שם

המתנתי לעמית במדרחוב בן יהודה. קבענו לשעה ארבע וחצי והבנזונה לא הופיע, אפילו שהשעה הייתה כבר חמש דקות לחמש. 
רציתי לאכול אותו חי. אני שונא לחכות והוא שונא להגיע בזמן. אלה שתי תכונות שהיו אופייניות לנו. אפילו הצעתי לו פעם שנתחלף – הוא יתחיל לשנוא לחכות ואני אתחיל לשנוא להגיע בזמן, כלומר אאחר תמיד. אבל נשברתי בפעם הראשונה כבר אחרי חמש דקות, מהבושה שחשתי. פשוט לא יכולתי להתעכב יותר, מצפוני הציק לי ופרצתי בדהרה אל מקום מפגש מסוים, שם קבעתי עם מישהו שהיה אמור להיות מאד ''מעניין'', כולי חיוכים נבוכים והתנצלויות ולמען האמת, טוב שאיחרתי. כך חסכתי לעצמי חמש דקות מתוך הזמן שבוזבז על ''המעניין'' שהתגלה כמישהו חסר חוט שדרה לחלוטין וגם חסר אישיות (כדי להשלים לתמונה עגומה מוחלטת).
בקיצור נמאס לי ופניתי לאחור בזוית חדה ובנחישות מוחלטת כדי לשוב על עקבותיי ולחזור הביתה ונתקלתי במלוא העוצמה בבחור שהיה מאחוריי, כמעט הפלתי אותו ורק בדרך נס הוא הצליח לתפוס את המשקפיים שעפו מחוטמו ואוטוטו היו מתנפצות על אבני הריצוף.
''אוי... באמת סליחה... וואו כמה אני מצטער... קרה לך משהו?'' כך אני, אוחז בזרועות הבחור כדי לייצב אותו. כשאני מתפרץ יש לי לעיתים נטייה להיות פיל בחנות חרסינה.
''כן, אני בסדר.'' עיווה הבחור את פניו. ''כדאי להיזהר לפעמים...''
''אני מה זה מצטער.'' הפטרתי.
הבחור רטן מילה או שתיים, העיף בי מבט ופנה להמשיך בדרכו.
העיניים השחורות והבורקות שהביטו בי בתוכחה מאחורי זכוכיות משקפיו כמעט נטעו אותי לתוך אבן הריצוף שעליה עמדתי. נשקף מהן עומק שלא ראיתי מימיי.
הבטתי אחריו בלכתו במורד המדרחוב לכיוון כיכר ציון.
בחור שחום, גופו רזה וגמיש, נע על רגליו הארוכות במין תנועות מגרות שכמעט לא הורגשו אבל העלו בי את לחץ הדם, ישבן קטן ועגול, שיער קוצים קצר ושחור כפחם, פנים חטובות כאילו מישהו פיסל אותן באיזמל ופטיש, סנטר מרובע עם רמז לחריץ בתחתיתו.
הומו יודע על מה להסתכל וממה להתפעל...
''אילו רק היו לו גם גומות חן,'' הרהרתי. ''הוא היה מושלם.''
את גומות החן הפוטנציאליות לא ראיתי מאחר ולא בדיוק זכיתי ממנו לחיוכים עקב מסע ההתרסקות שהועלתי להביא לפתחו.
''טוב,'' המשכתי בהרהוריי הנלוזים, ''כמו בשיר ההוא, של חוה אלברשטיין, גם אני מאבד כל יום בחורים יפים ברחוב. לו לפחות הייתי נזהר בתנועותיי מעט יותר...''
נסעתי הביתה וצרחתי על עמית בטלפון, מה זה צרחתי... אפילו את אובדנו של הבחור היפה ההוא צרחתי עליו. עמית כמובן לא הבין מה אני רוצה ממנו בכלל. הוא הרי ישן והערתי אותו מתוך חלום מופלא...
''טוב,'' פיהק עמית. ''תתקשר אלי בבוקר. לא באמצע הלילה.''
השעה הייתה שש בערב.

עמית, כמשמעות שמו, הוא חבר טוב. אולי החבר הכי טוב שלי. גדלנו יחד, עברנו הרפתקאות והשתוללויות יחד כל ימי נעורינו, הוא היה הראשון ולמעשה היחיד שסיפרתי לו על ערן, אהבתי הראשונה ואחר כך על נועם שהיה כמובן גם חברו. הוא היה אמור להיות השושבין של נועם ושלי בטקס החתונה שלנו, ליוויתי אותו בכל מצוקותיו והתלבטויותיו עם חברותיו ועם יזיזותיו והוא ספג לא מעט מכאביי. אני אוהב אותו אהבת אמת כחבר שהיה מוכן לעשות הכול בשבילי ואני בשבילו ולכן היינו מרשים לעצמנו גם לצרוח מעת לעת זה על זה.
ככה בקטנה.
למעשה אינני יודע היכן הייתי היום אלמלא היה עמית מוכן ומזומן לקבל על עצמו את מלוא עוצמת הזעם שלי, את מלוא סל התסכולים שלי, את תהומות הכאב שנבעו ממני כמעיין המתגבר לאחר שנועם נהרג. הוא היה כצוק איתן, ידע לחבק כשצריך ולגעור כשצריך, ידע להרחיק אותי מתוך מצבים קשים ולחבר אותי למצבים נעימים יותר.
