אפלה

אפלה היא שטח הפקר של ממש.
שטח הנמצא מעבר ליום, מעבר ללילה, מעבר לחיים ומעבר למוות.
זה שטח מת, שטח בו שולטים רוחות רעות של הנפש, רוחות רעות של הגוף, רוחות רעות של אלוהים.
אפלה היא האנטי-תזה של הקיום. היא חידלון מוחלט, חוסר שליטה והתמכרות.
אפלה היא עבדות ושעבוד. של הגוף ושל הנפש.
אין יותר גרועה מנדידה חסרת אונים ונטולת תכלית בסמטאות החשוכות של האופל, במי המדמנה של החושך, בדרגים המעורערים והרקובים, מעלי הצחנה של הקיום.

לשם הגעתי.

כשנועם נהרג בתאונת דרכים, כשמכוניתו החליקה על הכביש בסיבוב, התהפכה ופגעה בעץ בצד הדרך, ישנתי שנת ישרים. אולי אפילו חלמתי חלומות נעימים על עתידנו המשותף, על הוורוד הסוכרתי של החיים, על וילונות מלמלה ומושבי קטיפה ארגמניים, על חדר ספריה מעור כהה כמו שהיו לברונים של המלכה ויקטוריה, על נועם היפה כל כך המסתובב בבית ומפיץ את אורו בכל פינה, על היחד שלנו הבלתי ניתן לניתוק, על החיים.
יד אכזרית העירה אותי, אוחזת בחוזקה בכתפי ומטלטלת אותי מתוך שרעפיי אל מציאות.
פקחתי את עיניי.
הישר לתוך סיוט, גרוע באלף מונים מכל סיוט של חלום.
אמי היפה ישבה על קצה המיטה לידי, ידה האחת מלטפת ואוחזת בכתפי, ידה האחרת מסתירה את פיה ורק עיניה, הו עיניה, הביטו במבט שכמוהו לא ראיתי מימיי. מבט אפל וכואב, של יגון מוחלט, לחייה שטופות בדמעות וידה האוחזת בכתפי, כשפקחתי את עיניי, ננעצו בבשרי כאילו בקשה להתאחד איתי, בשר אל בשר.
אבי החסון, החזק, קיר הבטון של כולנו, עמד מאחורי כסא, ידיו אוחזות בחוזקה במשענת וכולו חיל ורעדה, אינו יכול אפילו להישיר מבט, לא אליי ולא אל כל דבר אחר, מביט אל לא-כלום הנמצא אי שם במרחבי חלל החדר הנמשכים כאילו אל מחוץ למציאות.
מאחור, בפינה של עלטה, עמד אחיו של נועם, מעביר את כובד משקלו מרגל לרגל, פניו חיוורות כרוח רפאים, כולו נוטף דמעות.
קפצתי מהמיטה.
''מה?'' שאלתי, בטוח שאני נמצא עדיין בתוך החלום ורק התפאורה השתנתה מוורוד לשחור, ''מה זה? מה קרה?''
ידה של אמי, שהשתחררה מאחיזתה בכתפי כשקפצתי מהמיטה, גיששה אחר כף ידי, אחזה בה כאחוז טובע בקרש הצלה, היא התרוממה ממושבה, חבקה אותי אליה בידה האחרת, ראשה נלחץ אל החזה שלי והיא אמרה רק מילה אחת, בנשימה קטועה, בקול צרוד, ברטט ובאובדן עשתונות:
''נועם...''
נדמה היה לי שהעולם כולו נדם. לבי קפא והפסיק להלום בי ושקעתי אל תהום ללא תחתית.

