אור של זוהר צפוני

נסעתי עם ציפיץ לסוף שבוע בצפון.
הוא הכיר באוניברסיטה בחורה נחמדה שגרה בעיר צפונית, היא הזמינה אותו לסוף שבוע, הוא נענה להזמנה וחטף פיק ברכיים – הברנש כנראה התאהב או לפחות חשב שהתאהב ואי לכך ביקש ממני להתלוות אליו. מאחר והעיר הצפונית הזו מאד קרובה ליישוב בו גרים אחי ומשפחתו, הסכמתי ברצון. הוא יבלה עם חברתו ואני עם אחי. לפחות את הדרך צפונה, כדי שלא ישקע בשרעפי דמיון מפותחים מידי, נעשה יחד. תמיד אוכל לדחוף לו מרפק לצלעות במידה ואראה שעיניו מתחילות לפלבל מעט יותר מהרצוי...
ציפיץ הוא עוד חבר שלי. זה שמשלים את הרביעיה, אותה רביעיה של פרחחים שהטילו את חיתתם בישוב שלנו בימי ילדותנו ושכללה אותו, את עמית, את ג'ורה ואת עבדכם הנאמן.
נועם היה חבר בנפרד. החבר הכי טוב שלי עוד מימי גן הילדים. הוא כמובן הכיר אותם אבל לא השתייך ל''ארבעת המוסקיטרים המעפנים'' כפי שנהגנו לכנות את עצמנו.
שמו האמיתי של ציפיץ הוא אסף. אבל אף אחד לא זוכר אותו בשם הזה. הוא היה הילד הכי קטן בשכונה וזכה ביושר בכינוי ציפציף שברבות השנים התגבש ונעשה לציפיץ וכך זה גם נשאר.
אפילו הוריו קוראים לו כך.
אמנם קטן היה בגוף, אבל שד גדול ממנו לא נולד בכל המזרח התיכון. אולי אפילו בכל העולם כולו. 
וזה בדוק.
הכרתי הרי את כל השדים בעולם ואפילו השד הפעלתן ביותר לא הגיע לקרסוליו.
היום, בהגיעו לגיל של יישוב הדעת הוא כבר מזמן לא הכי קטן. גובהו כגובהי, הוא נראה מצוין, בחור יפה תואר, אמנם רזה ומעט צר אבל בנות מסובבות בהחלט את ראשן בעוברו ברחוב.

מה לא עשינו בהשראתו. 
היינו משחקים בכל משחק שדרש פעילות. תופסת, מחבואים, שודדי ים, כדורגל, סטנגה, כדור-סל, מחניים, ללכת מכות, לנסות לעמוד על הידיים, תחרויות ''מי זורק את האבן הכי רחוק'', גם ''מי יורק הכי רחוק'' ואפילו ''מי משתין הכי רחוק''.
היינו מסתובבים כסהרורים בכל רחבי היישוב.
היינו נוהגים לטפס על עצים ואפילו בנינו (טוב, לא בדיוק אנחנו, אלא אבא של ציפיץ.) בית עץ על אחד מהם בגינה האחורית שבבית הוריו.
היינו קושרים קופסאות מלאות מים בצמרות עצים, מחברים אותם לחוט ארוך שנזרק הרחק מהעץ ואם היה עובר מישהו מתחת לעץ, משיכה קלה בחוט, הקופסה למעלה הייתה מתהפכת והמים נשפכים על האדם שהיה מביט למעלה בזעם, מקלל ומנסה למצוא אשמים ואינו מוצא כמובן קשר בין המקלחת שזכה לה לבין חבורת הילדים ששיחקה בהמשך הרחוב.
היינו קושרים ידיות של דלתות הכניסה לבתים למעקה או לעץ בחוץ, מצלצלים בדלת וממתינים למאבקי בעלי הבית לפתוח את הדלת הסרבנית כשהם אינם מבינים מה עוצר אותה.
היינו יוצאים בלילות ומקימים מדורות, צולים תפוחי אדמה ופעם אחת החלה האש להתפשט, אחזה בשני עצים סמוכים ועלתה לצמרותיהם, הכול נראה אבוד והייתי בטוח שהישוב כולו יעלה בלהבות עד שהגיעו מכבי האש והשתלטו על המצב.
