ל' היא לא רק אות, היא תהליך לימוד

הכרתי את ליעד לאחר דעיכתו.

שהיתי בבית החולים עקב ניסיוני השני להעתיק את קיומי לממד אחר בעקבות מותו של נועם וכאשר סוף-סוף יכולתי לקום מהמיטה ולצאת מהחדר, נדדתי ברחבי הבניין הגדול, בעצם, צרור הבניינים המאוגדים ליחידת בית חולים אחת, המשקיפים על נוף מדהים ומיוחד במינו מדבר יהודה, על שלל צבעי החום, הצהוב והחרדל שלו. כל כך חבל שהורסים את נוף הקדומים הזה בבניה מסיבית, משעממת וחסרת תכלית.
מסדרונות ארוכים וריקים יש לבית החולים הזה. מסדרונות של לא-כלום המוליכים, לכאורה, ללא-כלום אחר שאולי גם מוליך כשלעצמו לתוך מעגל אינסופי של לא-כלום. כך לפחות זה נראה בעיניי. שעות הייתי משוטט שם, בכל הזדמנות, לאחר שמשפחה, חברים, דודות, סבתות, שכנים ושכנות, תנועת הצופים, כל צוות קופת חולים, איגוד הספורט העולמי מכבי, כל תושבי ירושלים וכל החוצנים מגלקסיית אנדרומדה היו עוזבים אותי לנפשי, מבלי לראות נפש חיה אחת פרט לחתול אפור שמשום מה החליט שאני מספיק מעניין לעקוב אחריו והיה מלווה אותי ממרחק בטוח לכל מקום.
נראה היה שהוא הוצב עליי כשומר, שלא אחרוג בטיולים שלי מעבר לתחום הרצוי.

מסדרון אחד הוליך בכל זאת למשהו, אחר.
עליתי לקומה השלישית בבנין המרכזי, נכנסתי בדלת שלכאורה הוליכה לגן מטופח (הבניין בנוי על מדרון ולכן בצד אחד הוא קומה שלישית ובצד השני קומת קרקע,) אבל המסדרון שנפתח ממנה היה מקורה ומתוחם בחלונות זכוכית והוליך לבית בודד שהיה מוקף בגן מרהיב עין בשלל פרחים צבעוניים וצמחיה עשירה.
מתוך סקרנות שרבבתי ראשי החוצה דרך הדלת ושקט קידם את פניי.
סקרנות היא המורה הטוב ביותר וכאשר נתקלים בדבר מה שאינו רגיל ממשיכים. כך לפחות אני נוהג.
אי לכך, נכנסתי כולי פנימה והתחברתי שוב לראשי שנשלח כחלוץ לפני המחנה.
המקום היה נקי ומבהיק.
גרם מדרגות עם מעקה מעוצב ומסולסל ניצב מימיני ואני עליתי למעלה, לקומה השנייה ואל דלת זכוכית חלבית שנפתחה למרפסת שמש.
''זה מתאים לי.'' אמרתי. אשב כאן זמן מה, אתחמם מעט בשמש ואשוב למיטה. הייתי עייף מאוד.
הדפתי את הדלת ויצאתי החוצה למרפסת.
ליעד ישב על מיטת שיזוף, מכוסה בצרור שמיכות, עטוף בכריות והביט בי.
ליעד היה רק זוג עיניים. הדבר היחיד שנותר ממנו בקרב על המקום.
כל השאר כבר נמוג לחלל האוויר.
''אופס, סליחה.'' אמרתי, ''מצטער, לא רוצה להפריע.''
זוג העיניים הביט בי. היססתי לרגע: ''אתה אולי זקוק למשהו? אולי מים?''
''לא.'' אמרו העיניים, ''לא תודה.'' קול עמוק וחם היה לליעד, קול של שירה. שירה מרוסקת.
וכאשר התחבר הקול הזה אל המבט, אל העיניים, רעד האוויר מסביב בתוגה אין קץ.
''אז... להתראות, תרגיש טוב.'' אמרתי ופניתי להיכנס חזרה.
''אממם, אולי בכל זאת קצת מים?'' הערגה בקולו נטעה אותי במקומי. משהו נשבר בי ואפילו לא ידעתי מה.
''כן, מיד. אולי אתה יודע היכן יש ברז? או מקרר?''
''כאן.'' אמרו העיניים, ''בפנים.''