התעוררתי כשהאמבולנס כבר נכנס בשערי בית החולים.
התעוררותי הייתה טכנית בלבד. הייתי בטוח שאני עדיין שרוי בעיצומו של חלום בלהות, הנורא והאכזר ביותר שחוויתי מימיי, חלום בו יש מצוקה בלתי ברורה, אובדן חסר הגיון, מחסור חמור באוויר לנשימה וכהות מוחלטת של כל היש.
פקחתי את עיניי והעברתי מבט מטורף מסביב, מנסה לגלות לאיזה חדר מחריד מלא בשדים ורוחות לקח אותי החלום הפעם.
''הוא התעורר.'' אמרה שדה לבושה בג'ינס וחלוק לבן שישבה על ספסל צר, ''מה שלומך?''
עצמתי את עיניי בחוזקה בתקווה שכשאפקח אותן היא לא תהיה, אבל היא המשיכה בישיבתה ואפילו העזה לאחוז בפרק ידי וללחוץ על הצד הפנימי בשתי אצבעות.
משכתי את ידי לאחור. ''אחח,'' צרחתי אל השדה. ''אל תגעי בי!''
שד נוסף, גם הוא עטוף בבגד שדים לבן, שישב קרוב לראשי כך שלא ראיתיו בתחילה נגע בכתפי. סובבתי את ראשי אליו ושלחתי בכל כוחי אגרוף הישר אל תוך גרונו. הוא זז ברגע האחרון ואגרופי ניתך באוויר וצנח בחוסר אונים אל צד גופי.
''לכו מכאן!'' צרחתי. ''תעזבו אותי! לכו! מה אתם רוצים ממני?!''
''הרגע,'' אמר השד, ''הרגע. אתה התעלפת, אתה נמצא באמבולנס ואנחנו נכנסים עכשיו לחדר מיון.''
''לכו! לא רוצה! עזבו אותי!''
ידה הרכה של השדה בלבן הונחה על החזה שלי במטרה לרסן אותי לאחור, כי כבר התיישבתי כמעט.
העפתי אותה מעליי בסטירה עזה.
''אני רוצה הביתה! נועם! אמא!'' צרחתי כמו מטורף.
''נצטרך לרסן אותו.'' אמר השד.
האמבולנס עצר בפתח חדר המיון, הדלת האחורית נפתחה ושני שדים גברתנים נוספים עלו וניסו לאחוז בי.
התחלתי להשתולל. מעיף כל דבר שנתקלתי בו, תופס ומורט כל מה שידי מצאה, בועט בכל מה שהיה קרוב לרגליי, מטיח את ראשי אל מסגרות המתכת שבצד האמבולנס, עיניי כמעט יצאו מחוריהן, חרחרתי צווחות נחנקות של חוסר שליטה ושל אבדון, איבדתי יכולת תחושה הן גופנית והן נפשית ואז, חשתי בידיים חזקות האוחזות בי, מצמידות אותי לאחור, דקירה ברגל ותוך מספר שניות שבתי ושקעתי אל החושך, אל התהום.