חבל רק שלקיתי ברוח עוועים ובעיוורון לתקופה וברחתי ממנו רק כדי למצוא את עצמי בתחתיות המדמנה של החיים.
אבל הוא לא ויתר לי אף פעם. תקופה מסוימת לא חפצתי לראות איש, ניתקתי את עצמי מהמין האנושי, השלכתי מעליי את כל חבריי וידידיי, נסגרתי לתוך עצמי והוא התעקש, לא נתן לי לשקוע בתוך החושך והבדידות והתמיד להושיט לי יד וחבל הצלה, למשות אותי מהתהומות אליהן ייעדתי את עצמי.
המילה ''עם'' הכלולה בשם הזה מהווה את מהותו. הוא תמיד עם. עם חיוך, עם ברכה, עם חיבוק, עם מילה טובה, עם לב חם ורחב, עם חברות. מילה כל כך פשוטה וכל כך משמעותית – ח ב ר ו ת.

החלטתי שהגיע זמנו להתעורר ונסעתי אליו.
כלומר, נסעתי לירושלים פעם נוספת. מדוע לא ניגשתי אליו כשהייתי שם שעה קודם לכן? לאלוהים פתרונים.
צלצלתי ודפקתי על דלתו כחמש דקות ברציפות, עד ששמעתי את המפתח מסתובב במנעול והדלת נפתחת.
מי שמכיר את ספר הילדים ''יהושע הפרוע'' וזוכר את התמונות – כך בדיוק נראה עמית. 
שיער פרוע ככדור מסביב לראשו, עיניים אדומות ונפוחות מרוב שינה, לבוש רק בתחתונים, נראה כאילו נפל עליו מכבש.
''מה אתה רוצה ממני?'' הוא כמעט בלע אותי בפיהוק שחשף בפניי את מלוא תפארת השקדים שלו.
''קבענו בארבע וחצי.'' זעמתי עליו.
''אני לא קובע עם הומואים.'' אמר עמית וסחב אותי פנימה כי בדיוק נפתחה הדלת ממול והשכנה נעצה עיניים גדולות בכל תפארתו.
''אתה כן,'' הכנסתי לו דחיפה לכתף. ''אתה כן ואתה תמיד מאחר''.
''אני לא מאחר. אני חולם.'' החזיר לי עמית דחיפה. ''יאללה לך לקחת בירה מהמקרר ותן לי להתלבש''.
הלכתי לקחת בירה מהמקרר והמתנתי לסיום פרוצדורת ההתעוררות של עמית.

''בא לי לנגב חומוס.'' אמר עמית.
''אני לא נוסע שוב לאבו גוש.'' הצהרתי. כבר ארבע פעמים היום נסעתי מהישוב שלי לירושלים וחזרה.
''מי דיבר על אבו גוש?'' 
''חומוס... עיוני... רק שם!''
''ומחנה יהודה זה כלב?''
''לא מגיע לקרסוליים...''
''טוב, אז ניסע למסעדה ה... בעין כרם.'' הציע עמית ויצאנו לדרך.
מצאנו שולחן צדדי בחצר הרחבה המכוסה בבד ובצמחים ועד מהרה התמלא השולחן במיני סלטים ובגולת הכותרת – שתי קערות מלאות חומוס, גרגרי חומוס, מפלי טחינה, שמן זית, פפריקה למעלה וקישוט של עלה פטרוזיליה.
''איזה בחור יפה פגשתי היום...'' התלהבתי באוזניו.
''מברוק''.
''אבל... בעצם הרבצתי לו...'' אמרתי.
''הרבצת? אתה? השה ההומו התמים והרך? אני לא מאמין. אף פעם לא סיפרת לי שאתה בקטע...''
''לא, לא הרבצתי. כמעט מעכתי אותו.''
''סחתיין, כבר בפגישה הראשונה? אתה גדול...''
''יא טומטום אחד. נתקלתי בו וכמעט העפתי אותו מחוץ לכדור הארץ.''
''חחחחח, knock them dead'' צחק עמית בקול רם. ''לו הייתי יודע שאתה כזה טוב, הייתי שוקל לעבור צד...''
''אתה רוצה את החומוס עם כל השמן בפרצוף?'' חייכתי אליו בעליצות.
''אם זה ממך, בטח.''
הרמתי את הקערה שלי. ''אבל אז אצטרך להתחלק איתך בצלחת שלי ולא יהיה לי מספיק חומוס.'' אמר עמית.
''פחדן'' סיננתי לעומתו.
סיפרתי לו את הסיפור.
''עזוב שטויות,'' אמר עמית. ''מי בכלל אמר לך שהוא הומו? אתם בכלל נוטים ליחס לעצמכם כל דבר יפה שזז בעולם. כולם הומואים אם הם יפים, מענטזים, חלקים ויודעים לעשות עיניים.''
''מה זה לא ככה?''
''לא. אני דוגמא לכך שלא!''
''אבל אתה מכוער רצח.'' החטפתי לו סטירה קלה. ''הנה אני משפר אותך קצת.''
''תיכף יצטרכו לשפר את הרצפה כאן כשיגרדו אותך ממנה.'' ענה עמית.
''אני יודע שהוא הומו.'' אמרתי, שב אל הנושא הראשוני.
