לילות לבנים - פרק ט''ו

עכשיו אני כי ההוא הלך

בוקר יום ראשון
שער הכניסה ליישוב

השחר הפציע.
השמש עלתה כולה והתמקמה היטב ברקיע. יום חדש בפתח, יום חול. היום הרביעי להיותן ביישוב הזה. ניכר היטב שזהו יום חול לפי תנועת המכוניות הנכנסות או היוצאות שהתחילה מוקדם. כבר בהגיעה לשם גיל פתחה את השער לרווחה, אולם הניחה מחסומי פלסטיק אדומים משני צידי הכביש, שמטרתם לגרום לכל הנהגים להאט בעל-כרחם בהגיעם אליה. הדבר מאפשר לה יתר בחינה בעיקר של הנכנסים. היא נדה בראשה בחיוך חם לנהג שכבר יצא לה לפגוש בהזדמנות אחרת כאן בעמדה, ומוצאת כמה רגעים פנויים סופסוף להתיישב על הכיסא העומד בכניסה.
הייתה לה בלילה חוויה מיוחדת במינה. והיא, הלוא, ייחלה שמשהו כזה יקרה לה עוד קודם. ואוו... רק מלהיזכר ברגעים האלה נהיה לה פתאום חם בכל הגוף. היא מביטה הצידה לראות שאף אחד לא בא, וידיה מלטפות את גופה, נכנסות מתחת לחולצה מבעד לרווח שנוצר עם פתיחת כפתור עליון.

''סער?!''
היא מלמלה מתישהו, ממש קצת אחרי שהבנות שהיו איתה בבריכת השחייה, עזבו כולן את המגורים לטובת השמירות. היא הספיקה לחצות את ''מעבר הגבול'' הדמיוני שבין ערות לשינה, כאשר צמד שפתיים חושניות נגעו בשפתיה בפתאומיות. עיניה עורו ונפקחו לרווחה כשזו חייכה אליה וקצוות השיער השחור הגלי שלה ליטפו את כתפיה החשופות. סער הניחה אצבע על שפתיה בנסותה להרגיע את השוק, ותוך כדי חייכה. היא הרימה בעצמה את שולי השמיכה כדי להיכנס ולהתכרבל תחתיה יחד עם גיל. עכשיו זאת פדיחה עבורה להודות, שהדבר הראשון עליו חשבה באותה שנייה היה, האם סיוון רואה את מעשיה של סער! הרי שתיהן אמורות לסיים שמירה באותו זמן, לכן היא לא לבדה בחדר. כשהציצה לעבר מיטתה, היא ראתה את סיוון מכורבלת במיטתה עם גבה אליהן ללא ניע. הדבר השני שעשתה היה להציץ בשעונה. אז היא הבינה מדוע סיוון כבר ישנה!
בכל זאת, למרות ההפתעה המדהימה היה קיים חשש שהן תערנה אותה והיא ניסתה ככל יכולתה להיות שקטה.
כשסער כיסתה את שתיהן בשמיכה שוב, יכלה גיל לזהות שהיא לבושה תחתונים דקיקים בלבד ובחלקה העליון מכוסה גופייה. לשמחתה לא היה גבול ולהתרגשותה לא היה אח ורע. שכן, גם היא עצמה לבשה פחות או יותר את אותם אביזרים מינימאליים. כל זאת הביאן לידי כך ששני גופיהן התמזגו זה בזה בנעימים ועשה אותן חמות וחושקות בטרוף. ''התגעגעתי אלייך, גיל. מה שהיה בינינו קודם היה מדהים ברמות. לא הייתי בטוחה שככה יקרה לי ממך.''
''באמת?'' עונה גיל בהתרגשות מהולה במחנק היושב לה על קנה הנשימה. ''מה קורה לך ממני בדיוק?''
''...את רוצה פירוט מדויק...'' זורמת סער. ''טוב... זה מתבטא בזיעה במצח שגולשת לי אל הפטמות ומעמידה אותן. את מקשה עליי לבלוע בגלל ההתרגשות וגם...''
''וגם, מה...?'' מתענגת גיל על המידע שזו מנדבת לה כשלשונה הלחה משוטטת על קו אפה עלה ורד.
''יש דבר נוסף שקורה לי ממך שהוא...'' ואז סער נוטלת את פרק ידה של גיל, (שבהתחלה נרתעת ומגלה התנגדות קלה, אבל מרפה לתחינותיה של סער) ומושכת את ידה מבעד לתחתוניה אל בין תלתלי ערוותה. עוד רגע קצר גיל הייתה מתעלפת מהתרגשות. מיציה של סער מגיעים אליה מבין שפתיה התחתונות והם לוהטים! ידה של סער אחזה במפרק היד של גיל ושם למטה במעמקי השמיכה, החלו מחליקות שלוש אצבעות ארוכות על פני הרטיבות. רעש דפיקות הלב שלהן נשמע כמו אותם תופי הג'ונגל מן הלהיט שנחרש עד דק בגלגל''צ.
זה קרה בזמן הכי לא צפוי!
כשאצבעותיה קיבלו חופש לשוטט כאוות-נפשן באזור הריגושים הנפלא של סער, רטובות לאללה ומרגישות היטב איך הדגדגן שלה עוד שנייה מתפוצץ. כשבנוסף, הן נסחפו בנשיקה צרפתית שלא הייתה מביישת אף סרט סקסי לוהט, והלשונות של שתיהן חפרו וחקרו ועבדו שעות נוספות.
מה קרה?
סיוון החליטה פתאום להתהפך עם פניה אליהן מבלי להודיע קודם! וגרוע מכך-היא פתחה את עיניה והביטה למיטתה של גיל, ממש כשסער לא יכלה להחניק אנחה מפיה. גיל רצתה למות באותו רגע. היא עצמה את עיניה ואצבעותיה קפאו על מקומן ממש על פתח החריץ הרטוב. סער עצרה את נשימתה והציצה בפזילה לעבר פניה של סיוון. למזלן, היא לא באמת התעוררה, ההתהפכות הייתה חלק משנתה העריבה. חלפה אולי חצי דקה, לא יותר, עד שעיניה היו עצומות וקול חרישי של תרדמה הגיע מכיוונה. הבנות נשמו לרווחה!