התעוררתי לתוך כאב ראש איום. בחילה, ריקנות, חולשה מוחלטת ותחושה של אסון שלא חוויתי כמוהו.
לא רציתי להתעורר. רציתי לשוב ולשקוע אל החושך, אל האין-תחושה, אל האין-ידע, אל האין.
אבל ידעתי.
ידעתי באותיות קידוש לבנה קוסמיות שהיו חקוקות בדם לאורך ולרוחב כל התודעה שלי שנועם איננו, שיותר לא אגע בו, שלא אראה אותו עוד, שלא אחווה אותו, שלא אדע את אהבתו ואת מגעו, ואת רגשותיו.
התהום הכול כך כואבת שנפערה בי בלעה את כולי.
שכבתי במיטה, ידיי ורגליי קשורות בתחבושות לדפנות כדי שלא אמשיך להשתולל והדמעות לא הפסיקו לזרום, כאילו ביקשו למלא את החלל האדיר הזה, אבל החלל רק הלך וגדל, הלך והעמיק, נעשה שחור יותר ויותר ומעיק עד לאובדן החושים.
''נועם.'' בכיתי בקול רם. ''נועם.''
אמי ואבי נזעקו לצידי, אמא התנפלה עליי בחיבוק בלתי ניתן לניתוק, דמעותיה שוטפות אותי, אבא אחז בכף ידי הקשורה ואימץ אותה בין שתי ידיו הכול כך חמות ואוהבות.
''איך אתה מרגיש?'' אחות ניגשה אליי, תחבה מדחום לפי וכרכה את הרצועה למדידת לחץ דם על זרועי. ''יותר טוב?'' המשיכה לקרקר, רושמת משהו בגיליון.
ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי. הן מחמת החולשה והן מחמת הקשירות.
''תנו לי לקום.'' לחשתי.
''אני אקרא לרופא.'' אמר אבי ופנה לכיוון הדלפק.
אמא המשיכה לחבק וללטף אותי, מנגבת ביד רועדת את דמעותיי שאפילו לא חשתי שהן מתגלגלות לצד פניי ומרטיבות את הכרית.
''אתה בסדר?'' קולו העמוק של הרופא הביא אותי להתרכז מעט יותר בנעשה סביבי.
''כן.'' הצלחתי לגמגם.
הרופא ביקש מהוריי לצאת מתחום המיטה המגודר בוילונות, האחות עזרה לו לפשוט ממני את החלוק שבו הלבישו אותי כשהגעתי, הקשיב ללבי הקרוע, לחץ פה ושם על גופי המרוסק, ניסה לדובב אותי על הא ועל דא של שטויות שאפילו איני זוכר מה הם, התיר את כבליי ואמר:
''אתה מבטיח להיות בסדר? אני סומך עליך!''
הנהנתי לחיוב.
''אתם יכולים להיכנס,'' אמר להוריי, ''אני חושב שנשאיר אותו כאן להשגחה למשך הלילה ואם מחר הוא יהיה בסדר נוכל לשחררו.''
''אני רוצה הביתה,'' קרקרתי לאמא. ''אני רוצה הביתה.''
''אבל הרופא.''
''בבקשה אמא, אני בסדר, אני רוצה הביתה.''
''אולי בכל זאת כדאי שתישאר?'' אמא עמדה אובדת עצות.
''אמא בבקשה, אני לא יכול, אני רוצה הביתה.''
''טוב,'' אמר אבא. ''אני ניגש לרופא ונראה מה אפשר לעשות.''
עברו דקות ארוכות. בינתיים הצלחתי לשבת, הצלחתי אפילו ללגום מעט מים ולהתגבר על הבחילה הקשה שחשתי, כל גופי כאב ודאב, מעוטר סימנים כחולים וירוקים כתוצאה מהחבטות שספגתי מכל הזיזים והמסגרות בהם חבטתי באמבולנס.
חשתי בכל גופי, את התאים, את האיברים, את הדם הזורם, את מעבר הזרמים החשמליים במערכת העצבים, את החיצוני ואת הפנימי.
בפנים, בתוכי, בכל הווייתי שכן חושך. חושך של ריקנות מוחלטת. חושך של ייאוש ושל כאב אינסופיים שאפילו לא יכולתי לדעת את ראשיתם ואת סופם.
ההכרה שנועם איננו, שיותר לא אראה אותו, התייצבה בי כשלד פלדה אימתני עטוף בטון מזוין שתמך בכל חלק מחלקיי, בכל זיק של מחשבה ותודעה, הצמית אותי למקומי, לא אפשר לי לזוז, לא אפשר לי לנשום.
כיצד נשמתי, עד היום איני יודע, מאחר וכל ניסיון לשאוף משהו פנימה, אל ריאותיי המעונות והנשנקות, לווה בשיתוק מוחלט של בית החזה שלי. דבר בפנים לא נע. הכול היה מקשה אחת שבויה בידי אותו שלד אימתני.

שבנו הביתה לאחר שאבי חתם על הצהרה המסירה מבית החולים את האחריות לשלומי ולבריאותי.
לא לחדר שלנו, של נועם ושלי, לקן האוהבים החרב אלא לחדרי הישן.

''אני בסדר,'' הבטחתי להם. ''אני אתגבר.''
ובתוכי אפלה.
''לא אתן לשום דבר לשבור אותי.'' אמרתי.
ובי מתעצם החלל.
''אפשר אולי לקבל כוס תה?''
והייאוש בי נצבע באדום.
''תודה אמא, תודה אבא, על שאתם כל כך דואגים לי.''
ובני מעיי מתהפכים בי.
''צריך לדבר עם ההורים של נועם.''
ויד גסה מחצה בתוכי את הלב.
''דיברתי איתם,'' אמרה אמא, ''אנחנו ניגש לשם מחר. אתה צריך לנוח.''
''צריך לדאוג ללוויה.''
ומפלצת בעלת שלושה ראשים כרסמה בי כל חלק.
''הכול מסודר.'' לחשה אמא ומחתה את דמעותיה.
''אני הולך לנוח.''
והתהום אליה אקפוץ פערה לוע מתחתיי.

שכבתי במיטתי הישנה, החמה והמוכרת, בה חלמתי את חלומותיי, בה חשבתי את מחשבותיי, בה תכננתי את עתידי, בה הכרתי לפני ולפנים את נועם.
אבל לא הייתי שם.
היכן הייתי, אינני יודע. אינני זוכר. רק מראות של סלעים ענקיים, אפורים וירוקים וכחולים, משתרעים מאופק עד אופק, משמיעים קולות מהדהדים כאילו מישהו מנגן בהם במוט ברזל עבה, שולחים אל חלל האוויר ענני אבק שלא מאפשרים לי לנשום ואני נחנק ואין לי מפלט, אין לי יותר אוויר, אין לי יותר דבר, אין לי יותר תקומה.