היינו נוהגים להתחבא מאחורי שיחים וכשמישהו היה עובר היינו יוצאים אליו בפתאומיות בצווחות ואפילו רודפים אחרי אלה שלא קבלו התקף לב במקום.
היינו קושרים שטר של עשרים שקלים לחוט שקוף, מניחים אותו על המדרכה ומתחבאים וכשהיה מישהו מתקרב, רואה את השטר ומתכופף להרימו, משיכה קטנה בחוט הייתה מזיזה את השטר ולא יכול היה להיות מחזה משעשע יותר מלראות את תגובות האנשים לתזוזה וכיצד לפתע הם מאבדים מעט מצלם האנוש שלהם ברדיפתם אחרי ''מתנה'' כזו ההולכת ומתחמקת מהם.
היינו נוהגים להתגנב בלילות חשוכים למבצר העתיק שבראש ההר, משחקים מלחמות בחורבות החדרים, זוחלים בתעלות הקשר, נלחמים בכל צר ואויב מזדמן – לרוב כל כלבי היישוב למטה שהיו באים בהמוניהם ומוציאים את נשמתם בנביחות עזות עלינו בתוספת נביחות בעליהם שקראו להם לשתוק ולשוב הביתה.
היינו כמובן שורקים לכל הבנות בכל הגילאים בשכונה (טוב, אני שרקתי לאחים שלהן... סתם!), מרעישים עולמות, אפילו הקמנו תזמורת של סירים ומכסים להגביר את ההמולה.
היינו נפגשים בחורשה בלילות, מדליקים נרות במידה והרוחות אפשרו את זה ומספרים סיפורי אימה מסמרי שיער על שדים ורוחות ומפלצות ושאר מרעין בישין, מביאים כמובן כמה בנות לחוויה המסעירה ונהנים לשמוע את צווחות האימה ולראות את הרעד.
היינו נוהגים בקיץ לנסוע לבריכה במעלה החמישה ולהשתולל במים עד כלות. לא פעם סילקו אותנו משם בבושת פנים.
היינו מטפסים כמו ''טרזן'' על קירות תמך בעזרת חבלים, גולשים בצינורות מים גלויים, מנסים ללכת בשיווי משקל על מעקות, טסים במורד הדרכים על סקייטבורדים.
תשאלו איך כולם סבלו את זה? טוב, זה בגלל ג'ורה. כבר אז הוא היה הר-נער... וחוץ מזה היינו נורא נחמדים... ומחייכים... 
המוביל והמנהיג והמוליך והרוח החיה מאחורי כל הדברים האלה היה כמובן ציפיץ.
אבל אז קרה משהו. ציפיץ התגייס לצה''ל וחזר משם אדם אחר.
משהו קרה שם, משהו השתנה בו, משהו זז וציפיץ, אפילו ששאלנו לפשר הדבר ושבנו ושאלנו, לא הוציא מילה מפיו.
ציפיץ היום אדם שקט, נחבא אל הכלים, מופנם, אפילו אולי עצוב מעט, משקיע את מלוא מרצו בלימודים ואכן עושה חיל. רק מי שמכיר אותו באמת יכול עדיין להבחין בגחלת המאירה בשובבות אין קץ בתוך עיניו.

''אז מה אתה אומר, הולכים לראות את מרצדס סוֹסה?'' שאל ציפיץ.
''וואו, מתי?''
''תהיה לה הופעה בירושלים עוד מעט.''
''בטח, אבל ודאי כבר לא נשארו כרטיסים. למה לא אמרת?''
''פרח לי מהראש...''
''וואו אתה האבא של המבולבלים.'' ציינתי באוזניו.
אני מת על מרצדס סוסה. זוהי זמרת ארגנטינאית, אולי בת שלוש מאות ושבעים שנה, שמנה כחבית, לא ממש יפה בלשון המעטה, יש לה קול בריטון כמו לגבר (ולא זאת הסיבה שאני אוהב אותה...) ואני מתמוגג בכל פעם שאני שומע אותה.
לו הייתה חיה בתקופה של מוצרט, בטוח שהוא היה משנה את תפקיד מלכת הלילה באופרה שלו ''חליל הקסם'' כך שיתאים לה.
(לצערי, מאז שנאמרו הדברים, הלכה מרצדס סוֹסה לעולמה ויהי זכרה ברוך.)
