ממלכת לא כלום


ממלכת לא כלום ממוקמת רחוק.
רחוק מין העין, רחוק מכל יישוב, נסתרת, נחבאת אל הכלים.
רצפתה אשכולות אבנים
קירותיה בוץ וגבבה
תקרתה כוכבי מרום וסכך.
רוחות עזות מנשבות בממלכת לא כלום,
רוחות לוהטות, יבשות,
מאיידות את טיפות הלחלוחית האחרונות,
חום קופח בשעות היום וקור מקפיא בלילות.
ארץ אבודה היא ממלכת לא כלום, ארץ לא נחשבת,
באיה נבלעים אל קרבה, כאילו נעלמים,
כאילו עברו למימד אחר, לדרגת קיום שונה.
לכאורה אין בה דבר
רק ריק גדול וחוסר מעש.
אך זו האשליה.
מאחר ויש בה חשבון נפש,
יש בה חופש בחירה,
יש בה תקווה,
ויש בה...



יש בה שקט.

שקט כל כך מרעיש עד שקשה לעיתים לשאתו.
אפילו ציפורים אין שם להפריע את המנוחה בציוץ.
האוזניים מצלצלות ברצף אחיד, כאילו מיליון צרצרים פצחו בזמרה
בדיוק שנייה אחת לאחר שמתמקם אדם במקומו.
ומה משמעות מתמקם?
פותח דלת עץ רעועה, נכנס למבנה חושה עירום
רק מזרון על הרצפה, ג'רה גדולה ובה מים קרירים,
עששית ובה נר עבה ועוד חפץ אחד או שניים.

מביט האדם כה וכה וליבו רחב.
הוא מסתער על הריקנות וגומע אותה במלוא פיו,
מתפשט במהירות מכל בגדיו, מכל סממן של ציוויליזציה, עד לעורו,
פורש זרועותיו לצדדים והנה הוא מחולל כבר מחול אינדיאני רב עוצמה,
מחולל במעגל לאורך הקירות, פעם עם כיוון השעון ופעם נגד,
נוקש ברצפה בחוזקה בעקביו, מביא ידיו אל פיו
ופוצח בסדרה של יללות רמות,
נותן קולו בשיר, מצווח ומקפץ, מניף זרועותיו ורגליו באוויר
ומשתולל, מנסה לפרוץ את גבולות גופו
ונופל כבול עץ על המזרון, צוחק בהיסטריה,
ממרר בבכי חסר מעצורים,
מאונן עד כלות,
מלטף באקסטאזה את הזין שלו
עוד פעם ועוד פעם ועוד,
גונח את תענוגו הנוגה אל חלל החושה הבודד, האפלולי,
יוצא החוצה אל אלוהיו, עטור בנוזלי גופו, זיעה וזרע,
מתרוצץ בין הגבעות, מתפלש בין אשכולות האבנים,
כולו לבן מאבק, חיוור מחוסר אונים, מחוק וגווע.


יש בה עומק.

עומק שקשה לשאתו, כאילו תהום רבה נפערת
והאדם צועד על הקצה וגם הקצה הזה מלא
בשברי זכוכית ובקוצי תיל ואלה קורעים בבשר החי.
לרגע נדמה שהנה הפתרון בטווח יד רק להושיט אצבע ולגעת,
ליפול פנימה כאבן ולחוש את כנפי המלאך נפרשות,
מרככות את הנפילה, הנה הנה מתערער שיווי המשקל,
הקרקע היציבה איננה עוד
כל היש מתמוטט ותחתיו אותה תהום מאיימת.

