לילות לבנים - פרק י''ד

הרחצה הלילית

עדיין מוצ''ש
בריכת השחייה

כמו בחזרה לימי התיכון העליזים, כשלא היה מחר ולא הייתה להן שום מחויבות על הראש ולא עניין אותן שציפו מהן להוכיח בגרות ורצינות, ככה הרגישו עופרה, גיל, משי ונטע בטפסן על גבי שער הברזל בכניסה לבריכת השחייה. האמת היא, שלמרות החששות הקלים שקיננו לפחות אצל שתיים מהן, הטיפוס והמעבר המהיר פנימה לתוך שטח הרחצה, הוכיח את עצמו פשוט ונטול כל סיכון. אימוני הכושר הגופני והמבחנים שהיה עליהן לעבור בזמנו במהלך קורס הקצינות, ביטלו כמעט כל קושי פיסי שהיה עליהן לעמוד בפניו, אפילו שעבר זמן רב מאז.
באשר לרעיון עצמו - להתפלח למקום שנמצא מחוץ לתחום עבורן, ובכך לעבור על כמה וכמה חוקים חמורים ביותר, הן לא היססו אף לשנייה אחת! נהפוך הוא! מייד הן קפצו במקום מרוב התלהבות ונסחפו יחדיו לתוך ההרפתקה הקצרה שזימן להן הגורל, בדמותם של כמה מנערי היישוב המתלהבים, שלמען האמת כמעט שלא האמינו שהבנות תשתפנה פעולה איתם.
בעוד החרמנים זבי הריר והמחוצ'קנים ממתינים להן בחוץ, מיהרו ארבע הבנות שהחליטו להקריב את השינה שבין תורנות שמירה אחת לשנייה, והתפשטו מבגדיהן לטובת בגדי הים שהשכילו לארוז בתיקיהן בטרם הגיען. כמובן שעל גבי בגדי הים, הן לבשו מייד בגד אחר ונטלו עימן מגבות רחצה.
משי נפרדה בעצב מחברתה הנאמנה, אולי לראשונה מאז הגיען. ''עדיף ככה, פשוש מתוק שכמוך. לא נראה לי שאני אצליח לטפס לגובה כשאת בידיים שלי. זה מסוכן ומיותר, וחוץ מזה, לפחות מישהי מאיתנו תישאר בוגרת ותצדיק את הציפיות ממנה.'' יוליה הביטה בה בעיניה הנבונות וייללה חרישית. משי סגרה אחריה את הדלת והן חברו אל הבנים שהמתינו בחוץ.
''תקשיבו, בנות, זה הולך ככה. מיכאל וגיורא יעלו ראשונים ברגע שנגיע לשער הבריכה. הם יטפסו ויקפצו לצד השני ואז הם יתפסו את כל אחת מכן בתורה. יש?!'' קובי, שהצליח לפלס לעצמו מעמד של מנהיג או סוג של, מיהר לתדרך אותן כאילו היו חבורה של גרע'ציות הססניות.
''סבבה, אין בעיה.'' מיהרו הבנות לענות מחמת הכבוד. בינן לבין עצמן הן החניקו צחוקים חרישיים.
בהגיען לשער הכניסה בחושך, הן היו אחוזות התרגשות. הבנים דאגו שהן תצמדנה לגוש הכריזנטמות, ותישארנה שקטות, בבודקם את הנעשה סביבם -אם מישהו מלבדם נמצא קרוב ועלול להשגיח בהם. משווידאו שאין איש והשטח פנוי, מיהרו שני הנערים שעליהם הוטל לתפוס את הבנות כשתרדנה מהשער פנימה, וטיפסו חיש קל על השער. הבנות יכלו לנחש שאין זו הפעם הראשונה שהם עושים זאת!
מלבד הנשקים המבאסים שכמובן שהיה עליהן לקחתם עמן, לא הייתה כמובן שום בעיה לאף אחת מהבנות. אמנם הרובים היטלטלו והוסיפו רעש מיותר וסרבלו קצת את הטיפוס, אבל חוץ מזה, הבנות לא ממש אפשרו לנערים להפגין את כישורי הגבריות שהיו כל כך נחוצים להם.