''איך?''
''משהו בצורת ההליכה שלו. לא יודע. הוא נע במין גמישות חתולית כזו שהרתיחה לי את הדם. אני לא יכול להפסיק לראות אותו בעיני רוחי.''
''אמרתי לך שההתעסקות שלך ברוחניות תהיה בסוף בעוכריך?'' קרץ לי עמית.
''יופי, אבל מה אני עושה?''
''מה אתה יכול לעשות? הפסדת אז הפסדת. שים וי על עוד הפסד אחד.''
''דווקא ממך ציפיתי לעצה יותר מתוחכמת מזה.''
''טוב... החיים מלאים באכזבות, לא?'' צחק עמית.
עברנו לדבר על היזיזה האוסטרלית החדשה שלו, על קשיי הסתגלותה בארץ וכיצד הוא עוזר לה בכל התחומים להתגבר על כל הבעיות, העכבות, הסגירויות והפרוצדורות.
''אולי היא האחת?'' תקווה נשמעה בקולי הפולני.
''היא אחת, ללא ספק אחת, אחת הטובות. אבל לא האחת כי היו לי טובות ממנה.''
''בנזונה אחד.'' אמרתי. 
שיחתנו נקטעה כשידו הכבדה של ג'ורה נחתה על כתפי.
ג'ורה הוא בחור ענק. כמעט שני מטרים גובה וכמעט שני מטרים רוחב. עוד אחד מחבריי הטובים. היה יכול להיות מר עולם אילו היה רוצה. אבל הדבר היחיד שרצה בחיים היה רק לחייך. כל הגוף המפואר הזה נוצר כדי להכיל דבר אחד ויחיד – חיוך. חיוך כל כך חם ומקסים שאני לא יכול לחשוב על ג'ורה בלי שדמעות ימלאו את עיניי. טוב הלב נשפך ממנו. החיוך מעולם לא מש מפניו. גם כאשר הוא נפל כילד לבור ביוב בבנייה, בעומק של כמעט עשרה מטרים והוצא משם רק לאחר כמעט יום שלם של חפירות בערימות האבנים שנפלו פנימה יחד איתו וכך אגב זכה בשמו, גם כשאחיו הגדול נהרג במסגרת שירותו הצבאי, גם כשאמו נפטרה לפני כשנה. הוא חייך ואנחנו בכינו. חיוך קורע לב, מרסק, מועך, חיוך של מהות חיים.
''מפגש הומואים, הא?'' קולו היה עבה כגופו והדהד בכל רחבי החצר, ראשים הורמו לכיווננו מכל עבר. 
''שב וסתום אם אתה לא רוצה שאני אקטין אותך.'' אמר עמית.
ג'ורה גרר מאחוריו בחורה גבעולית וקידם אותה לפניו. ''תכירו – ענת.''
''שלום ענת, נעים מאד, יובל.'' הצגתי את עצמי ''וזה עמית.''
''ממתי נהיית שליח הציבור שלי?'' כעס עמית והחווה קידה מרושלת לעבר הגבעול שג'ורה העמיד לפניו.
אני חייכתי – ממש חומה ומגדל.
''וואלה מצאת לך ז'לוב – חבל על הזמן.'' קרצתי לה.
ג'ורה חייך אליי והעיף לי כפה. ''שתוק!''
''אתם מצטרפים?'' שאל עמית.
''בטח'' אמר ג'ורה.
''רגע,'' היססה ענת, ''אולי אנחנו מפריעים? נראה לי שהם היו באמצע שיחת נפש.''
''שטויות,'' אמר עמית ''רק דסקסנו על החבר החדש של יובל.''
''מה, יש לך חבר חדש? למה אתה לא מדבר, יא בן...'' חייך אליי ג'ורה.
לעולם לא אוכל לשכוח את חיוכו מבעד לדמעות שניגרו על פניו כשנועם נהרג.
הוא גרר כסא נוסף, הושיב את ענת, הזיז אותה יחד עם הכסא קרוב יותר לשולחן כאילו הזיז קופסת גפרורים והתיישב לידה על כסא שחרק כל כך שהייתי בטוח שתוך שנייה הוא יתפרק לשבבים.
''לא, אין לי חבר חדש.'' העפתי מבט מוכיח אל עמית. ''הוא סתם מקשקש.''
''מה... אתה הומו?'' התעניינה ענת.
''אני? הומו? איכסססס...'' אמרתי לה וחייכתי. ''סתם... ככה בקטנה, אני אוהב לאסוף בחורים יפים...''
ענת חייכה אליי בחזרה וחום של חברות גדולה ניטע בנו.

מאז אותו מפגש, הפכנו להיות ממש חברים קרובים, ענת ואני. עד כדי כך קרובים שאמרתי לג'ורה שאני עומד להשפיע על ענת לעשות ניתוח לשינוי מין, שתהפוך לגבר ואז אני אחטוף אותה ממנו.
ענת הייתה אלת המלחמה הכנענית. שם קשה ל''מקצוע'' קשה. לשם ענת יש נוכחות, יש עוצמה הרבה מעבר למה שנראה על פני השטח. ענת מקושרת לאנרגיות קוסמיות אדירות, אנרגיות הן של העולם הפיזי והן של העולם המטאפיזי במלוא עוצמתן ומהותה גם יודעת להעביר את האנרגיות האלה דרך השערים הנכונים אל המקומות המתאימים להם.