מנסה האדם לשמור על שיווי משקלו,
הוא מביט בתהומות ונזכר בטעמן המר, הנורא,
נזכר שכבר היה שם ולא פעם אחת
ובבת אחת הוא מתנער, מתעורר, אוחז בקיר ביד רועדת
ומייצב את עצמו, לוגם מלוא פיו מים קרירים מהג'רה,
שופך על עצמו זרזיף קריר ומרענן ומתיישב לשקוע
אל תוך עצמו.
תהום הינה מהות בשינוי סדר האותיות.
מהות חייו, מהות היותו, מהות מעשיו, מהות מותו.
מהותו של אדם אינה נמדדת בנפילתו מאחר וזו
עשויה להיות אינסופית.
היא נמדדת במידת יכולתו לשלוט בנפילה.
שליטה היא המהות. אובדנה היא התהום.
והנה אפילו זיק זעיר של אור נדלק.
מוחה האדם דמעה המתגלגלת במורד לחיו והוא מאושר.


יש בה לילה.

לילה מואר בכוכבים. ובאור הפנימי של הלב.
כל כך הרבה כוכבים שהנפש הומה.
כל כך הרבה אור מבוזבז מאחר ובני האדם הגרים בעיר,
המאירים את חייהם בתאורה מלאכותית, אינם יודעים את האור הזה.
הוא עלום עבורם, חיוור, לעיתים כלל לא קיים.
גם בעיר אוהב האדם להביט בכוכבים.
עבורו זה חיבור עם האור הפנימי, עם מערכת הפלנטות
ההולכות וסובבות מסביב לראשו כקרוסלה ביריד קסמים.

לובש האדם את הבגד החם שלקח איתו כי אוויר הלילה צונן
והנה הוא יוצא לתור את ממלכת אלוהיו השוממה, בחושך, לבד,
אפילו פנס כיס הוא שכח לקחת.
צעדיו מהוססים, הוא נתקל באבנים וכמעט נופל ופולט קללה עסיסית,
הוא אינו יודע לאן ילך, כבר מזמן איבד את הכיוון,
ורק אור הכוכבים מושך אותו להמשיך הלאה, לעלות, לטפס,
לעוף אליהם, לטבול באורם, להתרחץ בנוגהם,
להתאחד ביופיים, להמריא גבוה יותר מכל חללית ולגעת.
לגעת בכוכבים.
לא אלה הבשר ודם שכולם זיוף אלא ברשפי האש במרומים,
אש אמיתית, מזינה ומעכלת, מאירה ומצלילה, אש הקשר שבין
האדם לבין הבריאה.
כי כל כוכב הוא אינספור עולמות, אינספור רמות, אינספור שכבות,
בדיוק כמו נפש האדם.
כי כך ברא האל את האדם שבו והאדם את אלוהיו.


יש בה אוכל.

בממלכת לא כלום נפתח התיאבון.
הוא נוגע בחללים העצומים שבנפש המבקשים לעצמם מילוי.
חדר האוכל הוא אירוע מרכזי בחוויות המקום.
אפשר לאכול שם דברים טעימים, אולי גם טעימים פחות, תלוי בנקודת ההשקפה
ובנקודת הרוויה, אבל התשוקה הזו לאוכל, לחום הנובע
משריפת קלוריות, מתחושה של מילוי, היא מיוחדת במינה.
מגישים מיני ירקות לארוחת הבקר ומיני ירקות לארוחת הערב
אוכל טעים, מזין, מלטף, מחמיא
והנה קם האדם מכיסא הקש, משפשף בהנאה את כרסו כי צבתה
והוא מרוצה מאד.