שקענו בשיחה ערה על זמרים וזמרות, ציפיץ חובב מוסיקה מושבע, לא קלאסית כמוני ולא רוק כבד כמו ג'ורה אלא מוסיקה. כך לפחות הוא מגדיר את זה.
''אני אוהב מוסיקה.'' הוא אומר. ''אתם חנטרישים.''
במיוחד אני עם חיבתי הבלתי מוסברת והבלתי מובנת למוסיקה קלאסית.
''מוסיקה'' זלזלתי בו. ''כל אחד אוהב מוסיקה. כל אחד מוצא לעצמו את הנישה המוסיקלית המתאימה לו. אז מה אתה אוהב יותר ממה שאני אוהב?''
''כי אתה נעול.''
''מה נעול!''
''אתה נעול על מוסיקה קלאסית. ג'ורה על הרעש שלו...''
''ואתה,'' שיסעתי את דבריו ''נעול על המוסיקה הנכונה שאלוהים מפליץ בכל יום, נכון?''
''ממש כך.'' ענה ציפיץ. ''ממש כך.''
עשיתי תנועות של השתחוות כלפיו, מרים את ידי לתקרת המכונית ומוריד אותן בקידה עמוקה לעברו.
''מלאך שלי,'' אמרתי. ''ציפיץ הקדוש.''
''שתוק ותשים את הדיסק של הלוס פארגוואיוס.'' ציווה עליי.
''למה אתה מקלל?'' כעסתי עליו.
''הלוס פארגוואיוס הם להקה דרום אמריקאית משנות השישים.'' הסביר לי, ''הם הפליאו לנגן על כלי שנקרא נבל-אינדיאני שהוא תולדה מקומית דרום אמריקאית ומשוכללת פחות של הנבל הגדול האירופאי ויש לו צלילים גסים יותר ומתכתיים יותר, הוא גם קטן יותר ואפשר לקחת אותו ממקום למקום על הגב, לא כמו הנבל הרגיל שצריך משאית.''
פשפשתי בערמות הדיסקים שהיו מפוזרים במגירה, מתחת למושב, בתיקי דיסקים פרומים, בכל מקום אפשרי.
''אה... הנה, מצאתי.'' תחבתי את הדיסק לחריץ והמוסיקה נשפכה במלוא מתיקותה.
לומר את האמת, די נשביתי בקסמה של המוסיקה הזו, מין מקצבים דרום אמריקאיים שחלפו כבר מין העולם, אני מניח שהורי היו ממש מתמוגגים. והנבל האינדיאני – נפלא. לא רק שצליליו ערבו לאוזניי, גם מי שפרט עליו ידע להוציא מלאכת מחשבת מתחת לידיו.
נבל הוא כלי נגינה מוזר. צורתו מגושמת, הוא כבד, לא נוח, צריך כאילו לחבק אותו בצורה מוזרה, כאילו מחבקים עמוד עבה כדי להגיע למיתרים ולפרוט עליהם, אפילו יש לו פדלים המשמשים להארכה ולהגברת המתח של המיתרים כך שכל מיתר יכול למעשה להפיק יותר מצליל אחד.
על פניו נראה שזה אחד מכלי הנגינה המסובכים יותר וקשה להשתלט עליו.
מימיי לא התקרבתי אפילו לנבל חוץ מראיה מרחוק בקונצרטים, כך שאין לי ממש מושג איך פורטים עליו.
יחד עם כל המגושמות והמורכבות שלו, דווקא הוא נבחר להיות כמלווה המוסיקלי של המלאכים.
בכל הציורים והסיפורים של התרבות המערבית, הנבל מלווה תמיד שירת מלאכים.
ואין פלא – הרי אין כעדינות צליליו. פריטה על נבל היא פריטה על מיתרי הרגש.
כשהייתי צעיר לא אהבתי את צליליו. הם פשוט איימו לחשוף את רגשותיי יותר מדי וכבן מזל עקרב, כזה שחי מתחת לאבנים ומסתיר הכול מהעולם כולו, זו הייתה קריאת תיגר של ממש.
היום להיפך. אני מאד אוהב את צליליו. אולי כי החלטתי שהגיע הזמן לסלק את גל האבנים שקברתי את עצמי תחתיו ולצעוד עירום ועריה החוצה, אל העולם.