משאית של 'אסם' שנהגה מראה לה הזמנה לכלבו, מנערת את גיל בבת אחת מתוך המחשבות הסקסיות בהן הייתה שקועה. כמו סופר-מן שעושה סיבוב במקום ונהיה בן אדם שונה בן רגע, ככה היא נאלצת לחזור מייד לחליפה הצבאית הרשמית והקורקטית.
אחרי שהנהג נוסע לדרכו לכיוון הכולבו, היא מקבלת שיחה מהנייד ואינה מזהה את המספר. ''הלו...'' עונה בהססנות.
''מה נשמע? זאת ליאנה מהתצפית.''
''אה, היי. מה קורה?''
''משעמם לי נורא פה, באסה לשמור לבד.''
''תספרי לי על זה באמת... אבל עדיף ככה מאשר שיירו עלייך.''
''אתמול, נכון. מי הייתה פה כשזה קרה?''
''אני, מה מי?'' אחרי רגע גיל נזכרת בפרטים. ''סער הייתה צריכה להיות שם ואני החלפתי אותה כשזה קרה, למרות שהיא בדיוק הגיעה.''
''לא הבנתי, את היית במקום סער כשירו לפה?''
''נכון, אבל גם סער הייתה. לא חשוב, סיפור ארוך.''
''יש לי זמן, אני רוצה שתגידי לי הכול. מההתחלה.''
אז, סבבה, גיל מפליגה בסיפורה ולא חוסכת ממנה גם את העצבים שהיא חטפה על סער כשנאלצה להגיע לשם מתה מעייפות. אבל יחד עם זאת...