ברחבת הכניסה, ממנה נפתחו דלתות אל חדרים בהם שכבו צלליות אדם, היה מתקן למים קרים ולידו ערימה של כוסות פלסטיק.
גרוני היה יבש כאותו מדבר אליו השקפתי, מזגתי שתי כוסות.
''הנה.'' הושטתי לליעד את הכוס שלו.
יד שאינה נראית כמעט הושטה לעברי, יד שקופה שאפילו עצמותיה כמעט והתאדו, ליעד ניסה לאחוז בכוס אבל ראיתי שזה למעלה מכוחותיו והצעתי להשקות אותו.
הנהון של ראשו הנעלם-כמעט הביא אותי לתמוך בגבו ולהביא את הכוס אל שפתיו הכבויות והצלחתי אפילו לתת לטיפת מים להיכנס לפיו.
עיניו של ליעד ניתלו בי.
מעולם לא ראיתי עיניים כאלה. ענקיות, רוטטות, מדברות, כל רגשות והבעות העולם מתרוצצים בהן.
'עיניים הן הראי לנשמה.' כך אומרים.
''תודה.'' הוא לחש.
''אתה רוצה, מוכן, שאשב איתך קצת?''
זיק של לחלוחית הבהיק בעיניים.
''כן.''
גררתי כיסא מהלובי והתיישבתי לידו.
''שמי יובל.'' הצגתי את עצמי.
''אני ליעד.'' אמר.
נעצתי מבט אל מעבר למעקה המרפסת. ''נוף ממש יפה, לא?''
''ממש.'' אמר ליעד, עיניו לא משו מפני.
''איך... מה... איך אתה מרגיש?'' אלוהים, למה במצבים כאלה אני תמיד מרגיש כמו פוץ?
''כואב לי קצת הגב.'' אמר ליעד, ''אולי אתה יכול לסדר לי את הכרית?''
''וודאי.'' שמחתי לשבור את הקרח, משכתי את הכרית מתחת לראשו, בזהירות-בזהירות, התפחתי אותה ודחקתי אותה חזרה למקומה.
''בסדר?''
''כן.''
''אתה בטוח?''
''כן.''
התיישבתי שוב והשתיקה התארכה. הלוואי והיה לי משהו לומר.
''למה אתה כאן?'' ניחתה עליי שאלה נוקבת.
''אה... לא הרגשתי טוב. '' התחלתי לגמגם, בוחן את העיניים שננעצו בי, שהבהירו לי היטב שאני שקרן מאוד גרוע.
''לי יש לוקמיה.'' אמר ליעד. קולו היה אדיש כאילו הכריז: ''לי יש אף.''
''לוקמיה?''
''כן, סרטן הדם.''
''אוי...''
'אוי.' סתמי ומטומטם, אבל מה כבר יכולתי לומר?
''וכאן זה הוספיס.'' הוסיף ליעד
''הוספיס?'' המילה לא הייתה מוכרת לי.
''תחנת רכבת ושמה שוגרלנד.'' אמר ליעד
''אני לא ממש מבין.''
''שוגרלנד היא מקום שיגור. מכאן יורים אותנו בטילים.''
''אני ממש לא מבין, על מה אתה מדבר? לקרוא לאחות אולי?''
קול קרקור מתוך גרון שכבר לא היה קיים השמיע בת צחוק מרירה.
''טוב, לא חשוב.'' אמר ליעד ומשהו כבה בעיניו.
מצפוני הציק לי. ''אני באמת לא מבין על מה אתה מדבר.'' אמרתי לו.
''למה אתה פה?''
''אמרתי לך...''
''לא אמרת, שיקרת. למה אתה פה?''
לפתע לא יכולתי לעצור את הדמעות. פקעת גדושה עשתה את דרכה מפנימיותי אל גרוני ועיניי. קמתי ממקומי ופניתי הצידה להתגבר על עצמי. מה אני מתנהג כמו משוגע, להראות לעיניים האלה את מה שאני באמת מרגיש? לעיניים האלה של אלוהים?
''אני חושב,'' אמר ליעד, ''שאתה יודע בדיוק למה התכוונתי.''
בכוחות על-אנושיים כמעט החזרתי את האגם העולה על גדותיו חזרה לתחומו והתיישבתי על הכסא.
העיניים המשיכו להביט בי, עיניים תלושות מסביבתן לחלוטין.
בלעתי חזק את היובש בגרוני ולגמתי מעט מים.
''מה... מה... מה בדיוק יש לך?'' גמגמתי את שאלתי.