כך היה כמובן גם ביחסים שבין ענת וג'ורה. היה כל כך משעשע לראות את הבחורונת הדקיקה הזאת מפעילה את הר האדם הנקרא ג'ורה שהיה שם אוזנו כאפרכסת למילוי כל הוראה שלה ואפילו נהמה לא היה משמיע. רק דבר אחד אצלו השתנה – חיוכיו הפכו לכל כך חמים שקשה היה לעמוד בפניו.

את המשך השיחה ההיא באותו מפגש ראשון במסעדה בעין כרם המשכתי כמה שבועות אחר כך עם ענת ועם ג'ורה, שלושתנו שוכבים על המיטה, ג'ורה תופס 95% ממנה ואנחנו את השאר, מקשיבים לאיזו להקת רוק כבד רצח שג'ורה אוהב.

''אני עדיין חושב עליו כל הזמן.'' צרחתי כדי להתגבר על רעש המוסיקה.
''כן, אני יודעת.'' צרחה ענת בחזרה, ''כשנתפסים על מישהו, קשה לשכוח אותו.'' ומבט רך, כל כך רך, נשלח ממנה אל יעדו ההרקולסי שהרעיד את המיטה, את הרצפה ואת הקירות בתנועות קצביות למשמע הצווחות ההיסטריות שבקעו בפול ווליום מחמשת הרמקולים שסבבו אותנו.
''אבל אצלכם זה שונה.'' צרחתי במלוא גרוני בדיוק שהקטע המוסיקלי הסתיים וצרחתי נותרה תלויה ככה באוויר, באמצע החדר, בשקט המוחלט שהשתרר, כאובדת עצות ורק אז התרסקה לתוך האוזניים.
שלושתנו פרצנו בצחוק היסטרי.
''למה אצלנו זה שונה?'' צחקה ענת והחזיקה את בטנה.
''כי אתם זוג ואני סתם רווק שכמעט הרג את הגבר השווה הראשון שפגשתי ברחוב.'' שאגתי מצחוק והתגלגלתי לרצפה.
''זו הייתה תאונה.'' דמעות זלגו מעיניה של ענת והיא התפתלה על המיטה.
''מזל שאני לא הייתי זה שנתקל בו...'' בכה ג'ורה מרוב היסטריה וכשהוא התגלגל על הרצפה, מזל שהייתה לי מספיק תושייה לזחול מהר מתחת למיטה, נחנק כמעט למוות כשאני מדמיין את תמונת המפגש בין ג'ורה ההר לבחורון הרזון הזה.
''נסה אולי להיתקל בו עוד פעם.'' הציעה ענת לאחר שכולנו נרגענו, ניגבנו את הדמעות והתגברנו על פרקי הצחוק הבלתי נשלטים, כמו אפטר-שוקים של רעידות אדמה.
''שוב לשבור לו את המשקפיים?'' חשבתי שההיסטריה תשוב, אז התאפקתי בכל כוחי לא לפרוץ בצחוק מחודש.
''לא, יא אהבל,'' אמרה ענת והכתה אותי על הכתף. ''לא להיתקל בו פיזית. התכוונתי שתנסה לפגוש אותו שוב.''
''אבל אני לא מכיר אותו.''
''אוף... אתה קשה...'' אמרה ענת. ''אם הוא הסתובב אז במדרחוב, אולי הוא עובד שם, או עובר משם, שווה לנסות לא?''

וכך מצאתי את עצמי מסתובב במדרחוב. מודד אותו לאורכו ולרוחבו, סופר את המרצפות, בודק אם עלו הצמחים יפה השנה, בוחן כל פרט ופרט בחלונות הראווה, שומר על הבנקים מפני שודדים, מפזר הגיגים מחשבתיים אל השמים, חופר רעיונות מתוך האדמה, עושה קילומטראז' ממש. אולי אפילו יקראו לחריץ העמוק שהתהווה באבני המרצפת כתוצאה מצעידתי המתמדת על שמי: ''חריץ יובל האהבל''.
לא היה בחור רזה ושחום שלא עקבתי אחריו בשקיקה ולא נעצתי בו מבט. גם בכאלה שלא היו בדיוק שחומים ורזים אבל זה כבר שייך לסיפורים אחרים.
הייתי חוזר לילה לילה הביתה ושונא את עצמי על הקרקס שאני עושה ממני.
''אידיוט אחד,'' כך אני לאני, ''למה אתה קובר את עצמך שם במקום המגעיל ההוא רק בשביל לקבל לא! ממישהו שבטח אפילו לא זוכר אותך.''

אבל אותו מישהו בהחלט זכר.
ראיתי אותו אחר צהריים אחד, ממש קרוב להיכן שפגעתי בו בפעם הראשונה בה נפגשנו.
לבי הלם בחוזקה.
ניגשתי אליו – הפעם מאד מאד בזהירות.
''היי'' אמרתי.
הוא העיף בי מבט כהה מעומק בארות עיניו השחורות שנצצו מאחורי משקפיו ואמר ''היי''.
''אתה ודאי לא זוכר...''
''בטח זוכר,'' אמר הבחור. ''כמעט העפת אותי.''