אותיות הנבל מדברות גם הן על טיבו: האות ל' השולחת אנטנה ארוכה אל מקורות המידע הקוסמיים העוברים אל המיכל הנמצא למטה, ממונה על תכונת הלימוד.
האות ב' היא בית. היא הבית שלנו, העולם שלנו, כל מה שאנחנו. האות ב' היא הבריאה עצמה.
האות נ' מייצגת את האנרגיות הקוסמיות הגבוהות העוברות דרך מימד הלימוד את הבית. אלינו. אל פנימיותנו.
יוצא מכל זה שהנבל, אותו כלי נגינה, מהווה קשר רוחני ייחודי בינינו לבין רמות הקיום הגבוהות של הקוסמוס ומכאן ייחוסו המיוחד וייחודו ככלי הנגינה של מלאכי מרום.
ומה שעוד יותר מעניין, אם משנים את הניקוד, במקום צרה וסגול מנקדים בפתח ובקמץ – מקבלים את ההיפוך המוחלט של תכונת המלאכים.
נבל הוא אדם מבוזה, רמאי, נוכל, אחד שיעשה הכל למען עצמו וידרוך על כמה שיותר גוויות בדרך.
מכאן, המרחק אל הנבלה, גוויה מתה, הוא אפסי.
הנה כך, גרים בכפיפה אחת, כל התכונות המנוגדות – בדיוק כמו שמתקיים בעולם.

''אז הולך ביניכם חזק?'' שאלתי.
''עם מעיין?'' שאל ציפיץ כאילו שזה לא היה ברור. 
''לא, עם דודה ברכה.''
''הולך לא רע עם דודה ברכה... היום אפילו לקחתי אותה בכסא הגלגלים ללובי של המעון...''
''אוף טמבל.'' התעצבנתי.
לרגע צץ בו אותו ציפציף ישן... של פעם...
''נראה לי שבסדר גמור.'' הוא ענה ברצינות.
''אז אם זה כל כך טוב, מה אתה עושה אתי?''
''סתם לא בא לי לנסוע לבד.''
''שמע, כיף לי שאתה לוקח אותי לאחי והכול... אבל נראה לי שאיזה פופיק רועד כאן בסביבה. וזה לא הפופיק שלי.''
''אתה הרי מכיר אותי...'' אמר ציפיץ.
''הלוואי.'' קטעתי אותו, ''הבעיה היא שאני לא מכיר אותך. אני לא מכיר את ציפיץ החדש. אתה הרי לא מוכן להוציא הגה מפיך ואני לא אפסיק לנדנד ולטחון עד שתספר מה קרה.''
''לא קרה כלום...''
''די,'' באמת התחלתי לכעוס. אבל לא כעס אמיתי. מין כעס כזה של עצב. ''אתה חזרת מהצבא איש אחר. ממש איש אחר. כאילו ירדה איזו ספינת חוצנים מהחלל למעלה והחליפה את האישיות שלך. אז אל תגיד לי שלא קרה כלום.''
שתיקה. ראיתי ששפתיו מתחילות לרעוד.
הנחתי את ידי על כתפו. ''קשה לך אחי?''
''כן'' הוא לחש.
''אני רק רוצה לעזור לך.'' אמרתי.
''כן... אני יודע.''
שוב שתיקה.
''אתה בסדר?'' באמת דאגתי לו.
שתיקה.
הנחתי יד על כתפו. ''מה קורה אתך אחי?''
שתיקה. אבל חשתי את התכווצות בטנו אפילו עד לכתף הרזה שלו שניסיתי לחמם בכף ידי.
''אתה גם מתרגש? מממ... מהמפגש?''
''לא... כן...''
''תראה ציפיץ, אני יודע שמשהו מאד מאד מכביד על לבך. הנה עכשיו אין כאן איש. למה אינך בוטח בי? אנחנו הרי מכירים כבר שבע מאות שנים לפחות? מה קרה?''
ארבע שנים לפחות אני ממתין למוצא פיו. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה לדובב אותו. כמה התחננתי, הפצרתי, בקשתי, גם נועם שהיה חבר לא פחות ממני, גם ג'ורה וגם עמית ושום דבר. הבחור שותק כדג.