פותח האדם צוהר אל תוך עצמו ומביט.
בהתחלה הוא רואה רק חושך. אפילו מבט פנימי מבקש לעצמו הסתגלות.
אט אט מתחילים דברים להתבהר ולשים את עצמם במרכז תשומת ליבו.
הנה חלל שנותר עוד מימי ילדותו והוא חלל ישן, רוגש, מלא אימה ומסתורין,
חלל שהוא נושא איתו עוד מהרבה חיים קודמים.
הנה חלל שהותירה בו אהבתו הראשונה, אהבה לילדה עם צמות,
ג'ינג'ית שחלפה על פניו כאילו היה אוויר, מלכה בת 8.
הנה חלל גדול שהותירה בו אכזבתו הראשונה, האכזבה מעצמו בהגיעו להכרה
בפעם הראשונה לעובדת היותו הומו.
כמה דמעות ופרכוסים ורגשי אשם ובחילות ושנאה עצמית והחלל נותר בנפחו,
אפילו מילימטר אחד ממנו לא הופחת.
הנה כמה חללים קטנים שהותירו מריבות עם האח, עם האחות,
כעס על ההורים ''שאינם מבינים'' עניינים של בני טיפש עשרה,
כעס על חברים, על הסביבה, על הכלבה, על השדים ועל הרוחות,
כעס על העולם.
הנה חלל ענק של ההיסטוריה העקובה מדם של בני עמו,
של סיפורי הזוועה ששמע וקרא, של סבל דורות, על דורות
של המוני אנשים ונשים וטף, פשוטים ומורכבים, פשוטים מעורם ומרכושם ומכבודם,
מורכבים על שלוחות המוות בייסורים קשים.
הנה עוד חללון קטן של החמצה גדולה למה לא למד לנגן בפסנתר?
הרי הייתה לו הזדמנות, נכונות, אולי אפילו יכולת, אבל הוא העדיף לפסנתר
דברים אחרים.
הנה החלל האינסופי, הנמשך לעד, מקצה קצהו של האדם אל קצה קצהו,
חלל של אובדן, של שכול, של אהבה בלתי מתפשרת שנקטעה בעודה באיבה.
והאדם זולל וזולל, ממלא את כרסו בכאב, במועקה, בכפיה עצמית,
מבקש למלא את חלליו הרבים,
מבקש לצמצם את תחושת הריקנות הנוראה,
את האין האימתני, את אי הקיום.
אוכל... קדימה אוכל...


יש בה כאב.

כאב חודר כאשר רצים יחפים על אבן חדה.
כאב חד עוד יותר כשנופלים ומפצחים ברך.
למה לא הבאתי פלסטר ויוד? רוטן האדם כלפי עצמו ומדדה אל הבניין המנהלתי
לבקש לו רטייה לעצירת הדם.
כאב היותו לבד, אין מי שינחם, אין מי שילטף, אין מי שייגע,
לא בגוף ולא בנפש.
אבל אתה בחרת להיות כאן יא אהבל, מברך האדם את עצמו.
והברכה הזו מגבירה את תחושת הכאב עד לכלל ייאוש,
כאב מורט עצבים, נושך, ממיס את הקרביים,
מהפנט ומוציא את האדם משיווי משקל.

הלילה קר והברך הפגועה משדרת איתותי מורס למוח בקצב מסחרר.
הכול סובב סביב הכאב הזה והוא הולך ומתגבר, ממלא את ישותו של האדם,
לא מותיר בו ולו שמץ אחד של יכולת לעסוק במשהו אחר.
והאדם צורח אל כאבו, מכה אותו, בועט בו בחרון אף, מנסה לחנוק אותו
והכאב בשלו והכאב בשל.
רץ האדם החוצה, עירום כביום היוולדו, אל החושך, אל הצללים, אל השדים המדבריים,
אבל שם ממתין לו כאב הלב.
כאב הדורות,
כאב גלגולי נשמתו מדור לדור, מסה אדירה של כאב שאין לשאתו,
שאין להבינו, בלתי נתפש.
והכאב הגופני והכאב הלבבי חוברים יחדיו אל הכאב הנפשי,
אל תחושת ההחמצה, אל תחושות הריק המוחלט, אל האין האינסופי
וכולם יחד מחוללים בגופו השחוח של האדם, העומד לו
עירום ועריה אל מול החושך, משחקים בתופסת, רצים זה אחרי זה,
מורטים וצובתים, מנקרים ונושכים, מכים באגרוף ובפטיש 8 קילו
ישר במקומות הכי רגישים.
והאדם רועד ואין לו כוח אפילו להיכנס חזרה לחושה,
והוא כחול, עורו עור ברווז, רעידות בלתי נשלטות ממלאות את ישותו כולה,
והוא בוכה, האדם. בוכה את כל עצמו אל אדמת החול, אל הריק של הלילה,
אל הכוכבים הרחוקים מכדי מגע, אל האלוהים שאינו בנמצא ולעולם לא שומע,
אל עצמו שלא יודע ולא מבין.


