לילות לבנים - פרק י''ב

פניי לשלום


יום שבת
בית דקל
שעת אחה''צ מאוחרת

גיל פוקחת את שתי עיניה ומפהקת פיהוק גדול.
בהתחלה לא ברור לה אם יום או לילה, ערב או צהריים. אין אף אחת בחדר והיא שומעת קולות שיחה מהאולם המרכזי. בהצצה בשעונה היא רואה חמש עשרים וחמש ובמאמץ, בניסיון לשחזר לאחור את מהלכי היממה, נזכרת גיל שעליה לשמור בשעה שש שוב בעמדת התצפית. באסה רצינית...

לאחר התארגנות זריזה שכללה בין היתר צחצוח שיניים, רחצה והתלבשות במדי ה-ב', גיל מתיישבת לשולחן האוכל לאכול קערת חמין אותה גרדה ישר מתוך הסיר. יצא לה נהדר, לעפרה הבשלנית המצוינת!
מיד עם תום הארוחה המהירה היא מזנקת ליטול את נשקה האישי מתחת מיטתה, וממהרת לצאת לכיוון עמדת השמירה.
כמו טקס שחוזר על עצמו, שוב היא מוצאת את עצמה מחליפה את משי שכמובן מלווה בבת לווייתה הקבועה והנאמנה, זו ההולכת על ארבע.
שוב הן יורדות יחדיו במורד הגבעה, לאחר שפטפטו מעט עם גיל, ושוב היא נותרת בגפה.
ושוב המחשבות מציפות אותה ומביאות אותה לנבור ולחפור בעצמה ללא יכולת שליטה. משהו אחד אומר לה לחדול, כי זה לא יביא אותה למקום טוב ולא למקום שבונה אלא כזה שהורס, ושממילא, כמה שהיא לא תנסה להיות אופטימית, תמיד הג'יפה תעלה למעלה ותבלוט כי ככה זה. ואילו המשהו האחר כאילו גורם לה הנאה מלהיות מבואסת. אומר וחוזר ואומר לה, לחפור עם כל היד, לתקוע את כל האצבעות עמוק כמה שאפשר ולהסניף את הג'יפה שהיא מוציאה מתוכה בנשימה ארוכה, כי ככה היא אולי תשתחרר מהמועקות שיושבות לה על הלב וסותמות את דרכי הנשימה ועושות לה כבד שם.
דמעה נוצצת לה בקצה העין ומטשטשת את ראייתה.
גיל נושכת את שפתיה ומרימה את מבטה מעלה ונתקלת בירח לבן בהתהוותו, ירח ששט באור היום עדיין וממתין לתורו להעיר את הלילה לכשזה ירד.

שער הכניסה ליישוב
18.30 בערב

בדיוק סיימה לפתוח את השער לנהג שהגיע לבקר מישהו, וכעת היא מתבוננת בו איך הוא נע על המסילה שלו עד הסוף, נוגע שם בנקודה אחת וכעבור שלוש שניות מתחיל לחזור. היא מנסה להתמקד בברזלים ולצרוב בתודעתה את חריקתו של השער כשהוא הולך ונסגר.