והוא חייך. ושתי גומות חן נפערו בלחייו...
ואני ריננתי בשיר...
''אתה בסדר?'' 
הבחור צחקק לשמע הדאגה בקולי ואמר ''כן. זה היה לפני חודש וחצי.''
''וואו, איזה זיכרון יש לך.'' שיבחתי אותו מנסה להתחנף כמיטב יכולתי.
''מן הסתם גם אתה אינך חסר ממנו אם זכרת אותי.'' ענה.
''תרשה לי להזמין אותך לקפה? אולי לבירה? אני ממש הרגשתי אז כל כך חרא...''
הבחור היסס מעט, הביט בשעונו ואמר ''בסדר, אבל לא אוכל להישאר זמן רב מידי.''
התיישבנו ליד שולחן.
המלצרית ניגשה, הניחה שני תפריטים לפנינו והסתלקה.

''נהוראי'' אמר הבחור שישב מולי והושיט את ידו.
לחצתי את ידו בחום וחייכתי אליו.
אחד עם שם כזה ראוי שיחייכו אליו.
''יובל'' אמרתי ובלבי מתרונן השיר ביתר שאת...

''אז אתה בסדר?'' שאלתי.
''בסדר. ואתה?''
''גם... בסדר הכוונה. גם בסדר.''
''אני שמח לשמוע.''
''וואו, איזה שם מגניב יש לך.''
''תודה''
''מה זה נהוראי?''
''משמעות השם היא ''זה שיש בו אור'' או בעברית צחה – נושא האור.'' אמר נהוראי.
''באמת?''
''כן. נהרה היא אור ונהוראי הוא נושא האור.''
''אני מתאר לעצמי.'' אמרתי סתומות והצצתי באור השחור שבקע מעמקי עיניו. 
''ממש כיף שיש לך הורים כל כך יצירתיים שנתנו לך שם כזה.'' ציינתי. ''לי קראו סתם יובל.''
''שום דבר אינו סתמי.'' אמר נהוראי. ''מה אתה מזמין?'' הדברים נאמרו כי המלצרית ניגשה לשולחננו כבר בפעם השלישית.
''בשבילי תה קמומיל,'' אמרתי, ''או אם יש לכם היביסקוס זה גם מעולה.''
נהוראי הזמין קפה.
''אתה צורך מזון מיוחד אני רואה.'' ציין.
''ככה בקטנה.'' אמרתי. ''רק ירקות ופירות אורגניים, אוכל בריאות, לא נוגע בבשר אדום, לא בסוכרים, לא בחומרי שימור ובצבעי מאכל, שותה ספל אחד של נס קפה ביום, בבוקר וזהו פחות או יותר.''
''יפה לך. לכן אתה נראה כל כך טוב.''
חשבתי שאני מתעלף. מישהו יכול לקום ולומר עכשיו שהוא לא הומו? איפה הענת הזאת? איפה עמית? וג'ורה? חשתי בתרועת ניצחון העולה בי.
''אני נראה טוב? 'סתכל עליך. איזה עור נפלא יש לך, איזה גוף גמיש יש לך, אתה מהמםםםםם.'' תרמתי לשיחה את מיטב האימרות ההומואיות שידעתי.
''תודה חמוד.'' אמר נהוראי חותם בזאת סופית את עובדת היותו אח ורע ונשמה תאומה לי ולכל גאי וגאות העולם.
לגמתי מהר מידי את התה הרותח וכמעט נחנקתי מרוב התלהבות.
השתררה שתיקה.
''אממ... אמרת ששום דבר אינו סתמי... מה הכוונה?'' שאלתי בתקווה שיודה בפה מלא שפגישתנו זו נקבעה בידי מלאכי מרום עוד לפני 750,000 שנים לפחות.
''התכוונתי לשם שלך,'' אמר נהוראי. ''הוא לא סתמי.''
אחח... איזו אכזבה... אבל גם זה נושא מעניין.
''כלומר?''
''רק התינוק, או בעצם נשמתו של התינוק קובעת את שמו או שמה.'' אמר נהוראי.
צחקתי. ''וההורים? מה איתם?''
''הם מקבלים את התשדורת מהתינוק, כמובן בדרך או בצורה לא מודעת וכך הם ''מגיעים להחלטה'' על השם.''
''אני לא מבין'' צייצתי. ''איך הם יכולים לקבל דבר כזה?''
''באינטואיציה שלהם.'' אמר נהוראי.
''אתה מוכן להסביר? להרחיב את הנושא?''
''כמובן'' אמר נהוראי, הסיר את משקפיו, ניקה אותם במטלית מיוחדת והרכיב מחדש, כאילו ביקש לבהות בניקיון מוחלט אל העולם אותו הוא עמד להסביר לי.
''שמו של אדם הוא תמציתו. הוא מהותו. הוא הגרעין שעליו מושתת כל קיומו. לכן כל כך חשוב השם הזה. יש שמות משמעותיים ביותר ויש שמות שמשמעותם פחותה. יש שמות עתירי כוח ועוצמה ויש חלשים יותר. יש שמות היכולים להביא לפריצת דרך ויש כאלה העושים פעולה הפוכה, פעולה של הסתגרות פנימה, אל תוך העצמי. כל שם ושם מכיל בקרבו את ייעודו ואת משמעותו כפועל יוצא מייעודו וממשמעותו של האדם הנושא אותו.
