לילות לבנים - פרק ט''ז

העמקת הקשר

יום ראשון
15.30 אחה''צ
בית דקל

'די! שעה וחצי זה המון זמן!'
בינה לבינה התפתלה סער והתאפקה מלהעיר את גיל עם נשיקה רטובה בעורפה של היפיפייה הנרדמת, במשך כל הזמן הזה.

החלפת השמירה הבוקר בשער היישוב הייתה מורכבת מכל מיני תחושות.
סער תיארה לעצמה שזה יקרה להן, אבל לא תיארה באילו עוצמות. כבר עם התקרבותה לעמדה, כשראתה את גיל עומדת מחוץ לבודקה ומסתכלת לכיוונה בציפייה דרוכה, כל גופה חש בגלי שמחה שעברו בה במהירות לא צפויה. היא באה עד אליה ונעמדה ממש קרוב מבלי לגעת, והן חייכו ללא מילים ומכוניות מספר חלפו מבעד לשער ואולי נהגיהן הביטו בנעשה, מבלי שתהיה להם ולו אלפית המושג מה לכל הפאקינג רוחות קורה פה. 'זהו? מעכשיו הכניסה ליישוב היא חופשית ואין בודקים איש?1'
אבל זה היה חזק מהן. סער חשה שהזמן עצר מלכת, קפא. זה הרגיש לה כאילו היו שתי בובות שעווה מאוהבות שניצבות במוזיאון ושזהו עולמן מעתה. לא הצפירות המקניטות, לא העשן המצחין, לא הרוח החזקה שחלק מהמכוניות גרמו בחלפן במהירות מסוכנת על פני שתי הקצינות שניצבו שם דומם משום-מה, כל אלה ועוד דברים לא הצליחו לגרום לכך שהבנות 'תתעוררנה' מהסרט שהמציאות החדשה יצרה עבורן.
כשהן 'הקיצו' זה היה אוטומטי כמעט. גיל הרימה את נשקה מעלה בזווית בדיקה, משכה בנוקר ושקשקה כמה פעמים לוודא ששום כדור לא צונח משם בטעות, וכשסיימה, שוב נצרה את הנשק.
''מה את מחייכת?'' היא שאלה אותה בהורידה את קנה האם-16 כלפי האדמה.
''כשנצרת את הנשק דמיינתי איך את בעצם נוצרת את התשוקה שלך אליי.'' הן הביטו זו בעיניה של זו ולכמה שניות היה נדמה שהן הולכות לפצוח בהתלהטות יצריהן ממש כמו במהלך הלילה האחרון. רק שאת המיטות בחדרן עומדת להחליף רצפת בטון מלוכלכת.
זה כמובן לא קרה!
''אני אראה אותך כשתגמרי את השמירה. אני אחכה לך, סער. תעירי אותי, טוב?'' אלה היו המילים האחרונות בטרם גיל תתרחק ותיעלם ממנה, משאירה אותה חושקת מאוד וכלל לא מרוכזת במשימתה הנוכחית.