היום קרה דבר.
קרה מה שקרה עם נטלי והעניינים קצת התגלגלו וחמקו לה מבין הידיים ואיבדו שליטה. למרות שלהתנשק עם מישהי שכבר נחשבת אקסית שלך- נשיקת פרידה אחרונה בהחלט, זה לא דבר שנראה לה אסון גדול. זה כמו שמחבקים מישהו יקר רגע לפני הפרידה ומאחלים לו או לה המון בהצלחה מכל הלב. זאת אותה ההתכוונות בדיוק. רק שאולי כשזה בא בצורת נשיקה בפה זה יכול לגרום לאחרים לחשוב אחרת.
זה לא מה שקרה בינה לבין נטלי בכל אופן. היא הרי הסכימה לנטלי לבוא רק בידיעה שהן תיפרדנה כידידות, ונטלי הרי יודעת טוב מאוד מה הן התוכניות שלה, נטע, לגבי ליאנה.
''את מזיינת בשכל ואני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהפה שלך.'' ענתה לה ליאנה, כשהיא ניסתה להסביר. כמעט שחטפה התקף לב באותו הרגע. ליאנה אפילו לא השאירה לה זמן להתכונן, כשפתאום מאחורי הגב שלה הדלת עפה בכל העוצמה ונדפקה על הקיר המסכן. ואז היא הטיחה בה את כל הקללות האלה כדי להתפרק מהקריזה שהייתה שרויה בה... היא לא ידעה אפילו שקיימות מילים כאלה. אז היא חרקה את שיניה בחוזקה, מתאמצת לא לענות לה באותו המטבע, לא רצתה להוריד את השיחה הזו למקומות עוד יותר נמוכים. היא גילתה הבנה לרגשותיה של ליאנה, שלא הבינה כהלכה את מה שראתה. ואולי גם היא עצמה הייתה מתנהגת בדיוק באותה דרך, לו הייתה נתקלת בסיטואציה דומה.
אבל זה לא עזר לה כלל! כמה שניסתה להוכיח לליאנה את צדקתה, לא שינה מה שהראתה לה, היא לא הייתה מוכנה לסלוח לה. נטע נאלצה לצפות בליאנה יוצאת לאולם דקל בצעקות, קוראת לה 'זונה' ומאשימה אותה בעבירות שמעולם לא דמיינה את עצמה עושה אותן. ליאנה התעקשה ללכלך עליה בפני כל מי שהיו שם (וכל הבנות התעוררו ממנה) ובכלל לא עצרה כדי להרהר בזה שהיא עוד עלולה להתחרט אחרי שוך הסערה.

על פני הלולים הארוכים שנמצאים בסמוך לשער הכניסה, הולכת העלטה ויורדת. מכסה באפלוליותה את כל הנקודות השמחות של היום. בהביטה בלבנה שתפסה לה לאיטה את מקום הכבוד ברקיע, היא מוכנה להישבע שהבחינה באנשים זעירים המהלכים שמה. 'צעד קטן לאדם - צעד גדול לאנושות... ושתלך גם כן הליאנה הזו ותזדיין עם מי שבא לה מתי שבא לה. אני יודעת מה האמת ואם היא באמת רוצה אז שתשאל את נטלי מה האמת. נטלי תגיד לה, היא לא תשקר למרות שהייתה מתה לנצל את המצב החדש הזה, שבו אין מצב שאני וליאנה נהיה כבר יחד.'

