לילות לבנים - פרק י''ג

סער מחלקת ציונים

מוצ''ש
עמדת התצפית

מאז לכתה של גיל כשסיימה את משמרתה, ולאור מה שראתה ליאנה במו עיניה בהגיעה לשם, קצת קשה לשתיים לנהל שיחה. הן מתגוררות באותו חדר במגורי הקצינות מזה חצי שנה לפחות, ומתברר שאינן מכירות אחת את השנייה באמת. תכל'ס, ליאנה בשוק. מעולם לא יצא לה לחשוב על סער במובן המיני. רגע...
זה לא מדויק! היא כן. האמת שסער כוסית-על בעיניה. פצצה בכל המובנים! אי אפשר להתעלם מנתוני גופה הטבעיים גם כשממש מנסים. אלא שעד היום היא פשוט לא חשבה שתזכה לראות את סער מנשקת אישה ועושה זאת באופן כל כך משכנע, שאיזה זיק של משיכה יידלק אצלה כלפיה.
אז הן החליפו כמה מילים מאוד כלליות על החום המעיק שהיה היום, מצאו את עצמן שותפות גורל לעקיצות היתושים ששוברות את כל השיאים שהן הכירו עד כה. אחרי שסער שמחה לקבל את שפופרת הקרם נגד יתושים שליאנה נידבה לה, מכיוון ששכחה להביא את שלה בגלל עלותה לעמדה מוקדם מהמתוכנן (ליאנה מורידה ראשה מעט במבוכה, כיוון שברור לשתיהן מה היא עשתה בעמדה 'מוקדם מהמתוכנן'), הן מושכות את הזמן בהתמרחות בקרם כדי שההתעסקות הזו תחפה על שתיקתן.
אחרי בערך רבע שעה שהן שותקות ביניהן ומאזינות לדיבורים המפגרים במכשיר הקשר, שם מעבירים איזה שני לוחמים שבוזים את זמנם בחילופי שטויות שקשה אפילו לשתיהן שלא לחייך בשמען אותן ואפילו לצחוק לרגע, ליאנה נעמדת ומותחת את איבריה, נוטלת את נשקה ומפרקת אותו פירוק ראשוני בלבד.
''מחפשת פילים בקנה?'' שואלת אותה סער.
''לא ממש, סתם מהשעמום! חוץ מזה, לא נראה לי שאני אצליח לראות משהו בחושך הזה גם אם יש.''
''לי בטוח יש פילים. יש לי ספארי בקנה, לא סתם.'' צוחקת סער.
''אם מישהו אשם, זה רק הנשק.''
''אבל בנשקייה אמרו שצריך לנקות פעם בארבעים ושמונה.''
''אחרת מה?'' שואלת ליאנה.
''מעצר, אני יודעת... אולי אפילו כלא?!''
''בטח, בטח. רק כלא.''
''לא יודעת... לא רוצה בלגאן.''
''סבבה, אז תפרקי ותנקי אותו שלא יהיה לך בלגאן.''
''מה, כאילו עכשיו?'' שואלת סער.
''מחר, איך עכשיו? עכשיו לא תראי כלום.''
''והפילים, מה?''
''מה איתם?''
''יישארו בקנה בינתיים?''
''שטויות. הם היו שם עד עכשיו, מה יקרה אם יהיו עוד יום?''
''צודקת. לא יקרה כלום תכל'ס.''

את הדיון האינטליגנטי מפריע להם לנהל, הפלאפון של סער שמצלצל.
''מה קורה, נשמה?''
''הכול טוב.''
''את שומרת עכשיו, נכון? איפה, למעלה?''
''כן, בתצפית. אני עם ליאנה. מכיר?''
''תגידי, בא לך כמו אתמול?''
''לא, עזוב, מיכה. לא רוצה ש''ג שוב.''
''למה? נהיה יחד, לא רוצה?''
''זה לא זה.''
''תקשיבי, יפה, אני חייב לדבר איתך. אני כולי אנרגיות מאתמול.''
''נו, טוב. תבוא הנה. אני נמצאת כאן כמו שאתה יודע...''
''כן, אבל זה לא אותו הדבר סער. שם את לא לבד.''
''כאילו שבש''ג נהיה לבד... ראית איך אתמול הפריעו לנו.''
הוא שותק קצת, כמו מקבל את הדין, ולבסוף אומר ''יאללה, אני יוצא אלייך.''