אחרי שהיה ברור לשתיהן שסיוון נרדמה, הן הורידו את הרגל מהמעצורים!
שתיהן היו חמות אש וחרמניות זו מזו באופן שקשה לתאר. במגבלות הרעש המותר בחדר הן מצאו את עצמן מסירות חלקי לבוש בודדים, מורידות אותם מתחת השמיכה ומעיפות לכל עבר. ככה הגיעה הגופייה של סער להיתלות על ארון הבגדים ששימש את משי, וככה מצאו התחתונים של גיל את דרכם לאזור שבדרך כלל רובצת בו יוליה השעירה... והתחתונים של סער בכלל נחתו להם על גבי מיטתה של... סיוון.
גיל שכבה על בטנה של סער ולפני שירדה כדי לפשק את רגליה בעקבות ריח הפרשותיה, פגשה קרוב מאוד את שדיה הגדולים והיפים. כפות ידיה עמלו רבות בעיסוי השדיים המוצקים, וקצות שיניה לעסו רכות את הפטמות הקשיחות כמו שעושים עם קשירה של בלון גומי מלא באוויר. סער, באותם הרגעים, הידקה את ציפורניה בזהירות בין שיערות ראשה של גיל, מכווצת אצבעותיה בלחץ עם כל גל ריגוש חדש שעלה. ואז, ברגעים שגיל הורידה את גופה מעט למטה ושפתיה נשקו לשפתיה התחתונות של סער, ייבבה סער ונאנחה ונשכה את שפתיה העליונות בנסותה שלא לצעוק ממלוא גרונה. גלי הריגושים שזו חוותה, כאשר לשונה של גיל עושה עבודת קודש בטיפול בדגדגן המגורה, תקפו בכל רגע חזק יותר והבטיחו את האורגזמה שבדרך. כך אכן קרה! גיל זכתה לטעום זרם חם במיוחד שהגיח בסילון קצר מבין רגליה, עוד לפני שצפתה זאת. הסילון הזה מאוד הפתיע את גיל אף מעצם מהותו. זה היה חדש לה! חדש ומרענן ומסקרן. סער גנחה שניות ארוכות ונצמדה לגופה בלחץ היסטרי, תוך כדי רעידות כאלה, ואת גיל זה הפנט ממש. היא הייתה מאושרת עבור סער משראתה איזו אורגזמה היא חוותה.
אחר כך, סער מאוד רצתה להעניק מעצמה לגיל ולכן תפסה פיקוד, ונתנה לגיל להבין שעכשיו עליה למסור את עצמה לידיה הנאמנות. סער העבירה את שפתיה על פני רגליה של גיל, מנשקת אותן מידי פעם ומחליקה גם את כל הלשון. היא היטיבה לפנק לה את שתי כפות הרגליים, כלל לא נרתעת מטעם הלק המר על גבי ציפורניה, וחרף מחאותיה החרישיות של גיל שזה היה בהחלט חידוש עבורה. גם זה - יש לציין! מליקוק רגליה, עברה סער ללקק את עורפה ואת צווארה של גיל, מותחת אותו כלפי מעלה ומעבירה את לשונה הלוך ושוב. גיל מצידה התענגה ומצאה נקודות רגישות חדשות. הייתה איזו נקודה מאוד ספציפית אי שם בצווארה, שלשונה של סער חלפה עליה, היא התחלחלה כולה באופן הכי נעים שניתן לתיאור. כמו צמרמורת שחולפת ביעף בגוף! סער אהבה את זה מאוד. החל מאותו רגע, היא הרבתה לחפש עוד מקומות כאלה וגם מצאה. גיל הרגישה כמו במסע לחקר גופה. סער הפכה אותה על בטנה ועברה על גופה החל מהקרקפת, דרך עמוד השדרה, בואך עכוזה. שם, בעכוז, היא פערה את פלחיו והחדירה את לשונה הרטובה לתוך החור. יתרה מזאת, לאחר שאגרה מפיה מספיק רוק והעבירה אותו לחור ישבנה של גיל, נגעה אצבעה ברגישות רבה בקצה החור, ונכנסה לאיטה. היא שלפה את האצבע החוצה, הוסיפה עוד רוק ואז שוב החדירה את קצה האצבע פנימה. גיל נתנה את אמונה בסער וידעה שזו לא תכאיב לה. כך היא השתחררה יותר ויותר, והחלה מתענגת ממש מהאצבע שחדרה לאחוריה. ברקים עברו לה בגוף מקודקודה ועד קצה בהונותיה ככל שהאצבע הרטובה נכנסה ויצאה במהירות, חוככת בשר בבשר. אבל סער הייתה נחושה בכך שאת שיא הריגוש היא תביא לגיל במקום קונוונציונאלי יותר. לכן היא הפכה אותה על גבה כשראתה שגיל ממש קרובה לגמור, ואז הסתערה על פניה והתנשקה איתה, מרגישה באותם רגעים שהיא לא פחות מאשר אוהבת אותה. ''אני רוצה לגמור כשאת בתוכי ממי!'' כך גיל התחננה לסער והיא ידעה שהרגע הזה קרוב מאוד. סער הלהוטה באה עם כל גופה בין רגליה של גיל, מחככת בעיקר את כף רגלה ומטעימה את אצבעותיה לחריץ הלוהט. גיל התחרמנה מזה באופן סוחף ועם תנודותיה הגליות של סער, בהינד גופה העירום בין רגליה הפשוקות, בהישמע רחש הנוזלים שבאיבר מינה כמו בצבוץ, היא נהמה וייללה וכמעט שצעקה לרגע, ומצאה את עצמה מתפרקת מאנרגיות אדירות כשהיא חבוקה בזרועותיה של סער, נושמת במהירות, מזיעה ומאושרת.