יש בה פחד.

מהרגע הראשון פחד האדם. מה יהיה אם יצוץ נחש מתחת לשולחן?
מזל שאין שולחן.
ואם עקרב מתחת למזרון?
אתה מזל עקרב אז תתחבק איתו.
ומה עם כל מיני חרקים עוקצים וארסיים?
טוב זו חצי נחמה. היו יכולים להיות חרקים ערסיים.
ואם יבוא גנב?
ויגנוב מה, את התחתונים שלך?
לא, את ישותי.
עזוב, אין לך ישות.
ומה אם מפתחות המכונית יאבדו בלב המדבר?
איך אשוב הביתה?
ברגל כמובן. אהבל.
ומה עם כרטיס האשראי? איך אשלם אם הוא ילך לאיבוד?
לא תשלם. מקסימום תשטוף כלים שנה.
אבל אני שובר תמיד צלחות.
אז אתה כבר רגיל.
ומה אם אצטרך לפגוש את עצמי?

פחד הוא מורה. המורה הטוב ביותר. זאת כמובן אם האדם יודע ללמוד.
אבי אבות הפחדים הוא פחד הנטישה.
הנה סולק האדם מתוך היחד והוא עכשיו לבד, נפרד, ישות בפני עצמה ועליו
להתמודד עם זה.
פחד ללא שליטה הוא פחד ללא רחמים וללא חמלה. הוא בולע את האדם, מכרסם
את עצמותיו ואת עוצמתו, מקטין אותו לדבר של מה בכך.
פחד ללא שליטה הוא האויב המר ביותר הניצב בדרך.
הוא אבי אבות החרב המתהפכת המונעת את כניסת האדם אל גן העדן.
ונושא הפחד הוא אכן מלאך. שליח. ושליח כזה הוא מורה.
המורה הטוב ביותר בבית הספר הקוסמי.
לעיתים היה הפחד כה עז, עד שישב האדם על המזרון, ידיו חובקות את ברכיו המקופלות,
גבו נשען אל קיר הגבבה, קיר הלא כלום, ראשו שמוט ושקוע אל בין זרועותיו,
כולו כפקעת נוקשה של חיל ורעדה, של ייאוש וחוסר אונים.
''לך מכאן פחד.'' מייבב האדם אל מול החושך.
והפחד רק מתעצם.
''בן זונה מזוין מחורבן שתמות אכול שרמוטה בעל נשמה שחורה.''
והפחד רק מתגבר.
''אמאאאאאאאאאאאאאא'' בוכה האדם.
והפחד לא מרפה.
''הלוואי והייתי מת.'' אומר האדם לעצמו.
אבל הפחד מהמוות גדול יותר.
רועד האדם מתוך פנימיותו, מתוך הווייתו, רעד שלא מין העולם הזה,
רעד קמאי, קדמוני, היסטורי, בראשיתי,
שיניו נוקשות זו בזו ומאיימות להישבר,
אצבעותיו הלחוצות זו לזו בשילוב אימתני מאיימות להתפצח,
בטנו המתכווצת שולחת גלים של כאב ובחילה אל התודעה המסרבת לתפקד.


יש בה ערגה.