כאשר נברא העולם, הוא נברא בשלושה כוחות: נתינה, קבלה ואיזון. שלושת הכוחות האלה נבעו מתוך נקודת הבריאה, מתוך נקודת ההתחלה ופרצו משם בכוח אדיר. יש כאלה שיקראו למופע הזה ''בריאה'', יש כאלה שיקראו לו ''המפץ הגדול''. בכל מקרה זה היה תהליך התחלתי שממנו נברא ומתקיים היקום כולו וכמובן גם כל מקביליו. אני מניח ששמעת שעל פי האמונה היהודית, נברא העולם באמצעות עשרים ושתיים אותיות האלף בית.'' נהוראי הביט בי.
''כן, ודאי שאני יודע את זה.'' עניתי.
''יפה, אם כך אני מניח שאתה גם מבין שהאותיות האלה מייצגות כוחות אנרגיה קוסמיים מסוימים שלמעשה נולדו מתוך אותם שלושה כוחות ראשוניים של נתינה, קבלה ואיזון ובכך ייסדו את מערכות התמיכה וההמשכיות לבריאה כולה. כל אות מייצגת מערכת מסוימת של כוחות ועליך לדעת אם כך, שכדי להבין את העולם, יש להבין למעשה את האותיות. עד כמה שזה נשמע אבסורדי.''
הנהנתי בראשי אם כי עדיין לא קלטתי את מלוא משמעות הדברים.
''שמות עשויים מאותיות בדיוק כמו כל מילה אחרת ומאחר והם כאלה הרי שצירוף האותיות הנמצא בשמות הוא מהות הכוחות הקוסמיים הנמצאים בבסיסה של כל נשמה ונשמה. אלה כוחות שנבעו בה עוד מראשיתה, מהתנתקותה ממכלול הנשמות המאוחד ויציאתה אל חיי נפרדות ואל חיפוש מתמיד אחרי המשלים שלה – אבל זה כבר נושא אחר כמובן. מהות הנשמה הבאה לידי ביטוי באותיות המרכיבות אותה, היא השם הנשלח להורים ואותו הם נותנים לתינוק הגח אל אוויר העולם וממנו הוא ניזון ומפרה את רוחניותו.
אני מקווה שאינני מעמיס עליך יתר על המידה.'' הוסיף נהוראי, מביט בעיניי הנוצצות ובפי הפתוח לרווחה בפליאה.
''לא... להפך... המשך בבקשה.''
''שם הוא הגבלה.'' המשיך נהוראי. ''הוא כזה מאחר והוא יכול להכיל רק את מה שנמצא בתחומו. בתחום האנרגטי שאותיותיו מכילות. זה כמובן נעשה בכוונה מאחר ובעולם של סוף אי אפשר להכיל ולהבין את האינסוף. ופריצת גבולות מעבר למה שדברים מכילים הם בבחינת פריצה אל האינסוף וכך למעשה חדירה אל עולם שאינו יכול להיות מובן לנו, בני אנוש, מעצם היותנו שבויים בעולם התלת ממדי המוגבל והצר. אבל יש הרבה מאד רמזים לקיום היכולות והאפשרויות מעבר לעולם התלת ממדי הזה והאותיות בהחלט מהוות חלק מהרמזים האלה מעצם מוגבלותם. העובדה שאנחנו עוסקים ב''שם'' מכילה כבר את פריצת הדרך אל מה שנמצא מעבר לו. זה כמובן יצטרך לחכות לזמנים אחרים או למצבי צבירה אחרים או מודעות אחרת ששם ואז הדברים האלה יהיו ברורים ונהירים יותר.
''המילה עצמה 'שם' מורכבת משתי אותיות. ש' ו-ם. מם סופית. מאחר ודיברנו על משמעות האותיות, הרי שהמשמעות הזו באה לידי ביטוי גם בגרפיקה של האותיות, במבנה הקווי או הנקודתי שלהם.
בוא ניקח לדוגמא את האות ש'. אמנם נהוג לצייר אותה כקו תחתון שממנו עולים שלושה קווים כלפי מעלה. זה בסדר אבל למעשה האיור הנכון של האות הזו הוא נקודה שממנה יוצאים שלושה קווים. ומהי נקודה? כבר אמרנו קודם לכן. נקודה היא נקודת הבריאה ושלושת הקווים היוצאים ממנה הם שלושת הכוחות הראשוניים של נתינה, קבלה ואיזון. יוצא מכך שהאות ש' מייצגת למעשה את נקודת הבריאה עצמה, את הכוח הראשוני של הפריצה החוצה, את מהות היקום, את השלמות הראשונית וככזו היא בעלת עוצמה אדירה, הרבה מעבר ליכולתנו להבין בכלל.
האות מ' מייצגת כמה וכמה דברים. אבל נתחיל דווקא עם האות ד'. ד' היא דלת, כלומר שער. שער יכול להיות פתוח ויכול להיות סגור. יכול להעביר דרכו דברים ויכול למנוע מעבר. דלת או שער במובן הקוסמי, בריאתי, הוא אפשרות מתן קיום לבריאה חדשה, כלומר, אם השער פתוח, אנרגיות של קיום יכולות לעבור ולתחזק בריאה חדשה. אם השער סגור, מה שנברא ונותר ללא יכולת קשר כתוצאה מניתוק, פשוט מת. ואם בשער אחד מדובר, הרי שעל אחת כמה וכמה צריכה להיות משמעות עצומה אם יש 10 שערים במהות אחת וזו משמעות האות מ'. מ' שווה לארבעים שהם בדיוק פי עשר מהאות ד' השווה לארבע.