''גיל?!''
''מה, מותק?''
''מה זאת אומרת מה? שעה אני קוראת ואת לא עונה לי!''
''את רצינית?''
''ברור. כאילו נסעת לאן שהוא וחזרת.''
''כנראה זה מה שקרה באמת. לא הייתי לגמרי כאן.''
''בקיצור, את וסער זה כמו סיפור אהבה-שנאה.''
''חח... משהו כזה, כן.''
''תגידי, מה... אז היא והשומר עכשיו יחד כאילו?''
''לא נראה לי שזה יחזיק אחרי השבוע הזה. תחשבי שכל הזמן מתחלפות פה קצינות... את יודעת עם כמה בנות הוא היה?!''
''אבל הוא די מכוער, לא? זה לא שמדובר באיזה גבר-גבר...''
''מכוער אולי, אבל תראי איזו כוסית סער. יש בו משהו כנראה.''
כשגיל אומרת לה את המשפט האחרון, היא לא מחדשת כלום לליאנה. ברור שסער הזו כוסית, מישהו יכול שלא להבחין...?! אחר כך היא גם מספרת לה את התרחשות הירי מכיוונה שלה. איך בדיוק סיוון הגיעה להחליפה בשער ואז באו היריות ותפסו אותה בדרך למגורים וכל זה... ואיך חלפה לה בראש המחשבה, מעניין מי האומללה שנמצאת לבדה בתוך התופת המפחידה הזו שם בתצפית...
''כן, אהה? אומללה...'' עונה לה גיל ולעצמה מוסיפה: 'לא בהכרח'.
פתאום, אולי ברגע שהשיחה ביניהן עמדה לקראת הסיום, נזכרת ליאנה בסיבה האמיתית מדוע התקשרה אליה. ''תגידי, איך היה בבריכת שחייה? עוד לא שמעתי חוויות משם.''
''יו... היה סוף הדרך, ענק. כאילו... דיברנו על מיכה השומר, מסכן האמת. הם התעללו בו. אבל מזל שהוא לא יודע שהיינו שם.''
''איזה כיף... אני מוכרחה גם מתישהו, סבבה? עלייך?''
''סבבה. גם סער וסיוון שלא היו אתמול, חייבות לחוות את זה. זה מאסט!!!''
ואז הן נפרדות, כי מגיעה עוד משאית שגיל מוכרחה לבדוק עם הנהג שלה מיהו ומהו ולאן פניו מועדות.
וכשהוא נוסע ואחריו עוד רכב ועוד אחד, נכנסים ויוצאים... גיל שוב שוקעת במחשבותיה מלפני שעות אחדות בלבד...