לקח לה רגע ארוך להתמהמה ובסיומו להחליט. אחרי שסגרה את הדלת על שתיהן, מנצלת את המומנטום שאף אחת מהבנות האחרות לא בפנים, היא מרימה שוב את השמיכה שמכסה את גיל וגולשת פנימה לאחר שנותרה יחפה, במכנס ה-ב' הצבאי ובחולצת טי-שירט לבנה.
חם לה במיוחד מתחת לשמיכה, צמודה לגופה החם של גיל ההולכת ומקיצה משנתה ומאושרת לקראתה. הן מקרבות את שפתותיהן ומתנשקות. מן הסתם, סער מנשקת ביתר תשוקה מגיל שרק פתחה עיניה, אולי בשל הציפייה הארוכה לרגע המיוחל... ''יו... את פסיכית... תיכף מישהי תיכנס ותראה.'' נבהלת גיל. ''אז מה?! שיראו. מה אכפת לי? מה יכול לקרות כבר? ידברו עלינו קצת?''
''את גנובה שזה משהו.'' משיבה גיל, וסותמת בעל-כורחה כשזו מדביקה שוב את שפתיה לפיה ביתר שאת. באפלולית החדר היחסית, סער הופכת את גיל על גבה וידיה פולשות מתחת לגופייתה ומוצאות את פטמותיה כשהן ביקיצה מתקדמת. האצבעות השחומות של התימנייה הזו, שכבר מזה יממות מספר גיל חולמת כיצד הן מעסות כל פינת חמד בגופה, חורצות ומחליקות ומרגשות את שדיה בכלל ואת קצות הפטמות בפרט. גיל הולכת ומתחרמנת, נעשית מגורה משנייה לשנייה. סער יורדת עליה עם שפתיה ומרטיבה את צווארה, את מצחה, את שמורות עיניה, ולמטה משם את חזה המגורה המבצבץ מבעד הגופייה ועוד למטה משם לקורקבן ולבטן החשופה. סער מיטיבה לטעום כל חלק מלוח בגופה בהתלהטות מיוחדת.
אבל הן לא יכולות לגמרי להתעלם מקולות החברות מחוץ לדלת, שמדי פעם נדמה שמישהי מהן תפתח את הדלת עוד רגע. את גיל זה מרתיע יותר ולכן בסופו של דבר היא זו שעוצרת את מעשיה של סער בהרגשה גרועה ובהתנצלות. בכל זאת, גם אם הידיים היו באותו זמן בשליטתן, ברגע שהדלת נפתחת בדחיפה דרמטית וללא דפיקות הכנה קודם, הן נמצאות יחד במיטה!
בפתח החדר ניצבת משי והיא נראית מופתעת ומובכת בהרבה משתיהן. או לפחות מסער. גיל מורידה את ראשה לכר ומייחלת שתיעלם בתוכו. סער מברכת את משי בברכת ''ברוכה הבאה'' ולגיל לא ברור למה בדיוק כוונתה בכך. איך שלא יהיה, סער הגזימה לפי דעתה! משי ממלמלת משהו מבוהל קצת ואחרי שניות של בלבלה נעלמת כמו רוח רפאים החוצה.
סער מזדקפת במיטה ומאפשרת לגיל להסיר את השמיכה ולחלץ את עצמה החוצה. גיל מעבירה תנועת ידיים בשיערה לסדרו מעט, לוקחת מגבת ואת תיק הרחצה שלה, לובשת מכנסי שרוול פרחוניים בוורוד דהוי עם חוטים קצרצרים שנשרכים מטה מהמכנס ומסתובבת לצאת מהחדר. ''לבוא איתך?''
''אני רוצה להתקלח.'' משיבה לה גיל.
''גם אני. את יודעת מה? תתקדמי לבד ואני אצטרף.''

ברגע שגיל נכנסת לחדר הרחצה, לדאבונה היא נתקלת במשי. זו עסוקה בלהסיר שיער ולא נראה שתיכף תצא. ''מה העניינים, מאמי?'' שואלת גיל בניסיון לצאת מהמבוכה. ''את רואה מה העניינים, מורידים שיערות.'' באמרה זאת, משי מתעוותת בכאבה. ''וחסר לך שתצחקי!'' אבל דווקא האזהרה הזו משחררת אצל גיל את המחסום והיא מתפקעת מצחוק. ''יופי... ממש בוגר, גילי.''
''למה ככה? סבתות מורידות ככה שיער. תתקדמי.''
''ככה אני רגילה.'' משי עונה ופולטת זעקת כאב כנא במשכה חזק בחוט. דמעות מבצבצות מעיניה. גיל מרחמת עליה ומלטפת את ראשה, אם כי היא מהנהנת בראש הנהון שמשדר 'את מקרה אבוד'.
בעת שגיל מתפשטת מבגדיה כליל וקרבה פנימה למקלחת, היא מרגישה היטב את המחשבות של משי שמרחפות באוויר... היא מכירה את הקטנטונת מצוין ויודעת מתי משהו מציק לה. היא מתחננת שהשאלה או השאלות יצאו מפיה של זו וישברו קצת את הקרחון שעלול להיות מעכשיו בניהן. לא מתאים לה שמכולן דווקא משי לא תדבר איתה! אחר כך, כשזרם המים החמימים קולח על ראשה ושוטף את גופה, היא מבחינה כיצד הדלת נפתחת, סער אומרת משהו למשי שנותר ללא מענה. לעומת זאת, היא מרגישה כיצד משי מתקפלת משם על ציודה החוצה, ולא עובר רגע ודמותה של סער פוגשת אותה והן מצטופפות יחדיו תחת המים.
''היא כועסת עלינו?''
''היא קצת בשוק ממה שראתה, זה הכול.''
''מה היא ראתה? מה, היא בכיתה ד'?''
''זה לא זה. משי רגישה כזאת. גם נאיבית ו... היא לא רגילה. וחוץ מזה אני חברה קרובה שלה והיא בטח מאוכזבת שלא אמרתי לה קודם.''
''יאללה... שתתגבר.'' אומרת סער כשידיה משתרבבות להן דרך גופה של גיל אל שדיה וחופנות אותם מלוא חופנן. זה נעים לגיל למדי ועכשיו היא יותר משוחררת מקודם. היא מתענגת לעצמה ובקול חרישי שמתגבר בשעה שסער מצמידה אותה לפינה, ניצבת מאחוריה ולבד מהעיסוק בשדיה, טורחת לנשקה בצווארה ובחלקי עמוד שדרתה.
הן מסבנות זו את גבה של זו, זו את עורפה של זו, זו את בית שחייה של זו. הן משתמשות בספוג סגול עם פני שמש שסער הביאה איתה, ספוג מלא סבון ריחני שמטייל לכל אורכן ולכל רוחבן ומלטף ומקרצף ואוהב אותן בדרכו. הן גם חופפות אחת לרעותה את השיער בקפידה וברגש, ומצליחות אפילו לכרוע מטה ולרדת זו לזו בגירוי מיני. להגיע עד הסוף הן כבר לא מספיקות. פנימה נכנסת פתאום אחת הבנות לרחוץ פנים והיא גוהרת מטה לכיור כשגבה אליהן. זה עושה את שלו! הן חדלות מכל מעשיהן מייד ונותרות כמו פסלים שקפאן השד, עד שווידאו, שזו שנכנסה סיימה ויצאה החוצה מחדר הרחצה.
במהירות, הן שוטפות את כל הסבון והשמפו מגופן בצחקוקים קלים, וממהרות החוצה להתנגב.