עמדת התצפית
שעה 20.45 בערב

אחרי שתמו כל החפירות והנבירות ודי נמאס לגיל להתעסק במיץ של עצמה, היא מניחה את ראשה על גבי השולחן, מקפידה שלא לעצום את עיניה שמא תיגרר להירדמות חסרת שליטה.
מתוך מכשיר הקשר בוקעים קולות החיילים והקודקודים, המקבלים הנחיות מהחיילות היושבות ומתצפתות על הגזרה כולה, ומכירות כל אבן ומקומה, כל שיח קוצני ומרחב צמיחתו וכל עקבת רגל חדשה שצצה לה מאי שם ודורשת בדיקה מיידית.
בדיוק כשנח מבטה של גיל על אחד העצים המקיפים את העמדה, היא מבחינה פתאום ברעש של עלים נדרכים. היא נדרכת! ''מי שם?'' שואלת בחרדה ואצבעותיה נלחצות באחיזתן בנשקה האישי. מבלי להוציא מילה נגלית לפניה דמותה הגבוהה של סער, שכהות עורה ושיערה השחור, בנוסף למדיה שהרי אינם בהירים במיוחד, כמעט מצליחה להיעלם מהעין באפילה.
''את מפגרת או מה? כמעט הייתי יורה בך.''
''אבל I come in peace'' עונה לה סער וחיוכה ענק.
''אל תעשי לי את זה שוב, יש לי לב חלש.''
''ואצבע קלה על ההדק.''
''בדיוק'' היא מאששת את דבריה, ומוסיפה ''אז עדיף שתתקשרי לנייד ותכיני אותי שאת באה. סבבה?''
''סבבה.''
''טענת כבר את הסוללה שלך?''
''בטח. כל היום הפלאפון שלי היה בחשמל, לא דברתי עם אף אחד בגלל זה.''
''די... אפילו לא איתו?!''
''אפילו לא איתו.'' משיבה סער בהבליטה במיוחד את המילה איתו.
''פשששש... אז אני תופסת ממך.''
''אני לא מבינה מה העניין, כבר אמרתי לך שאין לי אליו יותר מידי.''
''אין לך? באמת?''
''כן, באמת.'' ממש על קצה לשונה, סער תיכף הייתה מגלגלת את השאלה ''רוצה שאני אוכיח לך?'' אבל היא רק קרבה מרחק נשימת פה לפה אל גיל, מביטה לעיניה וסותמת.
עכשיו גיל מבולבלת. ''מה בעצם את עושה פה, סער? את מודעת לשעה?''
''אה... כן. כמעט תשע, לא?!''
''ואת פה אחריי עם ליאנה.''
''אני יודעת, גיל. הכול סבבה.''
גיל לא עונה, היא זזה קצת כשברור לה שסער כאן על מנת להישאר. היא זזה עם ישבנה על הספסל, עושה מקום לסער שתשב ומחייכת לסער ועוד יותר לעולם כולו. ''אז אמרת קודם שפנייך לשלום.'' היא נזכרת ושוברת את השתיקה ביניהן.
דממה.
נדמה שיללת תנים חלושה נשמעת, בטוח שציפור לילית כלשהי נותנת קולה לא הרחק מהן וסער מביטה כמעט חצי ראש מעל גיל ומחייכת, שעה שידה האחת מושטת בעדינות ומניחה עצמה על גבי ראשה העדין של גיל.
מדוע היא לא מופתעת? היא ציפתה לזה? זה בכלל נלקח בחשבון אחרי ששמעה מסער עצמה שהייתה חלק מהלילה עם מיכה?!
עיניה נעצמות, בשלב זה היא מרשה לעצמה לעוצמן ולהנציח לעצמה את המעמד. סער לוקחת את פניה של גיל בשתי ידיה ומתקרבת ומנשקת אותה על פיה, נשיקה שמתחילה מהוססת מעט, אבל מקבלת אישור הדדי ומתחזקת והולכת ונמלאת תשוקה גדולה. עכשיו, דומה שהחל מרגע המפגש ביניהן על המיניבוס ליד גשר ראשון, הלכה הנשיקה הזו ונרקמה. ושום 'תרנגול פולני' או 'משכיב קצינות סדרתי' לא יכלו לעולם לעצור אותה.
הן מתנשקות ומתנשקות וטוב להן, והן מחייכות זו לזו והקליק ביניהן נראה טבעי כמו מקומה של הלילית שעפה מעליהן- על גבי עמוד החשמל הסמוך, וכמו החיבור של אנשי היישוב הזה לאדמתם. הן מתנשקות ומתנשקות ושוכחות היכן הן לרגע ומה בכלל ייעודן כאן בעמדה ומתי נגמרת משמרת אחת ומתחילה המשמרת הבאה. הן מיקשה אחת, והסלולארי של סער מנגן ומנגן, אולי לראשונה היום, מאז שטענה אותו. ומיכה שולח לה הודעת אס אם אס כמה הוא מתגעגע ואיפה היא ואם אפשר שתתחלף, כדי שהם יהיו ביחד קצת.

סער מנשקת את גיל וגיל מנשקת את סער והנשיקה הזו עושה להן דברים מיוחדים עמוק בנפש וגם מעל פני השטח.
ומחוגי השעון חיים את חייהם ועושים את שמוטל עליהם כאן ובכלל.
וליאנה פתאום מכחכחת בגרונה, מעט נבוכה והרבה מקנאה.