לולא סער, היא לא הייתה מקיצה משנתה. אין מצב!
הן נרדמו יחדיו עם חיוך ענק על לחיהן וללא בגדים מתחת לשמיכה. ואז היא קיבלה עוד נשיקה ישר על השפתיים (שקישטו פה שנזקק נואשות לצחצוח שיניים) וסער לחשה לה שכבר עשרים דקות לשש, אז כדאי לה להתחיל לקום. ''לא רוצה. טוב לי איתך פה. שיזדיין היישוב ושתזדיין השמירה עליו.'' כך ענתה לה גיל והידיים שלה טיילו בגופה של סער ושוב פעם הן התחרמנו. אבל לא היה זמן לזה, אז היא יצאה וליקטה בשקט את בגדיהן מכל הפינות בחדר. הכי מצחיק היה, כשהיא הוציאה בזהירות רבה מאוד את התחתונים של סער מבין זרועותיה של סיוון, מושכת, עוצרת, מניחה את זרוע ימין של סיוון לצידה ואז שוב מושכת עד שהתחתונים היו בידיה.
עד שהיא סיימה להתלבש, לצחצח שיניה ולרחוץ פנים, היא שבה לחדרה ומצאה שסער עברה משם לחדרה שלה ולמיטתה. בהציצה שם, זו כבר נרדמה לתוך שינה עמוקה.



עמדת התצפית
שעה 09.30 בבוקר

שעמום נוראי בבוקר בעמדה הזאת.
בניגוד לעמדה השנייה שם כל הזמן יש תנועה ורואים אנשים, פה רק שמי תכלת, חום קיצי שמחלחל ובא והזבובים המעצבנים.
ליאנה פוסעת ליד הגדר ומביטה מבעד למשקפת, ורואה היטב שני נערים פלשתינאים משחקים לא רחוק מביתם שבפאתי העיירה בית-חנון. חמור אחד מלחך עשב בר ונוער. היא לא באמת שומעת את קולו, אבל מבעד המשקפת זה נדמה לה כאילו כן.
ממכשיר הקשר עולות פקודות ל''דורסים'' מפי הקודקוד בשטח. היא גם מבחינה בג'יפים של הסיור החטיבתי הנע על הציר.
חסידות אחדות מעופפות לא רחוק ממנה ונוחתות כמאה מטרים משם על פני השדה. ואז מנגן מכשיר הפלאפון שלה את שירו והיא ממהרת לענות.