ערגה היא צורך למשהו שאינו ממומש.
אילו היו מוסיפים לה אות אחת, את האות ו' המימוש כבר היה מתחולל.
כי היא הייתה הופכת לערוגה, בית גידול לכל צמיחה חדשה.
יושב האדם על אבן גדולה מחוץ לחושה ועורג אל שלמות.
קם ממקומו, מקיף את החושה,
נותן לקרני השמש הלוהטות להנביט אגלי זיעה
על מצחו ועורג אל חום. חום של יחד, של מיזוג ולא כזה של אויר.
נכנס האדם אל החושה לנגב מצח הזוי ומיוזע ועורג אל מגע.
נוגע במצחו במטלית טבולה במים, ועורג אל מגע קריר,
שוכב האדם על הרצפה, לחוש את קרירות האדמה
ועורג אל איחוד, עוצם האדם את עיניו ונזכר...

צמודים היו האדם ואהובו, צמודים בכל.
אהבו להקשיב למוסיקה ביחד ולקרוא ספרים זה לזה,
לצאת לטיולים ארוכים, לרוץ במשעולי הפארק,
לבשל ביחד כשרק סינורים לעורם, לאכול זה ממזלגו של זה,
אהבו לצאת לחברים, להתרונן במופעים, להזיל דמעות בסרט מרגש,
לחוות הצגות תיאטרון ומופעים, להתמוגג בקונצרטים של מוסיקה קלאסית
שנדמה לעיתים שהולחנה בידי מלאכי מרום,
להשתולל במופעי רוק וכאסח, להיזרק במסיבות,
אהבו להשתובב, לקנטר זה את זה, להילחם עם כריות, לשגע את החברים,
להציק לבני המשפחה ולחברים הקרובים במיני קנטורים אוויליים שאין כמותם למתיקות,
אהבו לשוחח עמוקות, לדון בכובד ראש בעתיד משותף, לצחוק עד כלות,
לבכות עד עפר, לגלות איש את צפונות אהובו הכמוסים ביותר.
אהבו לחיות.
צמודים היו האדם ואהובו, צמודים עין אל עין, פה אל פה, חזה אל חזה, בטן אל בטן,
רגליהם שלובות ואחוזות כגוף אחד של מרבה רגליים
וידיהם מרפרפות לאט כל כך, ברכות כל כך,
בנוגה זוהר כל כך זה על גופו של זה.
שעות שכבו כך חבוקים, מדברים מכל תא ותא,
מכל תזוזה ורעד, מכל מגע קליל, מכל ליטוף,
מכל הבל פה, מכל נשימה ונשיפה, מכל קול.
מתנים אהבים ומתענגים על סיפוק מוחלט, רך, מתמשך,
כמעט עד אובדן הכרה,
נרדמים ומתעוררים,
צוהלים מכל שטות מזדמנת,
בוערים בויכוח ער על נושא לוהט,
לעיתים רק מביטים,
לעיתים רק נוגעים
ושוב אוהבים ושוב נירפים ושוב ושוב ועוד ועוד.
וכך לילה לילה, ובוקר בוקר וערב ערב ובמשך היום, זיכרון הלילה
שימר אותם זה לזה לאהבה.
''אני כל כך אוהב אותך.'' חזר ואמר האדם לאהובו.
''אני כל כך אוהב אותך.'' אמר אהובו לאדם.
וכך עשרים פעם ביום, בטלפון, במחשבה, בנסיעה, במנוחה, אילו היו יוני דואר בנמצא
היו אלה נופלות לארץ מכובד משקל המכתבים שהיו נכתבים.
''אוי ערגה ארורה,'' נחנק האדם מטעם העפר והזיכרונות, ''אילו הייתי יכול הייתי רוצח אותך בדם קר...''


יש בה חמלה.