''לוקמיה, כבר אמרתי''.
''כן, אני יודע. אבל מה זה עושה?''
''זה גורם לדם להיות משהו אחר.''
הבטתי בו באלם.
''כן.'' הדגיש ליעד את דבריו.
לרגע עבר בי הרהור על סודה, או מיץ תפוזים, או ספרייט. רק לא מה שידעתי באמת.
אבל דחיתי את הדימויים האלה מיד, לא רציתי להפוך להיות אידיוט ציני.
''לדם יש תפקיד,'' הסביר ליעד כאילו היה מורה. ''בלוקמיה, תאי הדם משתנים ואינם ממלאים יותר את התפקיד שלהם. הם גם עלולים לגרום לתאים אחרים להשתנות ולהפוך לסרטניים ואז כל הגוף לא ממלא את התפקיד שלו.''
נראה שהנאום הזה היה מעט יותר מידי עבורו וראשו צנח לאחור.
הדלת נפתחה באותה השנייה ואחות עבת בשר אמרה: ''מי אתה? מה אתה עושה פה?''
מין הסתם היה ליעד מחובר לאיזה מוניטור או משהו כזה שהתריע על רגעי מצוקה, או שסתם נזכרה האחות העבה בליעד, הנמצא במרפסת ובאה לבדוק מה מצבו. מין הסתם נאום של משפט וחצי לגוף שכבר עוכל ולשתי עיניים היה יותר מידי.
''אני... אני יושב קצת איתו.'' הצבעתי לכיוונו של ליעד, כאילו היה מבחר גדול במרפסת.
''אתה מרגיז אותו?'' נימה של איום ממשי נשמעה בקולה.
''לא, נעמי,'' אמר ליעד, ''אנחנו רק משוחחים.''
עוד מבט מזרה אימה הושלך לעברי ונעמי פנתה לליעד ''רוצה לשתות? להכין לך תה?''
''לא.'' אמר ליעד. ''יובל הביא לי מים.''
''עוד חצי שעה אני מכניסה אותך.'' אמרה נעמי. ''ואתה,'' פנתה אליי, ''אל תרגש אותו.''
''בסדר.''
הדלת נסגרה אחריה. משב רוח קליל של סתיו עטף אותנו והעביר בי צמרמורת קלה.
''איך גילו את... מתי.. אממם.. מתי זה התחיל?'' הצלחתי לנסח משהו שיראה כמו שאלה הגיונית.
''לפני שנתיים,'' אמר ליעד ''התחלתי פתאום לדמם מהאף והיה לי חום מאוד גבוה.''
''ומאז אתה כאן?''
''לא,'' צל חיוך עלה לתוך העיניים. ''אשפזו אותי בטיפול נמרץ ואחר כך באונקולוגית ואחר כך בבית.''
''מה זה אונקו... לוגית? ככה אומרים?''
''אונקולוגית, זו מחלקה שמטפלת בחולי סרטן.''
שתיקה ארוכה.
''אתה רוצה עוד מים?''
''לא,'' אמר ליעד '' אני רוצה לדעת למה אתה כאן.''
קמתי ממקומי והתחלתי ללכת סביב המרפסת. מה הייתי יכול לומר לו? מה כבר הייתי יכול לומר לו? הוא הולך למות וכל כך רוצה לחיות! מה אומר לו, שאני בדיוק להיפך? שאני חי וכל כך רוצה למות?
''באמת...'' אף פעם לא ידעתי שהקול שלי נשמע כל כך צרוד. ''באמת לא הרגשתי טוב...''
העיניים הביטו בי ממושכות.
''רציתי למות.''
''אני יודע.'' אמר ליעד
שוב שתיקה.
''איך... איך אתה יודע?''
''כשנוגעים במשהו יודעים אותו.''
''אני שוב לא מבין. במה נגעת?''
''במוות.''
''במוות שלי?''
''במוות.''
עוד שתיקה.
''תוכל אולי שוב לסדר לי את הכרית?''
''כן, בטח!'' סידרתי לו.
''למה רצית למות?''
''עזוב, זה באמת לא חשוב.''
''אני לא רוצה למות.'' אמר ליעד.
הבטתי בו ונפשי געתה, ''אני יודע...'' הצלחתי ללחוש.
כל כך רציתי לחבק אותו, לאחוז בידו, לעודד אותו, אבל הוא כבר לא היה. לא נותר דבר לחבק או לאחוז, רק להביט היטב ועמוק אל תוך עיניו, אל תוך עיניי האלוהים האלה.