''ליאנה?''
''נכון, מי את? אני לא מזהה את המספר.''
''היי. זאת נטלי. הידידה של נטע. את זוכרת שבאתי אתמול?''
''מה את רוצה?''
''תיראי... זה היה הרעיון שלי להתקשר. לא שלה.''
''או.קי...''
''היא התקשרה אליי מה זה בוכה... אני פשוט מפגרת.''
ליאנה מקשיבה ואינה פוצה פיה. ''ליאנה? את שומעת?''
''נו, שומעת... כאילו...''
''אני רוצה שתדעי שזאת לא אשמת נטע מה שקרה, אלא אשמתי. אני סיבכתי אותה שלא בצדק. היא אוהבת אותך. תאמיני לי שאני יודעת מה אני אומרת.''
''תקשיבי, אני ראיתי אתכן, או.קי?! מה שהיה שם לא היה נשיקת פרידה.''
''תקשי...''
''לא! את תקשיבי! אין לך מה לדבר איתי. טוב? מה שראיתי אתמול הספיק לי לשנה. סבבה? אני לא מפגרת ולא נולדתי לפני שבוע. סבבה?''
''אבל איך את רוצה שאני אחיה עם זה? הרסתי לה במו ידיי את הסיכוי להיות איתך. פשוט קלקלתי לה הכול.'' בקולה נשמע מחנק וליאנה מבחינה בניצני בכי.
''סליחה באמת, אבל הייתן צריכות לחשוב על זה במכונית כשהתנשקתן כמו איזה לא יודעת מה. אני לא מבינה אותך. כאילו... מה? מה אני אמורה להגיד לך? סבבה, אני אתן לנטע הזדמנות שנייה....?!''
''תקשיבי ליאנה, בבקשה. רק לשנייה, טוב? אין מישהי יותר ממני שהייתה צריכה לשמוח עכשיו. או.קי? רק שתדעי שאני לא התגברתי עליה בכלל. אני בכלל לא אמורה לעשות את השיחה הזאת. או.קי?''
''חבל על הזמן שלך. לפי מה שראיתי גם היא לא התגברה עלייך. סבבה? אז תהיו יחד ותעזבו אותי בשקט.''
''את חושבת שאני לא רוצה?''
''נו?! מה עוצר אותך? מה, את דפוקה?''
''את לא מבינה שנטע מאוהבת בך קשות? אין. היא חולה על הנפש שלך, חולה עלייך, חולה על השם שלך... היא אוהבת אותך, לא אותי. מה אני יכולה לעשות?''
''אז למה היא שיתפה פעולה איתך בכזאת התלהבות אתמול? אה? ככה לא עושים כשאוהבים מישהו אחר.''
''די! אל תשפטי אותה. זה כי היא בן אדם בסך הכול. או.קי? לך לא קרה פעם משהו כזה עם אחת האקסיות או האקסים או... לא משנה מה?''
ליאנה נאלמת דום. משהו מדבריה של נטלי חודר לליבה. אז היא עונה ''אז היא בכתה אתמול?''
''בכתה?! לא הפסיקה. היא ממוטטת, שתדעי. מה עשיתי? עכשיו אין מצב שנהיה יחד... היא תשנא אותי... כל היום הייתי חייבת לעודד אותה והבטחתי שאני אתקשר אלייך. אגב, היא אמרה לי שחבל על הזמן שלי. שאין מצב שאת משתכנעת.''
''טוב, היא באמת מכירה אותי. עובדה.''
''עובדה? מה, את לא מוכנה לתת לה הזדמנות?''
''למה הזדמנות? אני לא מאמינה לה.''
''ליאנה, אם את לא מאמינה לה אז את בכלל לא מכירה אותה! איזה מן חברות אתן? אם היית יודעת באמת מי זו נטע, היית יודעת כמה היא אמיתית ואיזה בן אדם נהדר היא.''
''אני חשבתי שידעתי טוב מאוד מי היא. עד אתמול.''
''אתמול? מה ראית אתמול ששינה לך את המחשבה עליה?''
''נו די! עוד פעם?!''
''לא, תני לי לענות לך בעצמי! מה שראית אתמול, זאת נטע שביקשה מהאקסית שלה לא לבוא אליה, והאקסית, שזאת אני, התעקשה כן לבוא ועוד הבטיחה להיפרד הכי בתור ידידות. או.קי?! ואז אותה אקסית בת זונה, כן, אני... משכה אותה ברגע של חולשה ונצלה את טיפת הרגש האחרונה שנשארה לה אליה וזהו... את השאר את יודעת לבד.''

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...