וידעתי שאין לי סיכוי ולכן אפילו להרהר בכך לא העזתי.''
''וכך גם אני לגביך.'' הוספתי.
''ורק לחשוב שהיינו עלולים לאבד זה את זה...'' אמר נועם בעצב.
''מה שאומר שצריך לרענן את המושג 'כנות' ואולי גם את המושג 'חברות אמת' ואולי אפי...''
''ששש.'' אמר נועם ופיו מצא את פי.
הגעתי... לא! הגענו לגן עדן.
עד מהרה – ואפילו מהר יותר מעד מהרה – נמצאנו דבוקים זה בזה, נטולי נשימה, נטולי לבוש וכסות, נטולי חומות הגנה, נטולי תסבוכים, נטולי מחשבות והיסוסים ורק מלאים באושר אין קץ, ביופי נשגב, בעונג שאין מילים לתארו בשום שפה ונמצאנו מרחפים, הפעם לא לבד אלא יחד, בדבוקה אחת, בגוף אחד, בנשמה אחת, מעל לגבעות המוריקות שהשתנו לשלל צבעי הקשת. וכשהגיעה העת לנסוק אל פסגת הלא-נודע, אל ההתפרקות האקסטאטית המוחלטת, נמצאנו נמשכים אל השמש עצמה במשיכות עזות של הבזקי מגנט רבי עוצמה, שהלכו וגברו והוליכו אותנו הישר אל לב היוקדת המופלאה והנצחית והאינסופית, שם הכול בוער והכול רותח, והכול מתפוצץ בתחושות אושר שכמוהו לא חוויתי מימיי.

נותרנו סחוטים, גמורים, מתנשמים בכבדות, מזיעים.
ידיי ליטפו את גופו הנפלא מכף רגל ועד ראש, שפתיי התענגו על כל טיפה של לחלוחית, נצמדתי אליו כטובע בים החיים הנאחז בבול עץ, נפשי גיששה חיבורים עם נפשו, מחשבותיי נשזרו במחשבותיו, נשמתי התאחדה עם נשמתו.
הגעתי הביתה.

את יום ההולדת ה-17 חגגנו ברוב פאר והדר כמלאכים, תרתי משמע.
לא רק שחשנו שהגענו למלכות השמים, גם הורינו וחברינו ארגנו ממלכת מלאכים לתפארת בביתי.
קישטו את הסלון בענני קרטון, בכוכבים זהובים, בשקי קונפטי שהיו אמורים להיזרק עלינו בשעה יעודה כלשהי ועיקר העיקרים - בכתרי זהב שהושמו על ראשינו ובכנפיים מקרטון שנתלו על כתפינו.
''מה זה?'' מחיתי מנסה לנער את ה''נוער'' שצבא עלינו והכריח אותנו ללבוש את הדברים המגוחכים האלה, ''אנחנו לא בכיתה ב'.''
אבל שום דבר לא עזר, נעשינו מלאכים והיה עלינו לשאת בתפקיד הזה בגאון.
לו רק ידעו לנבא אלה שהגו את הרעיון, לו רק היו רואים את הנולד.
והדובדבן שבראש ערימת הקצפת המכונה ''יום הולדת לבני 17'' היה זוג כרטיסים לסוף שבוע בבית מלון באי כרתים היווני, מתנה מההורים של שנינו.
''ויהי יום ויעבור שבוע ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו - היה שווה להגיע לגיל 17.'' אמר נועם בכובד, ראש כאילו הוא מצטט משפט מפתח ממחזה של שייקספיר.

נסענו לכרתים, אלא מה, שנוותר?
מאחר והיה זה בסוף נובמבר, מזג האוויר לא האיר לנו פנים, ירד גשם זלעפות כל הזמן, רוחות קרות נשבו מהים האגאי ולנו לא היה יכול להיות טוב יותר מזה. כמעט לא יצאנו מהמיטה כל הסוף שבוע, פרט לצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל וקצת לשאוף אוויר צח.
כך נמשכו היחסים בינינו, ביני לבין נועם, באהבה עזה, באושר גדול, בשהייה של איש במחיצת רעהו בכל הזדמנות, עברנו יחד את בחינות הבגרות, המתנו יחד לגיוס ואז גם החלטנו לספר להורים על מערכת היחסים שלנו.
לצאת מולם מהארון.

אמי, אהובתי, ידעה למעשה כבר מתחילת מערכת היחסים. בחושיה החדים היא הבחינה היטב במה דברים אמורים ומאחר והיא ידעה על נטיותיי אולי אפילו לפני שאני עצמי ידעתי אותם, הרי שמבחינתה לא השתנה דבר. 
אבי חיבק אותי, אימץ אותי אל לבו ומיהר לחדר העבודה שלו בניסיון להסתיר דמעה שזלגה על לחיו.
אמי לחצה בידה על כתפי. ''הוא דואג לחיים הלא קלים הצפויים לך.'' היא אמרה.
נועם לא סיפר לי מה קרה בבית הוריו אבל מאחר והמשכתי להתקבל שם בחיבוקים ונשיקות וחיוכים, אני מניח שלא היה דבר מה מיוחד לספר מלכתחילה.