באולם המרכזי במגוריהן, עולים ניחוחות מעוררי תיאבון של בשר בקר ושל פירה מבושל כהלכה. סביב שולחן האוכל יושבות משי וגיל. משי עסוקה בלנסות ולאלף את יוליה. ''לא! לא, יוליה! שבי! לא לקום אמרתי, שבי! שבי!'' כשזו מואילה לשבת בסוף, היא מקבלת לא רק ליטוף מחנך ממשי, אלא אפילו נשיקה על האף הקר והרטוב שלה. ''תגידי, זה לא קצת מאוחר מידי בשבילה ללמוד את כל הטריקים והחוכמות האלה?'' גיל שואלת אותה. יוליה עצמה יושבת על הרצפה ומתבוננת בעין אחת נאמנה במשי, ובעין שנייה חשדנית בגיל. לשמע שאלתה של גיל, אוזניה השמוטות נעות הצידה. ''יכול להיות שכן, רואים שזה לא נקלט לה במהירות.''
''צריך סבלנות כדי לאלף.'' מתערבת סער מן המטבח.
''יש לי סבלנות, אבל יוליה כבר זקנה.''
''משי, כמה לשים לך?'' סער מסתובבת אליה עם הצלחת, בה כבר יש קצת פירה. ''עוד... חצי כף.''
''ככה? מספיק לך?''
''אהה. תודה. את גם שמה לי קציצה?''
''ברור, אם בא לך אני אשים. גילי, גם לך?''
''כן בטח. שתיים והרבה פירה. אני מתה על פירה.''
במהרה מובאות לשולחן שלוש צלחות עם קציצות בשר ברוטב שום אדמדם ופירה צהוב וריחני, והן מעלות אדי חום, שבעטיים תיכף לא יישאר כל זכר לאוכל. לכל אלה סער מוסיפה סלט תפוחי אדמה במיונז בתוך צלחת נפרדת, ופורסת להן נתחי עגבניות ועיגולי מלפפון. בקבוק ספרייט שעוד לא פתחו אותו מגיע ישר מהמקרר והוא מלווה בשלוש כוסות זכוכית.
בתיאבון.
הן ממהרות לטחון. השעה כבר שעת אחה''צ מאוחרת יחסית, ומפלס הרעב בבית הזה עלה פלאים! צליל כשכושי המזלגות והסכינים בצלחות האוכל, פכפוך הספרייט לכוסות ומשם לגרונות הצמאים, שאון הלעיסות והמהומי ההנאה מהאכילה, משתלטים על כל רעש אחר בבית.
בסיימן, מתברר שלא הותירו כל שאריות ליוליה. מזל שבמקרר עוד מונחת שקית עם שאריות בשר ופחמימות מאתמול. ביקוריהן של שתי משפחות שהביאו איתן אוכל לכל הבנות לשבת, יצרו מצב שבו הן מפוצצות מאוכל ואין מצב שבו יוכלו לאכול הכול. כולן חשבו על יוליה שתרוויח מהעניין. כעת זו רצה בכשכוש זנבה אחרי משי החוצה, ועל פני האדמה בסמוך למרפסת, היא שופכת לה שיירי מזון שהטמפרטורה הקרה אינה מרתיעה אותה מלהתנפל עליהם בתיאבון רב.
משי שבה לשולחן והן עוד יושבות זמן מה כשכרסיהן מלאות ובתחושת נפיחות, שותקות עם עצמן וכל אחת נמצאת בעולם משלה. ''ואוו... זאת הייתה ארוחה במקום. אני לא יכולה לזוז.'' שוברת סער את השתיקה.
''אהה... מה זה טעים הפירה.'' מסכימה איתה גיל.
''לא רק. גם הקציצות האלה מעולות. זה אוכל ביתי שאין לו תחליף.'' מסכמת משי.
כשהרביצה והמנוחה נמאסת על שלושתן, הן קמות ומתארגנות לפינוי ולשטיפת הכלים.
''בא לכן לעשות משהו יחד?'' שואלת סער. זה מאוד מוצא חן בעיניה של גיל. הרי אם הן תעשינה משהו עם משי במשותף, היא תשכח את שראתה קודם לכן. ''מה יש לך בראש?'' שואלת גיל.
''אני יודעת...? אולי אפשר לטייל סתם, לראות עוד חלקים מהמקום שלא הגענו אליהם. בא לכן?''
''סבבה, למה לא? אחלה רעיון.''
''אפשר להציע משהו?'' שואלת משי בחיוך מרוסן משהו.
''דברי, משמש!''
''נכון יש ליד הכולבו מגרש משחקים מגניב כזה, עם נדנדות ומבוכים וכאלה?'' הבנות מציצות בזהירות אחת אל השנייה ושלושתן מתלהבות מהרעיון יחד!
''אני אומרת לכן, השבוע הזה זה כמו מסע בזמן חזרה לילדות.'' מציינת גיל.
''ברור... במיוחד אחרי החוויה בבריכת השחייה אתמול.'' משי מסכימה איתה לחלוטין. ''אוי, די. איזה מניאקיות אתן. לא פייר.''
''סער מתלוננת כי היא לא זכתה לבוא איתנו.'' מסבירה גיל למשי.
''יש עוד ארבעה לילות פה, אם סופרים את הלילה.'' מכריזה משי, בשעה שהן כבר יצאו לדרכן בלבוש אזרחי קצר ונוח, כשרק נשקיהן האישיים מתנדנדים כרגיל למותניהן ויוליה רצה לידן.