אמא העירה אותי לארוחת הערב. הבית היה מלא באנשים. חברים, קרובי משפחה, שכנים. לא הכרתי איש מהם. לא רציתי להכיר איש מהם. לחצתי מכאנית ידיים מושטות, נשאתי בשקט את צריבת החיבוקים, את צריבת הדמעות, חייכתי חיוך אווילי מכאני, הזלתי גם אני דמעות מכאניות, נדתי בראשי כאילו היה ראש בובה הנע על ציר מכאני, עשיתי העוויות דמויות מסכות של תיאטרון יפני האמורות להביע כאב.
ישבתי אל השולחן וטעמתי את האבנים, הבוץ, הקש ושברי הזכוכית שהוגשו לי לארוחת הערב, לגמתי את החומצה שהייתה בספל, שבתי לחדר ושוב שכבתי על המיטה, מביט לתקרה ומרגיש חלול. כאילו מישהו עקר לי את המעיים מהבטן.
טוב שכך, לא אצטרך יותר לחרבן לעולם. די בזה שהעולם חרבן עליי את כל החרא האפשרי.
רעש עמום של שיחות, של בכי, של טלפונים מטרטרים נשמע מחדר המגורים למטה בו התנהלה פעילות ערה.
מידי פעם היו אבא או אמא ואחי שהגיע בבהילות מביתו בצפון נכנסים לחדרי, יושבים לידי, מלטפים, מחבקים, מנשקים, מזילים דמעה, מוחים את שלי ובעיקר שותקים.
כמה ייחלתי לשקט הזה.
הודיתי להם בלבי ושבתי והודיתי.
גם אחותי ובעלה צלצלו ממקום מושבם בחו''ל ובכו לי בטלפון.
לבסוף נדם גם הקול האחרון, אני עדיין שכבתי במיטה בוהה בתקרה.
אמא, אבא, אח, נכנסו לחדר, חיבקו אותי, נישקו, אמרו לי שהשעה כמעט שלוש לפנות בקר ושהגיע הזמן ללכת לישון.
אחי שאל אם אני צריך עזרה, להתקלח, אולי להתגלח, לצחצח שיניים. הבטחתי לו שאני בסדר ושאעשה הכול בכוחות עצמי.
''אתה בטוח שאתה בסדר?'' שאלה אמא, ''אני יכולה לישון איתך בחדר הלילה''.
''אמא'לה שלי, תודה. אני בסדר.''
עוד נשיקות, עוד חיבוקים, עוד דמעות וכולם פנו לישון בחדריהם.
המתנתי עד שנדמו הקולות בבית ואז צעדתי על בהונות רגליי היחפות, ירדתי בשקט-בשקט במדרגות, פתחתי את דלת הכניסה וסגרתי מאחורי, נזהר לא לטרוק, יצאתי מהשער וירדתי בדרך המוליכה לחצר שלנו בצד האחורי של הבית. לקחתי את מפתחות המכונית שלי מהשולחן, נכנסתי אליה, התנעתי ויצאתי בחריקת צמיגים.
מאחורי, בבית ההורים ראיתי את האורות נדלקים.

נועם שלי, לא אתן לך להיות לבד בחושך.
נועם שלי, לא ארשה שיאונה לך כל רע.
נועם, אהוב שלי, אני בא.
נועם מחמלי, סליחה שהתעכבתי, אבל עכשיו אני בדרך.
נועם, לבי שלי, אל תיתן לייאוש ולבדידות להגיע אליך כי אני מגיע.
נועם שלי, אהובי, חיי, נפשי, האור שלי, אני רוצה אותך.
נועם שלי, אני כאן.
נועם, יקירי, אהובי. 

בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, התרסקה מכוניתי אל צלע ההר בצד הדרך בעוצמה אדירה. 
אפילו לא הנדתי עפעף.

אחי, שרדף אחרי עם מכוניתו, צפר לי כמו מטורף – אפילו לא שמעתי, הוא כמעט הצליח להשיג אותי והיה עד לכל המעשה. הזעיק אמבולנס ותוך רבע שעה כבר הייתי בחדר מיון. אותו חדר מיון אותו עזבתי רק כמה שעות קודם לכן.

אבדתי את ההכרה לזמן קצר, חטפתי מכות יבשות, צוואר מעט עקום, שריטות, שטפי דם – למעשה לא קרה לי דבר.
המכונית התרסקה כליל.