מזה כמה דקות שהיא יושבת ורק רגליה משכשכות בתוך המים.
''את חייבת להיכנס למים גיל, זה כייף לא רגיל.''
''שנייה ממי, תני לי להתרגל לטמפרטורה, סבבה?''
נטע שוחה בתנועות מרעישות וממתינה כבר שזו תיכנס אף היא!
אף נער לא המתין מחוץ למים, כמו ילדי בית ספר המחפשים הרפתקאות, הם מיהרו להשיל מעליהם את השכבות המיותרות מייד בהיכנסם לבריכה, נותרו בג'ינסים קצרים או בבגדי הים שלהם ונכנסו לתוך המים. נטע פותחת בשיחה עם שניים מהם וצוחקת בקול רם, ולרגע שוכחת לגמרי את הצורך לשמור על השקט. גם קובי מצד הבנים וגם גיל מצד הבנות, ממהרים להזכיר לה ולהשתיק אותה.
משי קרבה ומתיישבת על שפת הבריכה בצמוד לגיל, טובלת את רגליה לראשונה במים. עפרה נשארת לשבת על אחד הכיסאות מאחוריהן, שומרת לכולן על הנשקים לפי שעה.
''ואוו... איזה קרים המים... מה זה?!'' נבהלת משי, ומייד מוציאה את הרגליים החוצה. ''תיכף תתרגלי.'' גיל עונה לה.
''יאללה, כנסו כבר פחדניות, אין לנו את כל הלילה להיות פה.'' קוראת להן נטע ומתקדמת לעברן. גיל משתכנעת! מה עוד שהיא מנחשת (וגם צודקת) שנטע תיכף תתיז עליהן מים בהתקרבה בשחייה מהירה. היא מפילה את כל גופה פנימה ובכך חוסכת מעצמה את ההתזה, ממנה הנפגעת היחידה היא משי. בתוך רגע, כשממילא כולה כבר רטובה ודי רועדת מקור, מוצאת משי את עצמה גם כן במים, והן שוחות זו ליד זו לזמן-מה עד שהן חונות לשיחת נשים ליד המעקה.
במהלך פטפוטן זו עם זו הן שמות לב איך הבנים מתים לנהל איתן שיחה. הרי ברור שלא יזמו את הרעיון לבוא איתן יחד, כדי שבסופו של דבר ייווצרו כאן שני מחנות. הן עוד מספיקות ללחוש דבר מה ואז להשתתק, כשהן בעצם מוקפות. ''תגידו, אז איך זה בעצם להיות קרביות?'' שואל קובי אחרי היסוס-מה.
''תגדיר - קרביות.'' אומרת לו נטע וכולה חיוך אחד גדול.
''קרביות, נו... מה שאתן עושות בצבא.'' הוא מסתבך. לעזרתו נחלץ גיורא. ''מאיזה יחידה אתן באות? אתן קצינות חי''ר ממגלן?''
''למה דווקא מגלן?'' מתגרה בו גיל. ''רק זה מה שאתה מכיר?''
''ברור שלא! אבל חברה פה דיברו... היו שמועות.''
''בוא נגיד שגם אם היינו משם, אתה בטח מבין שלא היינו מאשרות או מכחישות, נכון?''

השיחה ביניהם מפליגה לה למחוזות שונים.
גיל מוצאת את עצמה מתנתקת מהם במחשבותיה, וכשברקע נשמעים קרקור הצפרדעים במים וצרצור הצרצרים מן הדשא, היא חושבת יותר ויותר על סער היפה. היא נזכרת בנשיקה איתה שהייתה מדהימה וגרמה לה פתאום לחשוב על החיים שלה בפרספקטיבה אחרת, אופטימית בהרבה. היא חווה מחדש את טעם הלשון של סער שטיילה בתוך פיה, מריחה מחדש את ריח גופה ומתה להרגיש אותה הכי קרוב שהיא יכולה. יותר נכון, היא הייתה הכי רוצה שסער תהיה איתה ברגע זה כאן בבריכה במים הקרירים האלה.