התגייסנו לצבא בבוא הזמן, בהפרש של מספר שבועות, כל אחד מאיתנו שירת בחיל אחר והיינו נפגשים כשהייתה נקרת בידינו ההזדמנות, ומותר לציין שזו הייתה התקופה הקשה ביותר במערכת היחסים שלנו, תקופה של געגועים עזים, תסכולים, בכי חרישי לתוך הכרית שאיש לא ישמע. אבל הפיצוי על כך בא בטיול הארוך שנמשך כשנה וחצי שעשינו לאחר השחרור, לדרום אפריקה, למזרח הרחוק ולאוסטרליה.

שבנו לארץ ונועם נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית, אני עדיין לא החלטתי מה אני בדיוק רוצה לעשות בחיי ולכן מצאתי כר נרחב לפעילות פורייה כמלצר בבית קפה הומה אדם בירושלים.
ואז החלטנו יום אחד, במלאת שש שנים להיווסדנו כזוג, לממש את זכותנו הלאומית ולשאת זה את זה לבעל ובעל.
לא היה כל טעם למשוך יותר את הנושא.
לגעת באושר? קטן עלינו. הרי נגענו באלוהים.
לזכות לאהוב? קטן עלינו. הרי זכינו לגעת במהות האהבה.
ידענו שעלינו לנסוע לחו''ל, להינשא שם ולשוב ארצה, אבל לא רצינו לוותר גם על טקס נישואים כאן בארץ.
היינו שוכבים איש בזרועות רעהו ומעלים על כנפי הדמיון את הטקס עצמו, את האורחים, כמובן את מספר הצ'קים, את האוכל, את הקישוטים, את המוסיקה, את מצעד החברים, אפילו מה כל אחד ואחת ילבשו, את הבעות פניהם של קרובי המשפחה – החתונה ההומואית הראשונה של כל אחד מהם וכולנו הרי פולנים. אפילו אם אנחנו לא.
סיפרנו להורים והשמחה הייתה רבה והפרגונים עלו על גדותיהם וכבר התחלנו בהכנות לנסיעה לחו''ל, שהייתה אמורה להיות תוך חודש וחצי או חודשיים, למצוא מלון ראוי, לקנות בגדים הולמים, אפילו לנסות לעצב את הטקס שם כמיטב יכולתנו ובעזרת מכרים של הוריו של נועם שגרו שם.

''אחחח... איזה אושר'' אמר נועם וחיבק אותי כאילו נגליתי אליו בפעם הראשונה.
נצמדתי אליו בכל כוחי, חיבקתי אותו בכוח, כאילו לסוכך עליו מפני כל רע אפשרי ובלתי אפשרי, רציתי לחדור לתוך פנימיותו, לתוך הוויתו, להיות איתו לאחד, להתמזג איתו בגוף ובנשמה.
אהבנו באותו לילה כפי שלא אהבנו לפני כן, במין אושר מתמשך של אהבת אמת, של ידיעת שלמות, של שירת מלאכים, של ריחוף מתמשך אל השמים בעונג שלא מין העולם הזה.
''אני כל כך אוהב אותך, נועם.'' חזרתי ואמרתי כל הזמן. ''אני כל כך אוהב אותך. אתה חיי ונשמתי ואוצרי היקר ביותר, אתה המשלים האינסופי שלי, אתה קודש הקודשים של המקדש הפנימי שלי.'' אחזתי בו חזק, בייאוש, מקשט אותו בסימנים כחולים על זרועותיו, שורט את גבו, מתפתל בו כאילו מנסה לקדוח את עצמי אל תוכו, רק לא לוותר, רק לא להפסיק לגעת, רק לא להיפרד, רק לא להתמודד עם תהומות הייאוש והפחד הנורא של תחושה עמומה שצצה בי לפתע כאילו מתוך לב החושך וכרסמה בי מנהרות של ריק ושל חידלון, של כאב שאין לשאתו ושל תחושת אובדן.
לא יכולתי להירדם כל אותו לילה. שמרתי על נועם, סוככתי עליו בגופי, מחבק אותו מכף רגל ועד ראש, הגנתי עליו בנשמתי, הקפתי אותו בחומות בצורות של אהבה, ליטפתי ממנו כל כאב וכל זיק של חוסר אונים או אובדן תקווה, הייתי כלביאה המגנה על גוריה.
כשנרדמתי סוף-סוף כבר עלתה השמש במזרח.
הוי השמש הטובה, הברוכה, המביאה אור ותקווה וחום, המזינה את האדמה לתת יבולה, המספקת למים את אנרגיות החיזוק והטוהר, שמש ברוכה שהפכה באחת לשמש שחורה.

באותו היום, בשעות הצהריים, בהיותי ישן עדיין שנת ישרים, נהרג נועם בתאונת דרכים.