לאחר יומיים שבתי הביתה, למעקב צמוד, לשיחות נפש עם הוריי ועם גורמים מקצועיים שאיתם סירבתי לשתף פעולה, לתוך מין ריקנות מוחלטת של חוסר מעש מוחלט, חוסר עניין בכל הנעשה סביבי, חוסר יכולת לתפקד בכלל חוץ מאשר להתנהג כמו רובוט: לאכול, לישון, לחרבן, לקום, לשכב, לשבת ולבהות.
לבהות היה עיסוקי העיקרי.
בהיתי שעות.
בתחילה אל הקיר, לומד אותו לפרטיו, את כל משחקי האור והצל הכמעט מיקרוסקופיים הנובעים מגבשושיות הצבע הזערוריות, מדדתי בעיניי את רוחבו ואת גובהו של הקיר כל חמש דקות כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה, בהיתי בצבעים המשתנים בכל חצי שעה של היממה, בדקתי את טיב הבניה – אם ישר או עקום – מידע מאלף, הלוא רציתי ללמוד ארכיטקטורה או הנדסת בנין או משהו כזה, כבר לא זכרתי אפילו.
לאחר שלמדתי את הקיר על בוריו, התלבשתי על הרצפה, על התקרה, על משקופי הדלת והחלון, פירטתי בדמיוני לפרטים את מולקולות הזכוכית המרכיבות את הנורה החשמלית התלויה בתקרה של חדרי, למדתי בעיון את שכבות הניקל המרכיבות את הידית בדלת חדרי, או אולי הייתה זו נחושת? אבץ? זהב? קרח? פחם?
בהיתי בשמים וניסיתי לזהות את חלקיקי האוויר, שיחקתי מחבואים עם אותם גופיפים שקופים המשייטים להם בעיניים לכאן ולכאן, הצמחתי את כל צמחי הגן במבטי, ליוויתי את כל הפרחים הנפתחים והנסגרים, ספרתי את העלים שעל העצים, בדקתי כל שערה ושערה בגופי, למדתי אותם בעל פה, למדתי כל תא וקמט בעורי, לראות מה משתנה בו בשעות היום הארוכות והאם אני יכול לקבל גם אינפורמציה בשעות החושך, דיברתי עם עצמי ועם המלאכים, התעלמתי מכל מה שסובב אותי, לא רציתי לדעת, לא לשמוע, לא לראות, לא להבין, לא לקבל, לא לגדול, לא לחיות, לא למות. רק לא.
כמו זומבי.
אני יודע שהוריי המסכנים עשו כל מאמץ להביא אותי לתגובות, להזרים בי ולו שמץ של רצון להמשיך משהו, לגרום ולו לקמצוץ של שינוי וכלום. כלום לא קרה.
רק נועם.
רק אליו שאפתי.
רק אותו נשמתי.
רק אותו רציתי.
וכך הגעתי להחלטה ויצאתי לחפש אחריו בעיר הגדולה תל-אביב.
התחלתי בגנים הציבוריים, ניגשתי לכל ה''נועם'ים'' שהיו שם, מיששתי אולי אגלה איבר מוכר, ליקקתי אולי אטעם שוב טעם ידוע, הרחתי אולי ניחוח כל כך אהוב יעלה באפי, זיינתי אולי אגלה את התוך הטוב והמענג כל כך, התמסרתי אולי אגע שוב ברוך האינסופי, בלעתי אולי אחוש פעם נוספת בטעם ובמילוי הכול כך מתוקים.
וכך, עשרות-עשרות, אולי מאות, אולי אלפים, אולי מיליונים, אפילו מיליארדים של גברים ופתחים עברו דרכי, עברו בתוכי ואני בתוכם, עברו עליי ואני עליהם, ללא שם, ללא פנים, ללא זיכרון, ללא רגש, ללא פחד.
ומהגנים של תל אביב המשכתי למועדונים, למסיבות, לליינים, ללילות, לימים, לחופי הים, לסירות, לאוניות, ליבשה, לאוויר, לדירות אפלות, לחצרות אחוריות, לשוברי גלים, לשדות, לחורשות, ליערות, לכיכרות, לגגות נטושים, לוילות פאר, לצריפים מטים לנפול, לכל מקום בעולם וביקום בו נועם יכול היה להסתתר, לכל פינה וקמט בפיזי וברוחני, לכל קפל זמן איינשטייני, לכל זיק של אור ונהרה של חושך – לא הייתה ולו פינה אחת בעולם הזה ובעולמות הרוחניים שלא הייתי בה.
ואת נועם לא מצאתי.
אף פעם לא מצאתי.
אפילו לא שמץ ממנו.
אפילו לא תא אחד קטן עליו הייתי יכול להתרפק.
הפכתי לשבר אדם, שבר כלי, הייתי מסתובב ללא מטרה, בגדיי קרועים, מגודל זקן, לא התקלחתי לפעמים ימים שלמים, לא אכלתי ימים רבים, הפכתי עד מהרה להיות שלד מהלך, מין דמות אידיאלית להפחיד בה ילדים שיבואו לאכול או ש''ג'וג'י המפלצת'' יבוא לטרוף אותם.