''נכון, גילי?''
''מה?''
''שהבנאדם עושה את התפקיד ולא ההיפך?''
''ברור, נראה לך שלא?''
''יש פה כאלה שחושבים שיש תפקידים שנועדו רק לגברים, ולא משנה כמה אנחנו מתקדמים, תמיד יהיו דברים שחיילים יוכלו לעשות וחיילות לא.'' גיל מביטה בברק שבעיניה של נטע שעה שהיא אומרת לה את כל זה, ובטוחה שבהזדמנות אחרת הייתה מגבה אותה לפחות באותה התלהבות. אבל לא עכשיו! הראש שלה ממש לא כאן איתם, המחשבות שלה נודדות לעמדת התצפית אל חברתן השחרחורת שנמצאת עכשיו בשמירה ולכן אינה יכולה לחוות את העונג הזה.
''גיל?''
''אה?''
''נו, מה יש לך? את לא מקשיבה בכלל.''
''חח... סליחה נטוש, אני באמת נמצאת במקום אחר.''
''מזל שאת מודה בזה באמת, איזה מקום אם אפשר לדעת?''
''זהו, שאי אפשר.''
''יש לך מזל שאני אוהבת אותך.'' עונה לה נטע.
''everybody loves gil'' מוסיפה משי את שלה והן צוחקות, אחר כך גיל צוללת לקרקעית הבריכה. למטה הכול שקט. ישנם צלילים מתכתיים כאלה ופה ושם היא מזהה את הד קולו של מישהו מהדוברים על פני השטח. היא מביטה בכפות רגליהם המקפצות, הנראות כאילו הם רוקדים במים, פעם נוגעים בקרקעית ופעם לא.
בישבה לה שם על הקרקעית ללא חמצן, כשהיא מקשיבה לפעימות ליבה, נדמה פתאום לגיל שהיא מבחינה בשתיים שאינן כעת איתן בבריכה. אלה סער וסיוון ולמרבה הפלא הן אפילו לא בבגדי ים, אלא במדי הב' שלהן ונשקיהן האישיים על מותניהן. היא רוצה לשאול אותן מה הן עושות כאן פתאום, ומדוע לא החליפו לבגדי ים, ואוי ואבוי להן מהרס''ר בנשקייה... אבל די ברור לה שהיא רואה את מה שעובר לה במוח כרגע, לא ממש מציאות. אז היא משחקת את המשחק שלהן וזורמת. ''גיל-גיל, את מי משתינו את אוהבת יותר?'' שואלת אותה סיוון ומעלה בועות רבות בדברה. ''את רצינית, סיוון?''
''ברור שאני רצינית. לא הייתי שואלת אותך אם היה לי שמץ מושג מה התשובה.''
''ולמה זה משנה?''
''לנו זה משנה! אנחנו מנהלות את הוויכוח הזה בינינו כבר כמה זמן, בגלל זה משכנו אותך למטה לקרקעית, שתתני לנו תשובות.'' משיבה לה סער.
''אבל בנות, אתן לא יכולות להיכנס לי לראש ולהתערב שם. זה שלי ויישאר שלי, אתן מבינות?''
''סליחה, מותק, זה גם שלנו.''
''לא. זה עליכן, אבל לא שלכן. יש הבדל.'' היא עונה והולכת ומתעצבנת.
''רק שתדעי, גיל, שיש מישהי בינינו שבאמת באמת אוהבת אותך. לפי דעתנו, היא התשובה לכל התסכולים ולאי הוודאויות שלך.''
גיל מביטה בסיוון ומצפה להסבר, לשווא.
''אני לא מבינה אותך, סיוון. את בכלל שייכת לאלירז שלך. את לא משתינה לכיוון שלי, אז מה משנה לך איך אני מרגישה?''
''פה אני לוקחת חלק אקטיבי.''
''פה?''
''בראש שלך גיל. בראש שלך.''
''בנות, אתן מטמטמות אותי שתיכן, די!''
''להיפך, אנחנו מנסות לעזור לך.'' משיבה לה סער, וקרבה אליה ומניחה ידה על גופה שכמעט ערום.
''לעזור לי? אתן מנסות לעזור לי? אחת מכן שוברת לי את הלב והאחרת פעם איתי ופעם לא. איך זה אמור לעזור לי בדיוק?''
''שתינו חברות טובות שלך ושתינו אוהבות אותך כבן אדם, סבבה?!'' הן אומרות לה ממש יחד. ''ודווקא בגלל זה היינו רוצות להסב את תשומת ליבך ל...''