בזמן הזה שסער מתרחקת לחושך וכולה נתונה בשיחת הפלאפון, ליאנה נזרקת במחשבותיה למה שקרה לה היום עם נטע. היא נמלאת רעידות מחדש כשהיא רק נזכרת במה שהרגישה באותן שניות מגעילות, בהתרוממה מול המכונית כששתיהן התנשקו שם כמו שתי זונות... ''אבל את לא מבינה שזאת הייתה נשיקת הפרידה שלנו?'' הטיחה בה נטע... 'מה היא חושבת אותי, אה? במבה?! ביסלי?! פיתה עם חומוס מקולקל?! מפגרת עם תעודות?! איך שתי בחורות שמתנשקות בלהט כזה ובתשוקה כזאת, רוצות להיפרד?! כוס אימא של שתיהן, אבל במיוחד כוס על האימא של נטע השקרנית המזדיינת. באיזו זכות היא עוד באה ונתנה לי לחשוב שהיא רוצה משהו איתי במקלחת?! למה לפתח למישהי ציפיות כשאת תפוסה רגשית?!'
הייתה לה הרי הרגשה רעה מהנטלי הזאת, מהרגע שנכנסה בשער הסתכלה על עצמה במראה כל שנייה כשהן שוחחו. אם הן החליפו נגיד שישה משפטים בסך הכול, היא הספיקה להציץ למראה שמונה פעמים ולהסיט את הפוני הצידה שתים עשרה פעמים לפחות...
'תכלס, הייתי אולי יותר מידי בעצבים באותו הרגע.' היא מהרהרת בינה לבינה כעבור מספר רגעים. 'היה עדיף אם הייתי מסוגלת לקרוא לה החוצה ורק לצעוק... בלי כל הבעיטות והאגרופים. אולי הגיע לה שאני אשאיר את זה בינינו ולא אערב את כולן... אבל אני מי שאני, מה אני אעשה?! ברור שאני אתפוס את הקריזה של החיים שלי. ברור שאני לא אתאפק לחשוב טיפה קדימה. פאק... איזה עולם מסריח.'

בדרכו לכיוון עמדת התצפית, כשסיגריה מעושנת בקצות פיו מן הסתם, מיכה משחזר את שיחתו עם סער שזה עתה נסתיימה ולא טוב לו איתה. משהו בטון הדיבור שלה היה קר קצת. מתנשא אולי... לא, בטח זה סתם נדמה לו. הרי הוא חייב להפוך כל דבר טוב שקורה לו למשהו מקרי, חד פעמי אולי... הרי הוא אחד שלא מגיע לו ליהנות משפע הארץ. הוא נידון למאה שנות בדידות.
אוי, אתמול בלילה... אתמול בלילה... לנצח נצחים תיחרט בזיכרונו הסצנה הארוטית שגעשה במיטתו, בין שמיכותיו לסדינו שהעלו אש ותמרות עשן. איזה גוף מדהים יש לבחורה הזו, איזה חזה יפה... איך היא רצתה אותו בתוכה כל כך שמהשנייה הראשונה הוא הרגיש את הרטיבות השופעת אצלה בין הרגליים, ואת החום שהוא חווה שם.
הוא מניח יד אחת על ההגה ומרפק ידו האחרת שעון על חלון הרכב הפתוח. חיוך ענק עולה על שפתיו, שעה שבמוחו הוא משחזר את גניחותיה הצרודות, את מלמוליה באוזניו כמה היא רוצה אותו הכי עמוק שהוא יכול, ושבבקשה יזדרז ויבקיע את דרכו אצלה ויעזור לה כבר לגמור, כי היא פשוט לא יכולה יותר לעמוד בזה!!! רגלו נדרכת בבהילות פתאומית חזק מאוד על דוושת הברקס. עוד שנייה והיה דורס חתול מבוהל שזינק לו מאי שם.