הייתי שב הביתה מידי פעם, קרוע, מרוט, כואב וכבוי.
שוב אותם כרכורים סביבי, שוב אחי שהגיע בהול מהצפון כדי לשבת איתי שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים להטיף לי מוסר, לנסות לעורר את חמלתי על הוריי הגמורים, עליו ועל אחותי המאבדים את חייהם ואני הייתי אדיש לתחנוניו, לא שמעתי, לא רציתי לראות, לא רציתי להבין.
הייתי חוזר לתל אביב וממשיך... וממשיך...

ואז, יום אחד ידעתי שדי. בדיוק ברגע בו נבנתה בי התקווה הגדולה ביותר, בו חשתי שמצאתי שמץ של מה שחיפשתי, התחוללה המפלה הקשה ביותר. לא שמץ ולא שום דבר דומה אלא רק ניצול מחפיר של מצוקה.
חשתי שהנה מיציתי את עצמי, אין לי יותר מה לחפש היכן שאני מחפש, את נועם לא אמצא שם ועליי לפנות לכיוון אחר. ארזתי את מעט חפציי והגעתי הביתה, התקלחתי, התגלחתי, התבשמתי, לבשתי חלוק רחצה לבן ונקי, טיפחתי את עצמי לכבודו של נועם לפגישה המחודשת איתו, אספתי את כל הכדורים והגלולות שהייתי יכול למצוא בבית, סידרתי אותם יפה בעיגול על צלחת צבעונית, הנחתי וורד אדום במרכז הצלחת – מהשיח שכל כך אהבנו, הדלקתי נרות ריחניים בכל החדר, הנחתי דיסק אהוב – הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור, אופוס 16 של גריג בנגן התקליטורים, נכנסתי למיטה ובלעתי את כל מה שהיה בצלחת. ילד טוב משאיר צלחת ריקה. ליוויתי את מזוני בדרכו למטה, אל תוככי גופי, במוסיקה, בדם, בהשלמה ובכוס גדולה של ויסקי.