בדיוק בשנייה בה נגמר לה החמצן והיא מבקשת לעלות למעלה לנשום, היא מרגישה שמישהי מושכת ברגלה. גיל מתבוננת כאילו אך הקיצה מחלום. משי עושה לה פרצוף מצחיק ומוציאה לשון כנגדה ופותחת עיניים גדולות ושואלות.
היא נותנת דחיפה עם קצות בהונותיה ועולה מעלה בזינוק, לנשום חמצן מלוא הריאות. ''את מי חיפשת למטה?'' שואלת אותה משי אחרי דקה.
''כנראה שאת עצמי. הייתה לי שיחה מה זה מעניינת איתי...''
''על מה שוחחתן?''
''על אהבות וכאלה... לא משהו רציני.'' ואח''כ היא מוסיפה. ''ואיך היה כאן למעלה בזמן שנעלמתי לכן?''
''הוויכוח התלהט. בעיקר התווכחנו על תפקידים גבריים מול תפקידים נשיים בצבא ובכלל. נראה לי שהאנשים שחיים כאן תקועים בעידן הקרח.''
במבט החוצה, היא מבחינה שנטע בינתיים החליפה את עפרה בשמירה על הנשקים שלהן. בעפרה היא מבחינה כשזו שוחה חזה לידה.
''בא לך לצאת קצת?'' שואלת משי את גיל, והן יוצאות החוצה מהמים ומחליפות את נטע, שמאושרת לקפוץ ראש חזרה.
משי וגיל מתנגבות ונותרות עטופות אחר כך במגבות לגופן. משי מושיטה שתי רגליים מתוחות לפנים ומתבוננת בעניין רב בבהונותיה. גיל מסתכלת למעלה לכוכבים ומנסה לזהות את העגלה הקטנה.
''את רואה? לכי שמאלה יותר... את רואה עכשיו את המשולש? זהו. זאת העגלה שחיפשת.''
''טוב, אם את אומרת...'' פוסקת גיל בהססנות ושוקעת במחשבות. אחר כך ממשיכה. ''תגידי, מה דעתך על סער?''
''בתור בן אדם? חמודה. יש לה את זה.''
''את מה?''
''היא סבבה כזאת, לא יודעת... היא מגניבה ומצחיקה ודי סטלנית.''
''והיית עושה אותה?''
''נראה לי שכן למרות שזה לא הכול בחיים.''
''לא? מה היית מחפשת בה עוד?''
''בה לא הייתי מחפשת כלום, כי אני חושבת שאני כבר מצאתי מה שחיפשתי.''
''מה, מצאת אהבה את מתכוונת?''
''אני חושבת שכן, אבל זה לא כזה פשוט.''
''אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת!''
''לא, אני לא חושבת.''
''אני כן. אני יודעת בדיוק איך זה וכמה זה כואב.''
פתאום אלומה עזה של אור מסנוורת את השתיים.
''מי זה שם? מי נמצא בבריכה?'' נשמע קול מוכר הצועק אליהן מבחוץ.
הבנים לוחשים להם בלחישות רמות שתמהרנה לקחת את הרובים ולהסתתר.
גיל ומשי מתרוממות מבוהלות ממקומן, הן נוטלות את כל ארבעת הנשקים ומביטות לכל עבר בחפשן מחבוא. ''בואי! יש כאן שיח גדול שאפשר להתחבא בתוכו.'' קוראת משי לגיל כעבור שניות ארוכות כמו הנצח. הן משתופפות יחדיו, עודן עטופות במגבות הרחצה הבהירות, ולמרות החרדה, האדרנלין שזורם במהירות-שיא, עושה להן רק טוב. עיניהן שכבר התרגלו איכשהו לחשכה, מצליחות לראות איך אחת הבנות האחרות מחפשת את האם-שש עשרה שלה בלחץ. אבל שתיהן רחוקות מידי כדי להגיד לה שהוא איתן. לשמחתן, מגיע גברתן צעיר מהעלמים המחוצ'קנים, ומושך את זרועה לכיוון מסתור, רגע לפני שהן מבחינות בדמות הפותחת את שער הבריכה ונכנסת פנימה, מאירה בפנס.

'אני אראה לבני נעורים האלה עם מי יש להם עסק... חח... חשבו שהם מצאו פראייר.' מיכה מתקדם בזהירות לשפת הבריכה, מאיר עם הפנס על גבי הרצפה הרטובה.
''מפגרים. אתם חושבים שאני לא יודע איפה אתם? קובי! חבל לך על הזמן מה אני הולך לעשות לך עכשיו... על חם תפסתי אתכם הפעם. על חם. כלום לא יעזור לכם.''
מאחורי גבו נשמעים צחקוקי הנערים.
רגע בטרם יספיק מיכה להסתובב לאחור אליהם, מגיע גיורא ודוחף אותו ישר לתוך המים. הוא מספיק להקים זעקה, ואז נשמעת החבטה הגדולה של גוף גדול שקופץ כולו בבת אחת לתוך הבריכה. המים ניתזים לכל עבר והבנים צוחקים בקול גדול פה אחד. הם לרגע אינם נבהלים מן ההשלכות של המעשה הזה אחר כך.
''בני זונות! יימח שמכם... שהכוס אמוק ייקח אתכם לעזאזל יא שרמוטות פחדנים. יא בני אלף מזוינים.'' הוא צועק עליהם בפה מלא מים עם כלור.
גיורא קופץ פנימה לתוך המים הקרים, הכול בכדי להעסיק את תשומת ליבו של מיכה שדעתו הרטובה תיכף נטרפת עליו מרוב זעם. הוא צוחק בקול רם ומכה בידיו על המים, להרעיש, שמיכה לא ישים לב איך הבנים האחרים מארגנים את הקצינות המסתתרות מכל מקומות המחבוא שלהן-לברוח משם למגוריהן מהר.

בחסות החושך, ממהרות ארבע בנות בבגדי ים, חלקן עוד נוטפות מים, ונשקיהן האישיים איתן, להגיע למגוריהן בבניין דקל שבאזור בתי הילדים.
אולי מחמת הזמן הקצר, אולי מעצם החוויה ואולי סתם כי זה עוד משהו מסעיר שמצטרף לכל מה שהן עשו כבר היום, הן נכנסות להתקלח כולן יחד והמקלחת מעלת האדים נהיית צפופה הרבה יותר מהרגיל...

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...