''אני יודע שזה נדוש, אמירה מטומטמת, אבל... אם מספרים, אם מרוקנים את מה שמעיק על הלב, זה מקל על הנטל... אתה וכולם הייתם אוזן קשבת לכל מה שעבר עליי... אין לך מושג כמה שעזרתם לי... אתה הרי...''
שוב שתיקה. הרמתי ידיים. מה עוד הייתי יכול לעשות?
''בוא נחליף נושא.'' הוא הציע בקול החלטי כל כך, שהסכמתי. בלית ברירה...
''אז נדבר על מזג האוויר?'' הצעתי.
''חרא'' הוא פלט.
''גם אצלי המזג אוויר חרא.'' אמרתי.
עמדתי לעזוב את המדינה כעבור מספר שבועות ספורים, לנסות חיים חדשים בארץ ניכר רחוקה, הכול כבר היה ארוז ומוכן ומצב הרוח שלי היה על הקרשים.

חצינו את חיפה, חלפנו על פני עכו והמשכנו הלאה. צפונה.
''בוא, נעצור אצל מעיין, נשתה משהו ואחר כך אקח אותך לאחיך.'' הציע ציפיץ.
''לא, לא, לא בא בחשבון. תוריד אותי אצל אחי ואחר כך תיסע לשלום לאן שתרצה.''
''אבל...''
''עזוב,'' אמרתי לו. ''אני הרי יפה פי אלף ממך ואם היא תראה שבאתי היא תזרוק אותך ותיקח אותי. לא כדאי לך.''
''אם היא תסכים לצאת איתך, ''יפה'' שכמוך, אז כנראה שאתה ראוי לה והיא לך.'' הפטיר ציפיץ, ''אבל אני משוכנע שיש לה טעם טוב יותר.''
''מנוול,'' קראתי, ''איך אתה מעז בכלל להשוות בינינו?''
''אני שם אותך בכיס הקטן.'' הוא הדגיש את דבריו בטפיחה על כיס מכנסיו.
''תיזהר שאני לא אטפח לך שם...'' איימתי עליו.
''להיזהר? ממה, מיבחוש כמוך? הגזמת.''
''מזל שאתה נוהג...''
''טוב, ברצינות, בוא אתי. אני באמת לא מרגיש נוח...'' הוא כמעט התחנן.
''לא בא בחשבון.'' אמרתי. ''אם אתה לא רוצה, הורד אותי בכניסה לעיר ואני אתקשר לאחי שיבוא לאסוף אותי''.
''התחלנו עם עלבונות?''
''איזה עלבונות? מה פתאום עלבונות? אני רק לא רוצה להיות גלגל חמישי באיזו פגישה בין שני אהבלים שלא יודעים להחליט אם הם מוצאים חן זה בעיניה של זו''.
''אבל זה ממש על הדרך ואני מת מצמא...''
''ואח שלי גר באמצע מדבר סהרה? אבקש ממנו לשאוב לך מעט מים מהבאר בחצר... זה אחרי שנסיים את המסע על הגמלים שלו...''
''אני לא מבין למה אתה לא רוצה לבוא לחמש דקות למעיין.'' רטן ציפיץ בקול רם.
''כי לא בא לי.''
''איזה מין חבר אתה...'' נעלב ציפיץ. ''בסך הכל אני מבקש ממך שתעשה לי טובה.''
''טובה...'' תמהתי ממש, ''על מה אתה בדיוק מדבר?''
שתיקה. ''כן, מה... לא נעים לי. אתה לא מבין?''
''ממתי לא נעים לך להתחיל עם בחורות.'' גערתי בו. ''אל תגיד לי שאתה נעשה הומו...''
''רחמנא ליצלן, בר מינן.'' צחק ציפיץ וירק על הרצפה שלוש פעמים.
''אז מה אתה רוצה ממני?''
''שנעצור אצל מעיין לחמש דקות. זה הכול. מה הבעיה?''
''תגיד, מה הסיפור שלך? מה קורה אחי? למה הקטעים האלה? מה חשוב כל כך שאבוא איתך למעיין? מה אתה כבר זומם? הא?''
ציפיץ החליף צבעים.
שתיקה מביכה השתררה במכונית.
''אוף ההומואים האלה...'' הפטיר ציפיץ לבסוף, ''עם האגו הזה שלהם... טוב, אקח אותך לאחיך קודם. בלי טובות.''