חמלה היא ידיעת הצורך האמיתי של האדם.
חמלה היא מזור לנשמה.
רחמים משתייכים לאגו, לגוף.
רחמים על אדם רעב יביאו את המרחם לתת לו דג.
חמלה על אדם רעב יביאו את החומל ללמד את האדם לדוג.
כך שלא יהיה עוד רעב לעולם.
רחמים נועדו למלא רצון של רגע. חמלה למלא צורך תמידי.

יושב האדם ומטביע את עצמו ברחמים עצמיים. עיניו זולגות דמעות,
פקק בגודל של ממותה נמצא בדיוק באמצע הגרון, לפעמים הוא זז מעט,
מאפשר לפרץ של דמעות לפרוץ, לגוש של כאב להרטיט את הגו, למערכות הייאוש
לצאת במחול פראי במוחו של האדם.
''אין מי שיגע בי,'' מיילל האדם בקול ענות חלושה, ''אין מי שיחבק אותי.''
''אני נוגע בך.'' עלה קול מתוך נבכי בטנו של האדם.
''אתה מה...? מי אתה...?'' פקח האדם זוג עיניים תמהות לתוך עצמו.
''אני הקול הפנימי שלך.'' צחקק הקול הפנימי.
''המה שלי?'' תמה האדם, שוכח לשנייה לרחם על עצמו.
''הקול הפנימי, הקול הפנימי, הקול הפנימי.'' הכריז הקול בקול רם שלוש פעמים.
''מה זה הקול הפנימי הזה?'' תמה האדם וגירד במבוכה את פדחתו.
''זה קולה של האינטואיציה.'' הכריז הקול הפנימי בנימת ניצחון.
לרגע חכך האדם בדעתו אם לסלק את הזר הזה בבושת פנים, אבל...
''אז שוב תישאר בודד.'' הכריז הקול באוזניו.
''אתה עוקב אחריי? אחרי מחשבותיי?'' שאג האדם לעצמו.
''ודאי שלא,'' ענה הקול, ''אני אתה. איני יכול לעקוב אחרי עצמי.'' והמילה 'טיפש' נהגתה ללא קול.
לא קול חיצוני ולא פנימי.
קם האדם ממקומו והחל לצעוד בחדר, הלוך ושוב, שוב והלוך, יצא החוצה, שב פנימה,
התיישב וקם, ניסה לפתח שיחה עם אותו קול חדש ולא ידע כיצד להתחיל.
''מה עליי לומר לך?'' שאל האדם.
''מה שתרצה'' ענה הקול, ''אבל זה לא משנה מאחר ואני יודע מראש מה תאמר.''
''אז איך ננהל שיחה?''
''הנה אנחנו בעיצומה.''
''אבל זה מאולץ, לא? אני הרי מדבר עם עצמי.''
''והעצמי שלך חכם בהרבה ממך. תודה בכך!''
''אבל זה אני אז איך אתה יכול להיות יותר חכם ממני?''
''כי אני נוגע באמת הפנימית שלך ואתה שקוע בחיצונית.''
''אבל הכול אמת.''
''נכון, בדיוק כמו שהכול שקר.''
''עליך להסביר את עצמך. אינני מבין דבר.''
''כבר אמרתי לך שאתה טיפש, לא?''
כאן איבד האדם את סבלנותו, התלבש ויצא לאכול ארוחת בוקר.