כשהן מגיעות, הן לא נמצאות שם לבד. השעה כבר כזו שרוב הילדים הולכים מהגנים לבתיהם, וחלק מהאימהות מקפידות לקחת את הילדים ראשית לגן המשחקים, כדי שיוציאו את כל המרץ ויתעייפו.
במהרה מוצאות את עצמן לפחות שתיים מהן, ניצבות ליד הנדנדות ודוחפות ילד וילדה בני שלוש בערך, בנדנדות. לילד קוראים עומרי והוא בגן של טובה, וברור לו בכלל בלי שום בעיה שלכשיגדל הוא יהיה שוטר עם אקדח שירעיש פיו-פיו!
לילדה קוראים אלה. היא באותו הגן עם עומרי ויש לה שתי צמות חומות שמיכל עשתה לה היום בגן. היומולדת שלה כבר היה באביב, בין שני חגי הפסח, והיא קיבלה ליומולדת בובת דורה הכי שווה שיש. עומרי מתערב במרץ ומזכיר שהיומולדת שלו יהיה אתמול בלילה, כי הוא חלם שקונים לו אזיקים בלי מפתחות! שיוכל לאזוק את כל הפושעים הרשעים.
אלה עולה ועומרי יורד ועומרי עולה ואלה יורדת, אלה עולה ועומרי יורד ועומרי עולה ואלה יורדת... ''אוף... כמה הם חופרים...'' גיל מחניקה צחוק שעוד רגע יצא בפרץ. בהביטה אחורה היא רואה איך משי מרכזת סביבה ילדים שכולם רוצים ללטף את יוליה. ''עומריקו... אלה... בא לכם ללטף כלבה קטנה?''
ברור שהם רוצים! הבנות תופסות את הנדנדות שתעצורנה ומסייעות לשני הקטנטנים לרדת מהן ולרוץ לכיוון ההתקהלות. וכעבור שני רגעים ושליש אלה גיל שיורדת כשסער עולה וסער שיורדת כשגיל עולה. ושוב סער עולה כשגיל יורדת וגיל עולה כשסער יורדת. רגליהן מונפות בכל פעם גבוה יותר ודוחפות אותן חזק יותר בנדנדות הקטנות.
מורגש היטב שאלה לא מתקני שעשועים לגדולות כמוהן. החבלים העבים חורקים ומוטות הברזל זועקים שוב ושוב הצילו!