וכך היה. ציפיץ הוריד אותי אצל אחי, נכנס לומר שלום, לחבק את גיסתי ולהשתולל קצת עם אחייניי ואז נפרד והפליג לדרכו.

סוף השבוע עבר יוצא מהכלל, כרגיל אצל אחי וגיסתי ובמיוחד עם ארבעת האחיינים שלי שאני מת עליהם. עצם המחשבה להיפרד מהם ולא לראותם שנים רבות גרמה לי לייסורים קשים.
השתוללנו כמו שצריך, זללנו כמו שצריך, השפרצנו מים בבריכה כמו שצריך, ניהלתי עם אחי את כל שיחות הנפש האפשריות כדרכנו בקודש כמו שצריך. 
בשעה חמש אחר הצהרים בשבת התקשר ציפיץ ואמר שלא יוכל להגיע לאסוף אותי וביקש מאחי להביא אותי אל הבית של מעיין.
אחי העביר לי את הידיעה ואפילו לא טרח להעביר לי את הטלפון.
נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות ובדמעות מהקטנטנים האלה ויצאנו לדרך.
''אני למטה,'' סימסתי לציפיץ, ''רד!''
''עלה למעלה, אנחנו עוד לא מוכנים.'' ענה ציפיץ והוא ומעיין יצאו למרפסת של הבית בקומה השנייה ודחקו בי לעלות בתנועות ידיים נמרצות.
אחי נפנף להם לשלום, חיבק אותי בחיבוק הדוב המפורסם שלו ונסע הביתה.
עליתי במדרגות, הדלת נפתחה, מעיין חיבקה אותי ומשכה אותי פנימה.
''תכיר,'' אמרה, ''זה אבא, זו עם החצאית – אמא, וזה אורון. אחי.''
לחצתי את ידי אבא ואת ידי אמא והרמתי עין לכיוונו של אורון ולבי החסיר פעימה.
עיניו נלפתו לתוך עיניי בחום עז כל כך שחשתי פיק ברכיים.
''שלום,'' הוא לחץ את ידי והחזיק בה בכוח וברוך כאחד ואני חשתי שאני עומד להתעלף. גרוני נעשה יבש ונראה היה שהעולם עצר מלכת.
בחור כל כך יפה, כל כך מיוחד כבר זמן רב לא ראיתי.
רציתי שמגע ידו בידי יימשך לעד אבל משכתי אותה ממנו כאילו בכוח.
אורון חייך אליי בעיניים בורקות ושיניו הצחורות היוו ניגוד מופלא לגון פניו הכהה.
''שב'' פקד עליי ציפיץ.
''מה אתה רוצה לשתות?'' שאלה אמא של מעיין.
''אההה... יש לכם תה קמומיל אולי?''
לפתע רציתי להישאר שם עוד...
לא הפסקתי להגניב מבטים לעברו של אורון. הוא באמת היה בחור יפה להפליא, פניו ארוכות ורזות ולחייו חלקות, מצח גבוה וגבות מקושתות בקשת נפלאה מעל עיניים חומות כהות שבערו בניצוצות של אור, גון עורו כהה בגוון זית, אף ישר ודק, שפתיים מלאות מעוצבות להפליא, תלתלים שחורים רכים וארוכים פיארו את ראשו וירדו באשד על עורפו, גוף דק למדי אבל גמיש וחיוני ושרירי כגופם של אנשי טרפז בקרקסים, היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, ידיו ארוכות ושחומות והשרירים שיחקו מתחת לעורו בכל תזוזה שלו, רגליו הארוכות הסתיימו בכפות רגלים צרות וארוכות, מעוצבות לתפארת. הוא היה יחף.
משהו רדום, משהו שלא האמנתי שעדיין היה בחיים, זז אצלי.
תשוקה.
לא תשוקה לזיון – אם כי זה היה טבעי לחלוטין. אלא תשוקה לחבור למישהו אחר, לזרום עם אדם אחר, לחוות משהו יחד, לנשום אפילו אוויר משותף. לא יכולתי לשים אצבע על משהו ספציפי אבל תחושות שלא חוויתי יותר משנה וחצי, מאז שנועם נהרג, החלו לדגדג את הפנימיות שלי, להקפיץ לי כמה פיוזים במוח ולהתחיל להטרידני ממנוחתי.