ברדתה במורד הגבעה גיל מרחפת לה, קלה כמו עלה יבש שצונח לאיטו מהענף. תכלס... מה אכפת לה כרגע מה בין סער למיכה?! זה לא הזמן לקנא ולהריץ בראש סרטים. זה הזמן להגיד תודה לאימא אדמה ולאבא הירח ולכל הכוכבים באשר הם, קרובי המשפחה.
גם אם יקרה איזה דבר שהוא ביניהם הלילה (בין סער למיכה), זה לא ימנע ממנה להשיג את סער לעצמה ורק לעצמה בימים הקרובים.
הרי זאת הנקמה שהיא נשבעה לנקום, מוקדם יותר היום.

בית דקל
שעה 22.25
לילה

משי ישובה באולם הבית ומכרסמת קרקר, לצידה מנומנמת יוליה.
היא צופה באי חשק על מסך הטלביזיה, שאינה נמנית כלל על אלה החדישות בעלות המסכים הענקיים שאפשר לחתוך עם חדות הצפייה שלהן דיקטים או סתם בולי עץ. סתם טלביזיה עם מסך ישן שעומדת כרגע על ערוץ שתיים ומשדרת פרסומות.
''מה את רואה?''
''בקרוב אהבה כשאין פרסומות.'' היא עונה לעופרה שהגיחה הרגע מאחד החדרים.
''שווה? הרי סיגל שחמון עזבה...''
''אז מה. עדיין יש את מיכל ואת גאייה וחוץ מזה אני בכלל בעניין של אירי.''
''פששש... איזה שליטה, משמש.'' אומרת גיל, שהרגע נכנסה פנימה וקודם כל זורקת את הנשק מתחת מיטתה.
''גילי, מה זה החיוך הזה שמרוח לך מדן ועד אילת?''
''די... מרגישים?''
''בכלל לא.'' צוחקות עופרה ומשי ורק יוליה מתעוררת ומרימה אוזן אחת סקרנית. אחרי שפשטה את מדיה בחיפזון ולבשה משהו נוח, גיל משתרעת לידן על גבי המזרנים הנוחים שעל הרצפה הקרה ומושיטה את ידה לחבילת הקרקרים. משי דוחפת את החבילה קלות לכיוונה להקל עליה.
''נו? עוד לא ענית.'' היא זורקת בזהירות את הכדור למגרשה של גיל.
''סתם. היה לי אחלה שמירה, זה הכול.''
''וואלה?''
''כן. לא יודעת... עבר לי נורא בכיף עם מחשבות חיוביות כזה ו... כיף.''
''סבבה. את מתוקה.''
''באמת?'' שואלת גיל את משי בחיוך.
''כן. את יודעת שאני אוהבת אותך.''
''ברור שאני יודעת, וגם אני אותך.''
''סבבה לנו.'' הן אומרות כמעט יחד, ומבלי לשים לב מטיילות אצבעותיה של משי לעבר רגלה היחפה של גיל שמונחת סמוך לה. אמה ואצבע וקמיצה בעלות ציפורניים מטופחות למדי וצבועות לק ורוד עדין, שעורן נעים למדי, נוגעות קלות בכרית כף רגלה ומקפיצות אותה בשנייה הראשונה במעין צמרמורת. עיניהן נפגשות במבט חוקר המאשר לעצמן להמשיך ולעשות נעים זו לזו.

רחש נשמע מכיוון חלון הבית. לוקח לבנות, המרוכזות שלושתן במהלך הסדרה המשודרת, להבחין במספר פנים המשתקפות מבעד הזגוגיות. גיל מתרוממת ממקומה על המזרן וקרבה לחלון, מעברו השני מסמנים לה כמה בחורים צעירים שברצונם לדבר. היא פונה למסדרון ופותחת את הדלת ושם בחוץ ניצבים כחמישה, אולי שישה, עלמים צעירים וחסונים.
הם צוחקים ביניהם ומביאים כאפות אחד לשני בהתחרותם מי יזכה להיות הדובר הראשי.
''היי, תגידי... את והחברות שלך רוצות אולי לבוא להתרחץ בבריכה?''
''מה, עכשיו כאילו?''
''כן, רחצה לילית קוראים לזה.''
''שנייה, אני אשאל את החברות שלי פה, סבבה?''

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...