כלומר, האות מ' מהווה מעבר ברמות גבוהות ומהותיות ביותר בין הרבדים השונים של הבריאה והיא מאפשרת או אינה מאפשרת קיום של יקומים שלמים ומכאן גם נובע תפקידה השני – להיות האם הגדולה של כל מה שנברא בעולם. בדיוק כמו כל אם אחרת הדואגת ושומרת ומזינה את בניה. זו גם הסיבה שבכל השפות האנושיות המילה אמא מכילה את הצליל הזה ממממ.''
''וואו, זה ממש מרתק.'' עצרתי לרגע את שטף דיבורו.
''כן, אני מניח שזה מרתק,'' ענה נהוראי. ''אבל הבה נמשיך. במילה שם אין מ' רגילה אלא מם סופית. תפקידן של האותיות הסופיות הוא שונה מתפקיד האותיות הרגילות. אותיות רגילות מהוות סמל לאנרגיות עצמן בעוד שאותיות סופיות ממונות למעשה על מעבר האנרגיות האלה אל יעדיהן. כל האותיות הסופיות מכילות קווים ארוכים או למעשה ''אנטנות'' המאפשרות לאנרגיות האלה לעבור משם לכאן או מכאן לשם. כל האותיות הסופיות פרט לאות מם הסופית. היא למעשה מרובע הנראה סגור.
אבל זה לא בדיוק כך מאחר והיא רק היטל של משמעותה המקורית. האות ם היא קובייה. קובייה מאחר ואנחנו נמצאים בעולם תלת-ממדי. ומאחר ואין אפשרות לרשום או לשרטט קובייה על נייר או על לוח חרס, החליטו קדמונינו לתאר את הקובייה הזו על פי היטלה, כלומר ריבוע.
קובייה מפנה את קירותיה לכל כיוון. יש לה ששה קירות או משטחים הסוגרים את החלל הפנימי הנמצא בה. חלל זה כדרכו של כל חלל מתמלא במה שמגיע והקובייה או המם הסופית פותחת וסוגרת את פתחיה, את ששת פתחיה, בהתאם לצרכים אליהם משוגרים הדברים הנאגרים בה. מאחר והיא כאמור פונה לכל הכיוונים, כך גם היא יכולה לספק לכל הכיוונים. ומכאן חשיבותה העצומה ויתרה מזאת, מודגש רעיון היותה לאמא הגדולה של הבריאה.
יוצא מכל זה שהמילה ''שם'' מכילה בקרבה עוצמה כל כך גדולה עד שביהדות אימצו אותה לתיאור האלוהים עצמו, ''השם'' בהא הידיעה, המהווה תחליף הבא למנוע שימוש ישיר בשם המפורש או בתיאור האל. ומאחר והמילה הזו ''שם'', מכילה כאמור את היכולת לחלק ולהפיץ את שלמות הבריאה הראשונית, הרי שהיא מהווה בסיס איתן לאותיות האחרות הנמהלות בשמו של הרך הנולד והמהוות את מהותו ממש.
כך בעולם הזה וכך גם בכל העולמות המקבילים לעולם הזה.''
''וואו... זה נפלא'' הבטתי בעיניו השחורות כאל עיני האינסוף.
''חחחח'' צחק נהוראי, ''היו צריכים לקרוא לך וואו ולא יובל''.
הייתי נפעם לחלוטין. לזכות הן ביופי מרגש כזה והן בידע וחוכמה כאלה אינם מעשה של יום יום. הייתי בעננים.
''אם כך'' חייכתי אליו את חיוכי היפה ביותר ''אם שמי יובל, הרי שכל אות בו יש לה משמעות ונוכחות, כולל מספר האותיות והסדר שלהן בשם עצמו, הלא כן?''
''נכון מאד'' אמר נהוראי. ''לכן גם יש משמעות כל כך רבה לשינוי סדר האותיות במילה או בשם על מנת למצוא את המשמעויות הדקות, העמוקות יותר הנמצאות בהם וזאת מאחר ואין ולו דבר אחד בעולם כולו שאינו מורכב ממה שנראה על פני השטח ומה שנמצא מתחת לפני השטח. ולעיתים קרובות מה שנמצא מתחת לפני השטח, מה שנסתר, הוא החלק המשמעותי יותר.
כל ה''משחקים'' לכאורה בגימטריה, באותיות, בנומרולוגיה, אפילו אותו בבא-בובה מגוחך מהתוכנית בטלוויזיה, עוסקים למעשה, מי ברצינות ומי בליצנות, במהויות רבות המשמעות של הבנת העולם על שלל מרכיביו, רבדיו והמגוון האינסופי הנמצא בו.