''אתה יודע איזה טעם יש לאוויר?'' הוא שאל.
''לאוויר אין טעם.''
''יש לו טעם, טעם של מיץ פטל עם קצפת וגלידה.''
ניסיתי להתבדח, ''ואולי גם ג'חנון?''
''אתה יודע,'' אמר ליעד, ''שאם תוציא את הלשון ותשאף אוויר לאט-לאט דרכה, תרגיש את הטעם.''
הוא הוציא לשון חיוורת, מכוסה במעטה לבן והראה לי כיצד לטעום אוויר.
הוצאתי גם את לשוני ושאפתי באיטיות. לא טעמתי דבר.
''אצלי זה... וניל עם שוקולד.'' אמרתי.
''אצלך זה כלום. אתה לא יודע לטעום אוויר.''
נעצתי מבט מתמשך בנעלי הבית שלי ושתקתי. אני לא יודע לטעום אוויר. זו האמת לאמיתה. אני לא יודע כל כך הרבה דברים. אבל אני מתנהג כאילו אני כן יודע ומסיק מסקנות ועושה פעולות והכול בסוף מתחרבן ונדפק וכל כך נמאס לי.
חשבתי לרגע שאולי צעקתי את המחשבות שלי בקול רם והבטתי בליעד במין סוג של אשמה, אבל הוא ידע גם בלי שהייתי צריך לצעוק. הוא שמע את לחישות לבי.
''למה אתה רוצה למות?'' השאלה נשאלה מתוך תמימות כזו, מתוך צורך כל כך אמיתי להבין ולדעת שלא יכולתי יותר לשאת את זה, קמתי מהכסא וברחתי פנימה, חיפשתי חדר שירותים ושם התפרקתי לרסיסים.
כשיצאתי, ליעד כבר לא היה במרפסת. מין הסתם נעמי החזירה אותו לחדר. יצאתי לחפש אותו.
''היי, בחור!'' התנפלה עליי נעמי. ''שעת הביקור הסתיימה.''
''אני רק רוצה לומר שלום לליעד.'' אמרתי.
''בסדר. הוא כאן.'' אמרה והצביעה אל אחד החדרים.
ליעד שכב במיטה שכבר הורדה למצב שכיבה. עיניו ננעצו בי.
''נעלמת.''
''כן... הייתי צריך לשירותים.''
''אני כל כך עייף עכשיו,'' אמר ליעד ''תבוא לבקר אותי מחר?'' איני יודע אם זו הייתה קביעת עובדה או בקשה.
''בטח.''
''אל תבכה.''
''אני לא בכיתי...''
עיניי אלוהים ננעצו בי לרגע ואז כוסו בעפעפיים שקופים וליעד נעלם והיה כלא היה.
''מבטיח שאבוא מחר.'' לחשתי לעבר הריק שהיה מונח כצרור חסר צורה מתחת לשמיכות.
''אני יודע.'' אמר הצרור.

לאט לאט שירכתי את דרכי חזרה לחדר שלי. שכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. ישנתי קרוב לחמש שעות ברציפות. לראשונה מזה חצי שנה.

בשעה 10 בבוקר המחרת כבר הייתי ליד מיטתו. הוא היה לבד בחדר נפרד, למעשה חדרון, וזה היה כל עולמו.
''מה... איך אתה מרגיש?'' שאלתי.
''חלש.'' ענה ליעד, קולו היה רך יותר מאתמול ועיניו ברקו באור.
''אתה רוצה לצאת למרפסת?'' שאלתי, ''לבקש מהאחות?''
''קר לי.'' ענה ליעד
הידקתי את השמיכות מסביב ללא-כלום ששכב במיטה.
''טוב, אז נישאר כאן.'' גררתי כסא ליד מיטתו והתיישבתי.
''אתה יודע להקשיב ללב?'' שאל ליעד
''להקשיב ללב?''
''כן.''
''מה, לרגשות אתה מתכוון?''
''ללב.''
''לא מבין את השאלה.'' כבר שאלה שנייה או שלישית שליעד שאל אותי ולא היה לי שמץ של מושג למה הוא מתכוון ועל מה הוא מדבר.
''הלב שלי מדבר איתי כל הזמן,'' לחש ליעד כאילו לעצמו. ''הוא אומר לי כל מיני דברים. הוא מבקש ממני כל מיני בקשות.''
''איזה?'' שאלתי כמו טמבל.