סער נדרכת קדימה בראותה את פנסי המזדה קרבים בחושך.
היא דוחפת קלות את קנה הנשק לאחור בהיטלטלו על מתניה, מותחת את חולצתה מטה, מסיטה את שיערה הצידה ופוסעת על הכורכר מטה אל שפת הכביש.
מיכה נעצר עם רכבו ממש קרוב אליה, מתבונן בה ומחייך. סער מחייכת אף היא והם שותקים להם בחיוכיהם כמה שניות ארוכות.
''חשבת עליי היום?''
''קצת.''
''למה קצת? לא מגיע לי הרבה?''
''כמה הרבה אני יכול לחשוב על מישהי שאני מכיר קצת?''
''חח... איזה שרוט... לא אמרו לך שהגודל לא קובע?''
''אה, הוא לא?''
''מיכה, אל תהיה מגעיל.''
''סליחה.''
ייתכן שחצה איזה גבול. סער נראית נעלבת מההערה השוביניסטית שהעיר. ''בא לך לעלות?'' הוא ממשיך.
''ומה?! אני לא יכולה לנסוע עכשיו.''
הוא לא עונה דבר, רק מסמן לה עם הראש לגשת לצד השני ובעיניו יש מבט מבקש. היא נענית ובאה ומתיישבת לצידו בתוך הרכב. כמובן שבעת כזו, כשיש צורך בשבירת קרחון, סיגריות הן פיתרון טוב למעשנים!
הוא כמובן שולף מכיס הג'ינס את החפיסה המקומטת, מושך שתי סיגריות שיבלטו מעט החוצה ומגיש לסער קרוב לפה. זה לא שהיא מייד לוקחת. לא. היא מהססת קצת. ''את מרגישה טוב?'' הוא שואל באיזו נימה צינית. היא מביטה לעיניו רצינית, מתה להגיד משהו שעומד ממש על קצה הלשון... אבל לא אומרת, רק מביטה בחפיסה ואז מושכת עם הפה אחת מהן. מיכה נוטל לפיו את זו השנייה, משיב את החפיסה לכיסו ומגיש לסער להבת אש מרצדת ממצת הקריקט התורן.
הם מעשנים את הסיגריות ושותקים.
אחר כך, מששתק די, מיכה מעיז ושואל אותה שאלה הכי ישירה שיכל. ''נהנית איתי במיטה?'' סער כאילו ציפתה לשאלה מהסוג הזה ממנו, היא עושה עם עיניה סימן לא מוחלט. ''מה, לא משהו?''
''כן נו... לא יודעת.'' וכשהיא רואה את המבט המתחנן בעיניו היא שואלת, ''אתה מצפה לציון? מאחד עד חמש, כאילו?'' למרות שממש לא התכוונה ברצינות, הוא מהנהן בהחלטיות. ''ארבע וחצי.'' היא עונה לבסוף כשחיוך מקסים מתפשט וכובש את לחייה. לחיוך הזה מיכה ייחל! הוא זקוק לו להגברת הביטחון העצמי. הוא מחייך מבעד עשן הסיגריה אפילו שהיא ממשיכה. ''אל תהיה מרוצה מידי, תכל'ס יש לך עוד מה להשתפר.''
''בעזרת השם! חוץ מזה אף אחד לא מושלם.''
הפלאפון של השמירה מצלצל בדיבורית ברכב ומיכה עונה.
''היי זאת סיוון מהש''ג.''
''כן, כפארה. יש אזעקה בגדר?''
''אהה. פלמ''ח שלושים ושלוש. אתה ניגש?'' סער נקרעת מצחוק פתאום. ''מי איתך באוטו?'' שואלת סיוון בהמשך.
''שלושה ניחושים!''
''שאלה מיותרת, הבנתי כבר. תגיד, אתה ניגש לשם? שלא תהיה פדיחה.''
הוא מאשר והיא מנתקת, ואז מיכה שואל, ''מה מצחיק? לא הבנתי.''
''מי פנוי בפלמ''ח שלושים ושלוש? יש לך נוסעים שמחכים שם.''
''והנוסעים הם אחמד, יוסוף וג'אלאל.''
''אוי, די נו. אל תפחיד! איזה רע אתה...''
''איזה מאמי. את דואגת לי אה?''
ואז באה הנשיקה הלוהטת שכה בוששה, והוא מסיט את שיערה השחור הצידה ואצבעותיו אוחזות בסנטרה ומייצבות אותו, ושפתיו בולעות בלהט את שפתיה כמעט, ואיכשהו ידו האחת משייטת אל מתחת לחולצתה ומזדחלת ומבקיעה דרכה תחת החזייה ומרגישה את פטמת שדה קשה, זקורה כמוט קשיח ומתחננת.
בלהט תשוקתה היא כמעט מאבדת פרופורציות, אלא שמבטה נתקל פתאום במבטה המורכב ומלא האמירות של שותפתה לשמירה, ליאנה.

כשמיכה דוהר לפלמ''ח שלושים ושלוש שבגדר, צידו המערבי של היישוב תכל'ס, הוא נאלץ מן הסתם לעבור ממש קרוב לבריכת השחייה. למרות שראשו מלא בטונות של מחשבות שמכילות רק בת אדם אחת יפיפייה, והריח שלה עודו מחלחל עמוק לנחיריו והמגע בפטמתה עוד מגרה אותו אש, הוא מבחין בקולות אנשים ורעש של מים ניתזים ממש מתוך תחום הבריכה. מיכה מהסס לשנייה אם לעצור ולהציץ מי התפלח בשעה זו פנימה בחושך. בסוף, מחליט להגיע קודם לנקודה בגדר כדי להיות שקט שהיה ובדק, ואז לחזור הנה ולתפוס אותם על חם.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...