''אני עובר לירושלים,'' פנה אלי אורון. ''אני מתחיל ללמוד שם ומצאתי כבר דירת חדר.''
צמרמורת של התרגשות ועונג עברה בגווי מלווה בכאב חד של החמצה, מאחר וכבר הייתי במחצית הדרך לעזוב לארץ רחוקה, אבל בלעתי חזק. ''יופי'' אמרתי לו. ''עיר מעניינת. מה תלמד?''
אורון אמר לי.
''נשמע מרתק.'' ציינתי ולמרות תחושת העצב והמועקה שחשתי לפתע, שלחתי אליו את החיוך החם ביותר שלי. התחום הזה שהוא עמד ללמוד היה אחד התחומים שבאמת לא היה לי בהם ולו שמץ של מושג.
אמרתי לו את זה.
אורון צחק, ''טוב, אז אדאג לא להראות לך מה אני עושה.''
חייכתי אליו שוב.
חום כזה של התרגשות אמיתית לא חשתי שנים כה רבות...
''לרחם עליך אולי בכל זאת?'' הוא שאל.
''רק אם לא יהיו לך נקיפות מצפון אחר כך.'' השבתי לו.
''בוא!'' הוא פקד עליי.
קמתי ממקומי והלכתי אחריו לחדר שלו.
בזווית העין ראיתי את ציפיץ ואת מעיין מחליפים ביניהם מבטים רבי משמעות.
התרשמתי באמת מכל מה שאורון הראה לי.
''אתה תהיה מלך.'' הבטחתי לו.
אורון חייך אליי, התקרב, חום גופו זרם אליי כמשב רוח רענן והוא הניח את כף ידו על גב כף ידי כאילו זו הייתה התנועה הטבעית ביותר בעולם...
משהו בי ידע במין תחושה עלומה של מסתורין שבמעשה הזה, במגע הזה שנוצר בינינו, משהו נחתם ונוצק, משהו שלא יינתק לעולם, משהו ששינה החלטות שכבר נעשו וידעתי שחיי מרגע זה ואילך השתנו לחלוטין.
כל כך רציתי שגם המגע הזה יימשך לעד, עוד ועוד אבל מיהרתי למשוך שוב את ידיי לאחור. לא הייתי מוכן עדיין לספוג את מלוא העוצמות ותחושות הזרמים החשמליים שזרמו בחופשיות מכף ידו החמה והתפשטו במהירות בכל גופי.
''א... אני יכול אולי לתת לך את המסנג'ר ואת מספר הטלפון שלי?'' שאלתי כדי לעמעם מעט את תחושות המבוכה שלי ואת אותה ההתרגשות המאיימת לעלות על גדותיה שאחזה בי. ''כשתבוא לירושלים, תתקשר.''
''כן, ודאי שאתקשר.'' ענה אורון ורשם.
הבטתי בידו היפה המטביעה את האותיות והמספרים בטלפון הסלולארי שלו. הוורידים מתחת לעורו ריקדו וזימרו לי שיר מזמור.
ידעתי שדבר מה מופלא השתכן בי. משהו מוכר כל כך ויחד עם זאת זר כל כך...
רציתי לצרוח.
שאפתי לתוכי את האוויר שלהט וחרך את ריאותיי, ייצבתי את פנימיותי המסתחררת, הרגעתי את כל רגשותיי שעלו על גדותיהם ואיימו להציפני, גם עצב וגם אושר, חייכתי אליו והוא השיב לי בחיוך שהמס אותי עד תום.
המשכנו לפטפט עוד כמה דקות על נושאים שאיני זוכר, על אפשרויות תעסוקה ובילוי בירושלים, על שטויות כאלה ואחרות - בעיקר כדי להתגבר על מבוכת הרגשות העזים שגאו הן בי והן בו כפי שהתברר לי לאחר זמן...
יצאנו מהחדר והדרך אל הסלון הייתה אולי הדרך הארוכה ביותר שעשיתי מימיי.
חברנו לשאר בני המשפחה שפטפטו בעליזות על הא ועל דא, משימים עצמם כאילו אדישים אבל מתבוננים בנו היטב במבטים אלכסוניים, חוקרים ומסוקרנים.