''ובכך שמילאת עכשיו את כרסך במבחר ירקות וזירעונים, יביא לסילוקי לפי דעתך?'' עלה
הקול הפנימי מתוך נבכי השובע.
''עזוב'תי'' מלמל האדם ועשה דרכו אל החושה.
''לעולם לא.'' ענה הקול.
''בן-זונה! היכן היית כשהייתי צריך אותך כל כך?'' כעס האדם בקול רם על פנימיותו, גורם לזוג שפסע בשביל, להרים זוג עיניים תמהות ולהתרחק במהירות מהמקום.
''אני כל הזמן כאן.'' ענה הקול הפנימי בשקט.
''איפה???????''
''כאן''
''איפה זה כאן?''
''כאן זה בליבך, בפיך, במוחך, בזין שלך, בבטן שלך, בידיים שלך, בבלוטת האצטרובל שלך, בכל כולך''.
עצר האדם לרגע ממהלכו כאילו מבקש לנער משהו מעיק מעל עצמו ואז המשיך בשתיקה, פתח את דלת החושה וצנח אין אונים על המזרון.
''אתה שוב מתחיל לרחם על עצמך?'' שאל הקול.
''אני לא מרחם על עצמי,'' השיב האדם. ''אני מנסה למצוא לעצמי תשובות, פתרונות, משהו שאוכל להיאחז בו, משהו שיענה ולו בשמץ על השאלה האחת והיחידה שיש לי: למה...''
''ואם תדע את התשובה, זה יועיל במשהו?'' קולו של הקול הפנימי היה מרוכך מעט.
''ודאי שיועיל'' ענה האדם. ''אז תהיה לי סיבה.''
''וזה ישנה משהו במצב?'' שאל הקול הפנימי.
''בטח! יהיה לי שקט נפשי!!! תהיה לי שלוות נפש!!! אוכל להמשיך לחיות!!!!!''
''וזה השקר. זה בדיוק השקר.'' לחשש הקול הפנימי, נשמע כמעט לועג.
''מה שקר? איזה שקר? על מה אתה מדבר?''
''על האשליות שאתה מפתח לעצמך. זה השקר.''
''למה אשליות?!?!''
''כי לעולם לא תסתפק בתשובה. תמיד תוסיף ותשאל למה, וככל שתקבל יותר תשובות, כך ה'למה' ילך ויגדל, ילך ויתעצם, עד שכל עולמך יהיה 'למה' אחד ענק שיסתיר את עין השמש.''
''הוא 'למה' כזה כבר עכשיו.'' הכריז האדם.
''נכון'' ענה הקול הפנימי, ''כמעט. אבל נותרה פיסה אחת של ''אין למה'' ואותה אני באתי לטפח.''
''ואם אני לא רוצה שתטפח?''
''חחחחחח'' הרעים הקול הפנימי בצחוק, ''חחחחחחחחח.''
''למה אתה צוחק, אידיוט! מה מצחיק אותך!''
''אתה''
''אני?''
''כן, אתה.''
''איך? מה אני עושה שכל כך משעשע?''
''אתה מדבר שטויות. אבל אתה אומר אותן בחן כה רב, עד שהצחוק פורץ מאליו.''
''מה אמרתי?''
''אני לא רוצה שתטפח... חחחחחחחחחחחחחחח'' הקול הפנימי נשכב על הרצפה, אוחז בבטנו וצוחק בהיסטריה.
''אולי תרגיע?'' כועס האדם על פנימיותו המתפתלת צוחקת על הרצפה.
התיישבה הפנימיות, התיישרה ואמרה:
''חוסר ההבנה שלך נובע ישירות מהרחמים העצמיים.''
''על מה אתה מדבר?'' הרעים האדם בקולו על קולו, ''מה עניין מחט לתחת?''
''אלמלא היית שקוע בזה עד צוואר'' אמר הקול הפנימי, ''היית יודע בדיוק מדוע צחקתי. מה זה 'אני לא רוצה שתטפח', מי זה אני? מי זה אתה? מי מטפח? מי מונע מלטפח? מי אומר? מי עונה? מי אמת? מי שקר? מדוע אתה נלחם בעצמך?''
''אני לא נלחם בעצמי'' בכה האדם, ''אני נלחם בשדים שבי.''
''אבל גם השדים שלך הם אתה.'' חרץ הקול הפנימי את גורלו של האדם לחסד. ''הם חלק בלתי נפרד ממך.''
''אבל אינני יכול להתגבר עליהם!'' האדם החל להשתולל, לבעוט בקיר, לנעוץ אגרופים בדלת הרעוע