****

שדות ירוקים בנוף גבעות מרהיב – אותן גבעות שמעליהן שייטתי כשאיבדתי את ההכרה בפעם הראשונה בה גילינו נועם ואני את אהבתנו, קידמו את פניי.
חייכתי לעצמי. סתם, ללא סיבה נראית לעין. מין חיוך של השלמה, של ראשוניות הפגישה המחודשת עם דבר-מה מוכר.
נוף הגבעות השתרע מאופק עד אופק ואני המשכתי במעופי המתרונן אפילו בלי להביט. רק לספוג את הירוק הזה אל תוכי.
ואז נתקלתי במשהו.
קיר אבנים ענק עמד מולי וחסם את דרכי, חומה בצורה בעלת ממדים כמעט מפלצתיים, צבעם אפור חום והם רטובים מגשם.
אפילו לא שמתי לב שמזג האוויר השתנה.
העפתי מבט למעלה, אל השמים והנה הכחול העמוק השתנה לאפור עמוק, כהה ומאיים, גשם זלעפות ניתך ארצה, רוחות חזקות נשבו ואני, עירום לחלוטין, התחלתי לרעוד.
למה אני עירום פתאום?
הרי הייתי לבוש, היכן החלוק הלבן היפה שלי, אולי נשאה אותו הרוח?
התכווצתי כולי בקור הנורא, רעדתי ושיניי נקשו בסטוקטה אינסופית.
''אתה חייב למצוא מחסה.'' אמרתי לעצמי.
עפתי מסביב לחומה, מחפש דרך לחדור פנימה.
''היי, אני עדיין עף.'' חשבתי.
התבוננתי סביבי וראיתי שהגעתי לפרשת דרכים.
לא פרשת דרכים פיזית אלא מעין בחירה בין אלטרנטיבות שונות שהצטיירו בחלל האוויר, כמלבנים כמעט בלתי נראים של פתחים רוטטים במין אד מוזר שעיוות את תמונת הנוף המשתקפת דרכם, כאילו העמיד מישהו שני קומקומים מעלי אדים בתחתית מסגרות מלבניות ואפשר הצצה מבחוץ.
ידעתי שעליי לבחור באחד מהמלבנים האלה ולחדור דרכו.
כל שאר הדרכים והאפשרויות היו חסומים. גם לאחור אי אפשר היה לפנות.
לאן? אפילו לא העליתי על דעתי.
במי אבחר? לאן אגיע? מה אעשה? מי מושך אותי יותר?
המלבן הימני משך אותי יותר.
משך בעוצמה אדירה, במין תשוקה בלתי מתפשרת להכיל אותי, בהבטחות למילוי ולסיפוק ולריצוי כל אשר אבקש. זו הייתה התחושה שהשתלטה לפתע על כל ישותי.
''ודאי יהיה שם חם.'' אמרתי לעצמי, עדיין רועד וקפוא ורטוב.
וכמענה למחשבה הזאת, נפתח המלבן ותמונה של חוֹם מרצד, כאילו אש בוערת באח ביתי נגלתה לעיניי, מזמינה אותי – בוא!
באתי.
ההבטחה לחום, לליטוף, למילוי כל חפצי, משכה אותי בעבותות עזות כל כך עד שלא יכולתי להתנגד. נמשכתי אל הפתח החם הזה, אל הפיתוי, אל תחושת הסיפוק המיידי ונבלעתי פנימה.
ברגע שנכנסתי, ידעתי שעשיתי את הטעות של חיי. או של מותי.
לא סיפוק היה שם אלא ספק. ספק מוחלט. שום דבר מלבד ספק. ספק שכרסם בי כל חלקה טובה, ספק שלא נתן לי את האפשרות המינימאלית להגיע להחלטה, למחשבה בהירה, ספק שהמליך את עצמו בי לחלוטין.
והספק הזה בער באש גיהינום, אש שעיכלה את כל כולי, איימה לשרוף את יסודות נשמתי, פערה לוע של מערת אופל יוקדת שמשכה אותי פנימה בכל כוחה, הנה אני טס לשם במהירות האור, הנה אין בי כוח התנגדות בכלל, הנה אני נכנע ומסיר מעליי את כובד לקיחת האחריות על החלטותיי ומעשיי, הנה עוד רגע, עוד שנייה, עוד אלפית השנייה, אני נבלע אל תוך הלא-כלום, אל החידלון, ושם אפילו חום או קור או קיום אינם נמצאים. רק אפלה.
''לא!''
זעקה כזו לא הצלחתי להוציא מגרוני מעולם.
בשארית כוחותיי, שכבר עוכלו ונשרפו, הצלחתי לאחוז בשמץ דל וחיוור של כוח התנגדות שעדיין נותר בי, בכוח הרצון לחיות, בכוח הפחד הנורא מפני חידלון מוחלט.
אבל זה הספיק.
אחיזתה של אותה מאורת חושך ואימה אליה הועדתי את עצמי הלך ונחלש ואז במין עווית וקול נפץ מצאתי את עצמי שוב בחוץ, בגשם, שוב עירום ורטוב ורועד מקור.
פקחתי את עיניי וראיתי שהמלבנים הולכים ונעלמים, הולכים ונעשים חיוורים יותר ויותר.
''ומה אם אכנס למלבן השני?, שאלתי את חלל הנצח שמסביב.
''אם תרצה להיכנס, עליך למהר.'' ענה מי שענה.
זינקתי קדימה אל תוך המלבן הנעלם. המלבן השמאלי.