לא סתם מכונים סימני הכתב ''אותיות''. אות היא הטבעת דבר בתוך דבר אחר, הייתי אפילו מקצין ואומר שזו כתובת קעקע על עור העולם ומאחר ואנחנו עוסקים כאן ברומו של עולם, הרי שלא בעור העולם אלא באור העולם. ובאמצעות אותות האור האלה, אותות האנרגיה האלה, נבראו כל היקומים ומכאן אני חושב שאתה צריך להתחיל להבין עד כמה חשובה משמעות השמות ומדוע בוחרות הנשמות בעת היותן נתונות בגוף בשר ודם בשם כזה ולא בשם אחר כמייצג אותן, הכול על פי מידת יכולתן להכיל את האנרגיות הקוסמיות המזומנות להן במהלך החיים על פני כדור הארץ. אבל זה לא הכול. לא רק אותיות משחקות תפקיד במשחק השמות, גם משמעות השם עצמו וההקשרים אל כוחות קוסמיים משמעותיים שהתקיימו בעבר אצל דמויות מפתח רוחניות רבות עוצמה.
אתן לך דוגמא פשוטה. השם יוסף למשל מכיל ארבע אותיות. את ארבעת האותיות האלה תוכל למצוא בהמון שמות אחרים. למשל, אם ניקח י' ו-ס' הרי שתוכל למצוא אותן בשמות כמו סיני, סיגלית, סימה, יסמין, יש ודאי עוד הרבה. אך האם יש את אותה אנרגיה בשמות האחרים כמו בשם יוסף? ודאי שלא וזאת מאחר ורק אותו צירוף וסדר מסוימים של ארבעת האותיות יחד עם התפקיד ההיסטורי רוחני שמילא האיש המקורי, הם אלה המאפשרים את הימצאותה של אותה אנרגיה עוצמתית. יתרה מזאת. אפילו אם יקראו ההורים לבנם יוסף אבל לא מתוך התכוונות לאותו יוסף מקורי, גם אז מצב האנרגיות של יוסף החדש יהיה דל יותר מהמבנה המקורי של יוסף המקורי. האם אתה מבין את כוונתי?''
''אני חושב שכן'' כך אמרתי אבל באמת לא הייתי בטוח במאת האחוזים שאכן הבנתי.
אבל, אמרתי לעצמי, תהיינה לי שנים רבות עכשיו לחקור ולדרוש ולברר וללמוד ולעסוק ולהגות ולחוות.
התרגשתי כולי.
''וואו, איזה יופי של הסבר'' אמרתי לו ואחזתי בכף ידו, חש את עורו החלק והחם.
הוא לא משך את ידו בחזרה.
הוא כיסה את כף ידי בידו האחרת והביט אל תוך עיני. רציתי לפתע להתעלף.
עיניים הן ראי לנשמה והוא נתן לי להציץ פנימה, הישר אל עומק עומקיהן האינסופי. הישר אל נשמתו. בשנייה אחת חלפו בתודעתי עולם ומלואו, צער וכאב, שמחה ואושר, עליות ומורדות, אש ומים, אדמה ואוויר, חיי כולם, חייו של נועם, כל פצעי הלב והנפש שלי צעדו שם בסך, כל הכאבים הבליטו חזה ועמדו בשורה מולי, כל הדמעות והבכי נצצו בפלגי מים שזרמו בשפע מרכסי הרים מושלגים, כל הצחיחות של נפשי התרוננה בנופי מדבר צהובים, כל הווייתי היתה פרושה אל מול עיני, אל מול נשמתי, אל מול גופי.
נרעדתי וקמתי בבת אחת על רגלי.
''מי אתה?'' קולי רעד כל כך שכמעט לא זיהיתי אותו.
''אני לא מה שאתה מקווה'' ענה נהוראי. ''שב בבקשה''.
התיישבתי, למעשה נפלתי על הכסא. לרגע נדמה היה לי שכל בית הקפה פרח ונעלם, כל ירושלים פרחה ונעלמה, כל העולם פרח ונעלם ונותרנו רק אני והוא, עיניי נעוצות ושבויות בתוך עיניו ותוך שנייה חשתי בכמות כל כך רבה של אהבה שזרמה משם ישירות אלי, מילאה את כולי, עברה על גדותיי עד שלא יכולתי להכיל יותר ופרצתי בבכי.
כל כך מוזר לבכות בתוך ריק, בתוך עולם שכבר לא נמצא, בתוך גוף שכבר איננו. יש לבכי הזה תהודה אחרת, הוא מתדפק על דלתות אחרות ומנתב במשעולים אחרים.
אינני יודע אפילו כמה זמן הייתי כך. אני ממש אבל ממש לא זוכר.
כשפקחתי את עיניי הייתי עדיין בבית הקפה, כוס התה הריקה לידי ותו לא. דבר נוסף לא היה שם.
נדמה היה לי שכאילו התעוררתי משינה או הגחתי מתוך חלום. לא היה זכר לנהוראי.
רציתי לשאול את המלצרית אם היה אתי מישהו אבל לא שואלים דברים כאלה. שאלות כאלה נמצאות מעבר ליכולת הקבלה הרגילה של בני אדם ועלולות לעלות לשואל ביוקר.
בקשתי את החשבון וקיבלתי. 20 ₪ על כוס תה קמומיל.
''לא היה גם קפה?'' שאלתי את המלצרית.
היא הסתכלה עלי בעין עקומה ואמרה ''לא. שתית רק תה'' ומשמעות דבריה בנוסף לעובדת היותי ''קמצן'' היתה שלא היה אתי איש.