עודני

עומדת איתנה אל מול רוחות מתכת
שמנסות להוקיע את רגליי מבינות לגרגירי האדמה.
ורק מדי פעם
סדק רץ לאורך הוריד
מגשש בין קפלי העור הדקים והבלתי נראים.
מוצא עצמו מטפס אל עיניי ומשתקע מאחור
בזכוכית שדרכה אני רואה.
ומדי פעם הסדק הזה
מכניס דרכו משב רוח נעים.
ומדי פעם
דרישת שלום.
ולפעמים את,
כזאת קטנטונת, ממש כמו אצבעונית
מוצאת את הדרך לעבור באותו סדק מיניאטורי
ולתת מבט חם, דרך שכבות על גבי שכבות
של סדקים זהים.

וברגעים שכאלו סדק אחד מתוך כל אותם אלפים
מתאחה
ואני
ממשיכה עומדת איתנה אל רוחות המתכת.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...