נמצאתי בתוך טירה. כמו באגדות. אולם ענק שתקרתו קשתות הנשענות על עמודים עבי גזרה, קירות עץ מגולפים, שטיחי קיר מרהיבים על הקירות, שטיחים על רצפת האבן הממורקת.
באח ענקית בערה אש ואני, קפוא ורטוב, התקרבתי לשם, בדחילו ורחימו, לנסות לשאוב מעט מעוצמת החום והיובש.
''ברוך הבא. התקרב אל האש, היא עבורך.''
נפניתי במהירות לאחור. אדם זקן, זקנו הלבן יורד על מידותיו, לבוש אדרת ארגמן מבהיקה, נעלי משי משובצות אבנים יקרות, עמד שם והורה בידו המושטת אל האח.
''תודה.'' נעצתי בו מבט. משהו בעיניו היה מוכר, כל כך מושך, מהפנט ממש.
בצעדים מהירים התקרבתי אל האש. הושטתי את ידי לפנים, לספוג מהאור ומהחום.
''אני שמח שהחלטת ברגע האחרון לשנות כיוון ולהגיע לכאן.'' אמר הזקן.
''מה? איך אתה יודע?''
''ראיתי אותך ואת המאבק שלך.''
''יש לך טלוויזיה?'' העפתי מבט בטירה לראות כיצד התחברו ימי הביניים והמאה ה-21 במסדרון של מעברי זמן, אבל כמובן טלוויזיה לא הייתה.
הזקן צחק. ''יש לי עיניים.''
מעניין אם הוא ידע בכלל על מה אני מדבר.
''מי אתה?'' שאלתי.
''האלטרנטיבה שלך.'' הייתה התשובה.
''אלטרנטיבה?''
''כן. ההיפך ממה שבחרת, אלטרנטיבה.''
''למה אני צריך אלטרנטיבה? הרי בחרתי כי כך רציתי.''
''והנה אתה כאן. בכל זאת. כלומר, אפילו במצבים הגרועים ביותר, ניתן תמיד למצוא דרך מילוט.
תמיד!''
חשתי בחום בלתי ניתן לשליטה שקרן ממנו, מתוך פנימיותו, כאילו כיוון רדיאטורים סמויים לעברי כדי לחמם את גופי, את קרביי, את עצמותיי, את נשמתי.
''אבל אין טעם לחיי, לכן בחרתי.''
''אז מה אתה עושה בטירתי?''
''לא, כנראה שלא רציתי לאבד את עצמיותי לגמרי. זה לא אומר.'' קטעתי את דברי עצמי ונשמתי עמוקות – מוזר שכאן אני יכול בכלל לנשום, הרי אני מת - ''שאני מתחרט על שבחרתי לסיים את חיי.''
''התאבדות מביאה לזה בדיוק.'' אמר הזקן.
''למה בדיוק?''
''לאובדן מוחלט של העצמי.''
''אני יודע, איבדתי אותה ברגע שנועם מת.''
זיק של אור ויופי נדלק בעיניו של הזקן. היכן לכל הרוחות ראיתי את זה קודם? לא הצלחתי להיזכר.
''העצמיות שלך אינה נועם. היא גם לא אף אחד אחר, היא אתה.''
''אז ה'אתה' הזה לא רצה להמשיך להתקיים שם, על האדמה.''
''הוא כן רצה. משהו בו – בך, כן רצה להמשיך כי אתה כאן ולא שם. משם אין דרך חזרה. כאן אני רק צריך לפתוח את השער.''
''איזה שער?'' שאלתי, מביט מסביב.
''השער הזה.'' אמר האיש ולפתע הכול נעלם. נמצאתי מסתחרר במערבולת של רוח שעטפה אותי בחום ובאהבה כה עזים עד שכמעט ואיבדתי את עצמי בחיק משביה.
עוצמת המערבולת הלכה וגברה, הלכה והתעצמה עד שיצרה מעין מנהרה של אור, דרכה חלפתי במהירות הבזק אל עבר פתח מבהיק של אור יקרות שזהר בקצה.
לפתע ידעתי מהיכן אני מכיר את הזקן, מה היה כל כך ידוע לי בתוך עיניו, מה כל כך דיבר אליי מתוך לבו.
זה היה נועם.
אינני יודע כיצד, אינני יודע היכן, אינני יודע מתי, אבל ידעתי במין הבזק של עוצמה אנרגטית שבאה מתוך נבכי האינסוף, שבתקופה מסוימת של מהלכינו על פני מדרגות היקום, של נועם ושלי, היינו גם זוג, בעל ואישה, גרנו בטירה בימי הביניים באחת מארצות אירופה ומאחר ושם חווינו פסגה של יחסים, בדיוק כמו שחווינו בחיינו אלה, הרי ששבתי לשם באובדן הכרתי על כנפי חלום, כדי לצרוך נחמה, לינוק עידוד, לקבל דחיפה לכיוון החיים, לכיוון הקיום.

התעוררתי בבית החולים.
סיפרו לי שהייתי מחוסר הכרה שלושה ימים, שהתפתלתי במיטה בחוסר מנוחה מוחלט, כאילו נאבקתי בשדים הגרועים ביותר המזומנים לאדם.
לאחר יומיים נוספים השבתי לעצמי מספיק כוחות כדי להתחיל לשוטט במסדרונות בית החולים, ואז גם זכיתי להכיר את ליעד.

אבל זה כבר סיפור אחר.