מעט אחר כך המקום מתפנה מהילדים והן נותרות שלושתן. כעת משי מתנדנדת אף היא וגיל היא זאת שעומדת בניהן ודוחפת פעם את זו ופעם את זו. הן מאושרות. מדקלמות, או מנסות כוחן בשירה ממשית של שירי ילדים הנקשרים בנדנדות. עוד לפני כן, הייתה זו סער שחשבה על כך ומשי שהביאה את רעיון צילומיהן במצלמת הטלפון הנייד שלה לכדי מימוש. בכל פוזה אפשרית הן הצטלמו! לא רק בנדנדות, אלא בתוך מבוך הצמיגים הצבעוניים, מטפסות במעלה המגלשות הגבוהות, מתגלשות כל פעם שתיים ומתבאסות שלא חשבו לבקש ממישהי מהאימהות עזרה בצילומים. ככה יכלו שלוש החברות האינפנטיליות להימצא יחד בתמונות המשותפות שתגענה בקרוב לקירות שלהן בעמודי הפייסבוק!

''סער!'' קורא מישהו מאי שם על השביל הרחוק מהן.
לוקח זמן-מה ואולי דרושה עוד קריאה או שתיים עד שהבנות מזהות שהקורא הוא מיכה. ''עצרי, עצרי.'' מבקשת סער ממשי בהיותה בתנופה. הנדנדה נעצרת בהדרגה עד שמשי תופסת בה ומסייעת לסער להיחלץ מעליה ולגשת אליו מבלי לומר לבנות דבר! גיל ומשי עוקבות במבטיהן אחר סער עד לרגע פגישתם.
האמת, שהמרחק גדול יותר מה שנראה היה קודם לכן. שתי הדמויות ניצבות קרובות למדי זו לזו, מה הן אומרות אי אפשר לדעת. גיל מאמצת את עיניה ומשי מביטה לסירוגין בהם ובגיל. ידו של מיכה מושטת לכיס הג'ינס הדהויים ומוציאות חפיסת סיגריות. צפוי... כמובן שהוא מגיש לה סיגריה ומצית אחת לה ואחת לו... ועמודי העשן הדקיקים מורגשים בעלותם מעלה.
גיל אינה מסוגלת להוריד את מבטה מהשניים, גם כשמשי מנדנדת את עצמה מעלה ומטה וזה מעט מפריע לשדה ראייתה. בליבה היא מייחלת, מתפללת ומקווה בכל מאודה שהמפגש בין השניים ייפסק באותה הנקודה. הרי ברור שסער הייתה מתה לסיגריה... היא לא עישנה כמה שעות. לפחות לא מאז שהיא, גיל, ערה. וזה כל מה שזה. סיגריה וזהו!
לאושרה אין קץ כאשר היא רואה את סער ניתקת ממנו ופונה בריצה ובדילוגים מהירים חזרה לכיוונן. בהגיעה, הסיגריה עודה דולקת בין אצבעותיה והיא טורחת למצוץ את המילימטרים האחרונים הפעילים בה בטרם הגיעה לפילטר, ואז משליכה אותה לאדמה ודורכת עליה.
אחרי כמה דקות דומייה, כשמשי עולה ויורדת בנדנדה ומשמיעה חריקות, שואלת גיל ממקום יושבה בנדנדה שאינה פעילה כרגע: ''הוא לא רצה שתבואי איתו?''
''רצה, אז מה? אני איתכן כרגע, לא?'' וכעבור רגע מוסיפה, ''חוץ מזה הוא די חולה.''

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...