זהות

החדר המה. אנשים בכל עבר, נעים בחלל כנמלים בממלכתם. עדי לא ידע אם להיכנס או לא. עדיין לא ידע אם הוא מוכן. כבר חודשים הוא מתכנן כניסה למקום מלא באנשים, רצה לנסות ולראות את התגובות, אבל פחד. חשש שתוכניתו לא תצליח, שיתבלבל ומילותיו יצאו כשלה. הוא לקח פסיעה אחורנית, וידא שיצא מטווח ראיה ומישש עצמו. 'הכל בסדר.' חשב, מקשיב לפעימות ליבו רצות בטירוף אל הלא נודע.' יהיה בסדר,' ניסה להרגיע, 'אני מוכן, לא ירגישו.' הוא התקרב מעט שוב אל דלת הכניסה וקול נשי הפתיע אותו.
''בואי, תיכנסי. למה את עומדת בפתח?''

*

''עדי, לאן את הולכת בלבוש הזה?''
''אמא, אני רק יורד למטה.''
''עדי! את זוכרת את השיחה שלנו משבוע שעבר.''
''טוב, אני יורדת למטה.''
''יורדת זה כבר טוב. אבל למה בלי חולצה?''
''אני לא צריך, צריכה, סליחה. אני לא צריכה חולצה.''
''מה זאת אומרת לא צריכה?''
''גם יואב וגם דורון יורדים למטה בלי חולצה. אנחנו משחקים כדורגל, וחם.''
''עדי, יואב ודורון הם בנים ואת לא!''
''אבל...''
''אין אבל. את לא מבינה שככה נולדת? זה לא משהו שתוכלי לשנות ועכשיו חבל על הוויכוח, אם את רוצה לרדת לכי לחדר ותשימי עלייך משהו.''

*

'כנראה שאני עדיין לא מוכן.' מאוכזב ברח משם. לא מבין היכן טעה ומה צריך לעשות כדי שבפעם הבאה יבחינו בו. רק על המגרש שמים לב, כולם שם בטוחים שהוא אחד מהחבר`ה, כי אף אחד לא יודע כדורגל כמוהו. לפעמים הוא מקבל מכה בחזה והדמעות מאיימות לפרוץ. במיוחד כשהיא לפני מחזור, אז הם מתנפחים וקשה להסתיר. הוא מהדק אותם בתחבושת עבה ושוכח שהם קיימים. כשהיו אצל אודי, עשו תחרות של מי ארוך יותר. הוא כל-כך קינא בהם על מה שיש להם. התבונן בהערצה באיבר שכל-כך רצה ולפני שהגיע תורו הספיק להיעלם.

*

''אמא, אני יכולה לשאול אותך משהו?''
''אני מקשיבה.''
''למה הם מתחילים לגדול?''
''מי זה הם?''
''נו, אמא? שני אלה.''
''עדי, מצחיקה אחת. לכל נערה מגיע השלב שהחזה מתחיל לצמוח עד שהיא נעשית אישה.''
''אני לא רוצה להיות אישה.''
''עוד פעם את מתחילה. `אני לא רוצה להיות אישה`, אז מה כן?''
''אני לא רוצה שהם יצמחו. אני לא אוהבת אותם. הם כואבים ומפריעים לי לשחק כדורגל.''
''ככה זה בטבע. את נעשית אישה והחזה שלך צומח. זה לא בשליטתך.''
''אמא, אני רוצה להיות בן.''
''אבל את בת.''
''אני לא.''

*

בבית הוא חולף על פני הוריו במהירות כדי שלא יספיקו לראות ולשאול, להבין ולגרום לו לדבר כמוה. בחדר הוא מוריד את חולצתו ובאיטיות פורם את התחבושת שחובקת את שניהם. נעמד מול המראה ומביט בעצמו ובהם. לפתע הוא מבחין בה ולא יודע איך הופיעה כך פתאום. 'קחי אותם ממני!' צעק לעברה ללא קול. מיואש ישב על מיטתו וחשב על אורית. כל הבנים דיברו עליה. כל אחד מהם בתורו תיאר איך היה משחיל לה. הוא שנא את הביטוי ולא רק בגלל שלא היה לו מה להשחיל למעט הגרב הקבועה במכנסיו. הוא חשב עליה במונחים אחרים. רצה רק לנשק אותה, לא להשחיל, לא לתקוע, לא לזיין, רק לנשק ולאהוב. הוא ניסה להתקרב אליה מספר פעמים, אך היא ככולם התעקשה לפנות אליה במקום אליו. בחרה לראות אותה וללעוג במקום לראות אותו ולאהוב.

הוא לא רצה אותה יותר והבין שהיא חלק ממנו, אך לא הבין מדוע כולם בוחרים לראות אותה ולא אותו. למעט חבריו למגרש והוא אהב אותם בשל כך, שקיבלו אותו אליהם בלעדיה. לא מכבר פנתה נילי המחנכת, אל הוריו. ביקשה אותם ואותו לשיחה משותפת. הרבה דברים נאמרו. אבא לא האמין למשמע אוזניו ואמא הסתכלה עליו במבט שהיה שמור למקרים מיוחדים בהם הכעס היה מעבר למילים. נילי אמרה שהיא חושבת שיש לי בעיית זהות מינית ושאיני יודע שאני בת. היא חשבה שפסיכולוג יוכל לעזור. אבא לא היה מוכן לשמוע ואמר שאין שום בעיה עם הילדה. אמא שתקה. שתיקה שהבנתי כמה תכאב אחר-כך. הם ביקשו ממני לדבר. אמרתי שאיני מבין על מה המהומה. רציתי להוסיף ולומר שאני באמת לא בת, אך מבטה של אמא השתיק אותי.

''היית חייבת לסבך את עצמך גם בבית הספר?'' אמא המשיכה לזעום בדרך הביתה. ידעתי שאסור לי להגיב. ''את לא מבינה שנולדת בת וככה תישארי? מה את לא מבינה? את חושבת שאם תתלבשי כמו בן ותדברי כמו בן ותחביאי את החזיות ותשימי תחבושת על הציצים שלך, כן, אני יודעת למקרה שלא ידעת, את חושבת שכל זה יעשה ממך בן?''
המשכתי לשתוק. הייתי המום שהיא יודעת שאת החזיות שהיא קונה לה אני מחביא בארון מאחורי הגרביים.
''את מספיק גדולה בשביל להבין איך הטבע מתנהג ואת לא יכולה ללכת נגדו.''

לא הבנתי את הקשקושים שלה על הטבע ופחדתי יותר מתגובתו של אבא. כשהגענו הביתה אבא ביקש מאמא להשאיר אותנו לבד. חשבתי 'סוף-סוף שיחת גברים.' ושמחתי, אך מה שהיה לאבא לומר היה רחוק מהשיחה לה ציפיתי. אבא לא כעס ולא צעק. בשקט האופייני לו אמר לי שאם לא אבין שאני בת, הם יאלצו לוותר עלי. כי להם נולדה בת חמודה ויפה ואם איני מוכן להיות הבת שלהם אז בצער רב הם יוותרו עלי. הייתי המום והיא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב ושהיא אוהבת אותם. אבא אמר לה שהיא לא חייבת לעזוב, רק שתבין שהיא לא יכולה להמשיך עם ההצגה הזאת.
ויתרתי לה וויתרתי לו.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...