''עשית את זה בכוונה!'' התנפלתי על ציפיץ כשכבר היינו בדרך חזרה לירושלים.
''מה עשיתי בכוונה?''
''את הפגישה הזאת עם אורון. עבדת עליי בגדול: לא נעים לי עם מעיין... כן נעים לי עם מעיין... תקפוץ לחמש דקות לשתות משהו... אפילו את אחי גייסת, הא?''
זיק של שובבות ניצת בעיניו של ציפיץ.
''איך הוא בעיניך?'' 
''אני לא מרוצה.'' אמרתי.
ציפיץ החליף צבעים. ''לא מרוצה?''
''לא''
''דווקא חשבתי שראיתי משהו אחר.'' הוא אמר. אכזבה רבה נשמעה בקולו.
''ממנו...'' השבתי לאט, ''אני דווקא כן מרוצה. אפילו מאד מרוצה. אני לא מרוצה ממך.''
''ממני?''
''כן, נראה שהחלטת לשוב לתחמונים של ימי נעורינו.''
''אני לא מבין, מה אתה מברבר?''
''למה לא שאלת אותי מראש?''
''כי היית אומר לא!''
''ואולי זה לא מתאים לי? אתה יודע כמה צבט לי הלב כשהייתי בחדר שלו ונזכרתי בנועם?'' בקושי התאפקתי להחזיק מעמד ולא לפרוץ בסדרת יללות.
ציפיץ הניח יד על הברך שלי ולחץ. ''אני יודע'' הוא אמר, ''אבל אתה לא יכול להמשיך כך. החיים נמשכים וגם אתה. לא ניתן לך לקבור את עצמך.''
''מי זה לא ניתן?''
''מה, אתה חושב שזה רק רעיון שלי? זה רעיון של עמית קודם כל, כי סיפרתי לו שלמעיין יש אח הומו וגם תיארתי אותו ועמית אמר שזה בדיוק מה שידליק אותך, יופיו החיצוני כי אתה כל כך שטחי... (אל דאגה – את הלטמה על העורף הוא קיבל בו במקום אפילו שהוא נהג...) וג'ורה הבטיח לי שאם לא תסכים לנסוע הוא יפרק אותך. מזל שהסכמת בלי שהייתי צריך לשכנע אותך, אפילו שלא סיפרתי לך את האמת. גם ענת אמרה שהיא לא תדבר איתך והיא גם לא תעבור את הניתוח לשינוי מין...''
שנינו פרצנו בצחוק. זו הייתה הבדיחה שלי ושל ענת, החברה של ג'ורה, שאיימתי עליו שאשכנע אותה לעבור ניתוח לשינוי מין, לגבר, ואז אחטוף אותה ממנו.
''דע שהוא התרגש כל כך לפגוש אותך...'' הוסיף ציפיץ.
''מה לפגוש אותי! פתחת עליו את הפה הגדול שלך וריכלת?''
ציפיץ צחק. ''הנבגד תמיד יודע אחרון.''
''אני באמת מרגיש כמו נבגד.'' אמרתי אבל שמחתי כל כך להיות כזה... ''מה סיפרת לו עליי?''
''הכול'' אמר ציפיץ. ''גם את מספר הנעליים שלך...''
''נו... באמת!''
''לא סיפרתי כלום.'' אמר ציפיץ ''וגם מעיין לא. לפחות לא בנוכחותי. אולי היא דברה איתו בטלפון...'' ציפיץ קרץ, חייך והמשיך, ''רק הראינו לו תמונה שלך כשהייתי אצל מעיין בשבוע שעבר ושאלנו אם הוא מעוניין לפגוש אותך. הוא לא אמר מילה אבל משהו נדלק בעיניו... והוא הנהן להסכמה...''
דמעות עלו בעיניי.
''והוא חתיך אש, באמת חתיך, הא?'' הוסיף ציפיץ וחייך אלי במלוא פיו.
לבי הגביר את פעימותיו.
''מקנא?''
''לא, יש לי את אחותו...''
התביישתי כי שכחתי לשאול אותו איך היה המפגש ביניהם.
''הסתדר לכם? נהניתם?''
''יש סיכוי שנהיה גיסים.'' צחק ציפיץ.
עיניו הבריקו כשני יהלומים.