''בקשות לראות את העולם כפי שהוא.''
''מה זאת אומרת כפי שהוא?''
''כפי שהוא. כפי שאלוהים ברא אותו.''
'אחח, עכשיו הוא מתחיל להכניס את אלוהים...' חשבתי בפראות.
''אתה מאמין שאלוהים ברא את העולם? אתה דתי?'' שאלתי אותו.
''אלוהים זו תחושה,'' אמר ליעד ''זה מצב רוח.''
''לא מבין.'' באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר.
''כאשר אתה מכניס את אלוהים ללב, אתה נמצא בשלמות.'' אמר ליעד ותלה בי את עיניי האלוהים הפרטיות שלו, כדי שאחוש וארגיש את הדברים עד לשד עצמותיי, עד לעמקי נשמתי, עד ליסוד היותי משהו או מישהו.
וחשתי... חשתי כאילו מדקרות ברזל חוררו אותי והחדירו לי את רוח הדברים.
''וכאשר אתה נמצא בשלמות,'' הוא הוסיף, ''אתה יכול להתחבר עם כל דבר שלם שנמצא בעולם.''
''אבל איך תכניס את אלוהים אליך? היכן הוא?''
''אלוהים נמצא בכול.''
''מה זאת אומרת?''
''אלוהים נמצא בך.''
''או קיי...''
''להכניס את אלוהים זה להתחבר עם עצמך. עם עצמך האמיתי.''
גירדתי את ראשי במבוכה, הנה שוכבות להן כאן זוג עיניים ומביאות לי את השיעור של החיים.
לא הבנתי בכלל מה קורה מסביב.
''בן כמה אתה ליעד?'' שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה.
עיני האלוהים הבהיקו בזיק של חיוך. ''בן 16 בעוד שבוע. ביום רביעי הבא.''
חשבתי שאני מת. בן 16?
''וואי, אתה ילד חכם.'' ברגע שיצא המשפט הזה מדל שפתיי התחרטתי עליו.
''אני לא חכם,'' אמרו העיניים. ''אני מחובר.''
''ו... איך... מה אתה מרגיש כשאתה מחובר?''
''אני יודע אותי. אני מרגיש אותי.'' חיוורון פשט על פניו השקופים של ליעד.
''יש לך כוח להמשיך לדבר?''
''כן... תן לי רק שנייה.''
ליעד עצם את עיניו. לקחתי את ידו בידי. דמעה אחת זלגה על לחיו המחוקה.
''תודה.'' הוא לחש.
לחצתי חזק את ידו, עד כמה שהרשיתי לעצמי, היא הייתה כל כך דקיקה עד שחששתי שהנה היא תתפורר בידי שלי.
''אני מחובר לעצמי,'' לחש ליעד ''כי אני מחובר לחיים. ואני זה החיים.''
העיניים האלה... העיניים האלה... הו אלוהים.
לא הצלחתי להחזיק מעמד. פרצתי בבכי, נאחזתי בכף ידו כאילו הייתה הגשר המחבר אותי, את המוות שלי עם החיים שלו.
''מה זה?'' הזדעקה האחות התורנית שבאה בריצה. מין הסתם געיתי בקול רם. אפילו לא שמתי לב. ''מי אתה? מה אתה עושה כאן?''
ואז היא ראתה את ידינו השלובות. ללא אומר היא לחצה על כתפי בידה ויצאה.
ואני אחזתי ביד הרופפת בחוזקה. הזרמתי את כל כוחותיי אליה, את כל החיים שלי אליה, את כל האנרגיות שיש בי אליה, את כל החלומות אליה, את כל העוצמה אליה, את כל החום, הרגשות, ההומניות.
נותרתי ריק לחלוטין.
ריק ועירום.
ואז חשתי בטיפה אחת. טיפה אחת של אנרגיה מיוחדת, אנרגיה שלא הייתי מודע לה, משהו חדש לחלוטין, שזרמה מליעד אליי ומילאה את כולי:
הצורך לחיות.

מעולם לא קיבלתי מתנה נפלאה וטובה מזו.

כשהגעתי למחרת בבוקר להוספיס, לבוש כבר בבגדיי, מוכן לצאת הביתה, מיטתו של ליעד עמדה מסודרת, סדורה עם סדין חדש מהודק למזרון, ציפית חדשה לכרית, שמיכה מקופלת בצד.

ליעד יצא אל חייו בערב הקודם.