חיים בארון

יובל היה ילד קטן מאוד ומסודר, עד כדי כך שכמעט... כמעט, לא נראה כמו ילד קטן. מעולם לא שאל יותר מדי שאלות, מעולם לא ביקש יותר מידי, מעולם לא התעניין במיוחד בשום דבר, היה תמיד נקי, הלך לישון בזמן שתינוקות הולכים לישון וכל הצעצועים שלו היו מסודרים במדף נקיים ומבריקים. הוא כל כך דאג לשמור על כל הצעצועים שלו, שמעולם לא שיחק איתם.

יובל היה ילד קטן שלא הוטרד ממעוף הציפורים או מתפקודי הגוף שלו עצמו.

יובל היה איש צעיר מאוד ממושמע. לכן כמעט לא נראה צעיר. מעולם לא שאל יותר מדי שאלות, מעולם לא ביקש יותר מידי, לא התעניין יותר מידי, לא התערב יותר מידי. הוא לא התחייב מעבר למידה, תמיד היה לבוש בקפידה, מנומס עם הבנות ונתן כבוד לזקנים.

יובל דאג תמיד לחזור על השיעורים שלו הרבה, עד שהגיע למצב בו כבר לא ידע על מה הוא מדבר.

יובל היה איש צעיר שלא עניינו הכוכבים המסתובבים בשמיים, וגם לא ההמולה בדמו כאשר עיניו פזלו הצידה .

יובל היה מסודר מאוד. כמעט... כמעט, לא כמו גבר. מעולם לא שאל יותר מידי שאלות, מעולם לא ביקש יותר מדי, לא התעניין במיוחד בשום דבר, מעולם לא התערב מעבר למותר, מעולם לא נפגע יותר מידי.

ליובל היה הומור כבוי. התייחס בנימוס לנשים, ולזקנים, לממונים עליו ולפקודיו. הוא היה כל כך עסוק במילוי כל חובותיו, שמעולם לא מצא מספיק זמן להבין את משמעותן.

יובל היה אדם אשר לא הטרידו גורל האנושות, או המשמעות לסיוטים הליליים שלו.

יובל היה בעל שיטתי מאוד, עד כדי כך שכמעט... כמעט לא נראה כבעל. מעולם לא שאל יותר מידי שאלות, לא ביקש יותר מדי, מעולם לא התעניין יותר מדי, מעולם לא התערב יותר מדי, מעולם לא התחייב יותר מדי, מעולם לא נתן חופש לדמיונו מעבר לגירוי סתמי.

כאשר נדרש לכך, דיבר בקצרה, הקשיב בקצרה ופעל בקצרה במהלך מגע, חיבוק או נשיקה אקראית.
היה עסוק כל כך בשמירה על כל כללי הנישואים, שלא עלה בדעתו ליהנות מהם קצת או לחפש פורקן במאהב וירטואלי.

יובל היה בעל שלא הופרע מרוחות האושר ומשדי הקינאה ונטיותיו נדחקו עמוק מתחת למישור המציאות.

יובל היה קפדן מאוד ונטול התעניינות וכמעט שלא נראה כאבא. מעולם לא ביקש הרבה, מעולם לא שאל מספיק, מעולם לא רחרח מעט, מעולם לא התערב בכלום, מעולם לא נפגע יותר מדי, מעולם לא נתן מעבר לדרוש ומעולם לא ציפה ליותר מדי.

הוא היה תמיד מוכן לשפוט ולסדר, שלא לדבר על נימוסים טובים ועל דיסקרטיות, גם כאשר מבטו נפל על חבילה מושכת והאינסטינקט הרדום שלו ערער את יציבתו.

יובל היה כל כך מודאג לבצע את כל חובות ההורות שלו, שמעולם לא הכיר באמת את ילדיו.

יובל היה סוג של אבא שלא הדאיגו תסכול חלומותיו, או האפשרות של מלחמה או חייו שהוחמצו.

יובל מת בוקר אחד בקיץ. הוא נקבר אחר הצהריים. בשעות הערב החלו לשכוח אותו.

אפילוג (אחד מיני רבים...)

מהשמיים התבוננו בו בשתיקה בזמן הזנת החשבון המפורט ממצוותיו. ואז ההוא נאנח.
''אדון יובל,'' אמר, ''כל שבעת הימים, כאשר התפללת יפה את תפילותיך, מבלי לשכוח אף מילה אחת, ציפיתי. כפי שציפו הוריך וילדיך, מוריך, ואשתך, חברי הצוות שלך ומלאכיך. ציפיתי שתשאל שאלה כלשהי, שתבקש בקשה גדולה או קטנה, שתתעניין במשהו, שתתחייב על דבר מה, שיהיו לך ציפיות כלשהן, שתעז ללכת אחר נטייתך ושתמלא בקשת נפשך, שתרגיש שהדבר מעבר ליכולתך לשלוט בו. ציפיתי שתמצא את עצמך או שתאבד את השליטה. רציתי שתזדקק לי, אך סיפקת לי בקביעות, שבעה ימים בשבוע, את אותו הדבר שנתת לחיים, מסירות חלולה! אתה הכישלון הבלתי נסלח לאדם שקיבל חיים כדי ליצור. אדם שלא בא בשאלה.'' ההוא הוסיף וסיכם: ''על כן, יובל, רוצה גם אני לשכוח אותך.''

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...