לילות לבנים - פרק י''ז

המשמרת שלא תישכח

יום שני
שעת לילה מאוחרת
עמדת התצפית

בכלל לא בטוח מי משתי הבנות נרגשת יותר לקראת הבאות.

היממות האחרונות, בהן נפל מיכה למשכב, משחקות היטב לידיה של גיל המאושרת. חלילה, היא לא מאושרת מכך שהוא עם חום גבוה וסובל כאבי גרון וכאבי ראש. אבל, הי, סער איתה כל הזמן...
נדמה שלא נמאס להן זו מזו ולו לרגע! כך יצא שאת השמירה הלילה הן דאגו מראש לעשות יחדיו, בתצפית כמובן, בין השאר, כדי שמייד לכשתוחלפנה יקרה סופסוף האירוע שחלמו לעשותו רק שתיהן לבדן!

''יו... אני על קוצים, מאמי.''
''את? את על קוצים? את בכלל יודעת מה קורה אצלי בבלוטת הסבלנות?!''
''חח... מה קורה בבלוטת הסבלנות שלך?''
''קצר. זה מה שקורה לי שם. שומעת את הזרמים?'' סער קרבה לאוזנה ומשמיעה לחשים דמויי זרמים באוזנה. גיל מחייכת חיוך ממזרי כזה וסער מוסיפה ללחשים מגע אצבעות בשיערה, אצבעות שמלטפות אותה ומתגנבות לטיול מיטיבי לכת בתוך הקרקפת. זה נעים לגיל והיא עוצמת עיניה ונאנחת.
היא מסובבת את הפנים לסער ומדביקה לה את שפתיה, גומעת אותה בחושניות ויונקת ממנה תשוקה הדדית. סער כנראה אינה מסוגלת עוד להתאפק וידיה מוצאות את דרכן אל מתחת לחולצתה הצבאית של גיל, האצבעות חופרות להן שם ומצליחות להגיע אל מתחת לחזייתה. חיוכה של גיל לא מאחר להתרחב. ''משוגעת... אם מישהו יבוא?''
''מי יכול לבוא כבר? שמעת מה עידו אמר לנו.''
''כן שמעתי, הוא אמר שהוא סומך עלינו...'' סער אינה נותנת לה לסיים את המשפט. ''רואה? מה הבעיה? אנחנו ברשות עצמנו.''
''ו... שאל דאגה, הוא יגיע לבקר אותנו לפחות פעם אחת במשמרת שלנו.'' בהגיעה למילה 'שלנו' במשפט, גיל נושכת את שפתיה ונאנחת. זה השלב בו פטמותיה מקבלות ביקור מיוחד ופינוק מענג מהאצבעות התימניות של זוגתה לשמירה. לא זאת בלבד, אלא שסער בולעת את צווארה עם שפתיה הלחות, ובהגיעה לתנוך אחת מאוזניה, היא מחדירה את לשונה לתוכה וגורמת לגיל כמעט לגמור.

ירח גדול ולבן למדי צץ לו מבעד לגושי ענני צמר-גפן מסורבלים.
על עמוד ברזל בין רשתות הגדר ניצבת לילית קטנת משקל, ראשה נע לכאן ולשם בחפשה טרף כלשהו על פני האדמה, אולי בין עשבי החרציות הרדומות. הלילית משמיעה נהמות קצובות. נהמותיה מתערבבות בין הדיווחים היבשים הנובעים מתוך מכשיר הקשר המטרטר.
לא רחוק משם גומע רכב הביטחון את הכביש המוביל לשער היישוב. עידו אוחז בשמאלו כריך סלאמי עם מלפפונים חמוצים ונוגס בו בתאווה, תוך כדי נהיגה. ארוחת הערב המאוחרת שלו. מאוחרת למדי יש לציין.

...ככה זה כשאתה איש הביטחון של יישוב ספר הגובל בחבל ארץ הנשלט בידי ארגון עוין, שכל מטרתו היא להשמיד את עם ישראל במדינתו... ישיבות תיאום עם אלוף הפיקוד, פגישות מטה עם רכזי הפלוגות ועם מפקדי החטיבות, ראשי תיבות צבאיים כאלה ואחרים, כינוסים לשם דיווח שוטף על הנעשה במועצה האזורית שלו, וכן מפגשים דומים עם רכזי הביטחון השוטף מהמועצות האזוריות הגובלות לזו שלו והנמצאות במעגל טרור דומה ומשותף...
אם נוסיף על כל אלה גם את ההתעסקויות המטרידות, בלשמוע למשל משומר הלילה שלך, איך במהלך עבודתו הוא נדחף למי הבריכה ובגלל זה הוא חולה. ולא זאת בלבד, אלא שנשקו האישי מושבת אף הוא מאותה הסיבה. 'טמבל אחד... מה אתה נותן ככה שידחפו אותך? מה היה קורה לו בני הנעורים היו בעצם מחבלים חמושים שהיו אורבים לך איפשהו?' ככה עידו הרהר בינו לבינו, מייד אחרי שמיכה הרועד בכל גופו פנה ממנו ללכת לחדרו לפנות בוקר, אחרי שהצליח להחזיק מעמד את רוב שעות השמירה של הלילה ההוא. אבל רגעים קודם לכן, הוא נתן לו הרגשה שהשד אינו נורא כל כך. ''לך תשתה איזה ספל תה חם עם לואיזה, כנס למיטה וקח אקמול.'' כך הוא ניסה לנחם את העלם הנבוך שנראה אבוד משהו. ואז המשיך, ''אל תדאג, הכול יהיה בסדר. את בני הנעורים תשאיר לטיפולי. הם עוד יתחרטו על זה. אתה תראה.''
''תודה, עידו, אני ממש מעריך את ההבנה שלך למצב שלי. הרגשתי די אידיוט כשזה קרה.''
בליבו אמר עידו 'ובצדק... איזה בחור שהוא בוגר צבא בגילך, נותן שיעשו לו קרקס כזה?' אבל תשובתו למיכה הייתה קצת אחרת. ''אני מעריך את היוזמה הזו שלך. אחרי הכול... מישהו מהם יטבע לנו עוד יום אחד בבריכה. ומה אז? מה נגיד להורים האבלים?''
כל ההתעסקויות הללו גזלו מעידו את הזמן להיות במחיצת משפחתו המורחבת.
הוא יודע בדיוק מה דעתה של רעייתו על כל זה, אבל מה הוא יכול לעשות? היא הרי הכירה אותו ככזה וככה הסכימה לקבלו לחופה. אבל עם חלוף הזמן ואיתו השינויים במבנה משפחתם, הכול החל להיעשות קשה ומעצבן יותר. כל שיחת טלפון מהחטיבה, כל עדכון מהצבא באישון הלילה על חדירה עוינת לשטח היישוב, לוו בהשכמה בלתי רצונית של הפצפונת ובבכייה, וכתוצאה מכך בחפירה לעומק של האישה ההרה...

הוא עוצר את המאזדה בסמוך לפתח הבודקה, מותיר את המנוע פועל ויורד מהרכב לבקר את עפרה.
''היי עידו, מה קורה?''
''הכול דבש... חוץ ממה שלא.''
''ומה לא?''
''תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת.'' הוא מחייך לעומתה.
''תנסה אותי, אומרים לי שאני חייבת ללמוד פסיכולוגיה כשייגמר לי הקבע.''
''נו, וזה מה שאת רוצה, או שלך עצמך יש העדפות אחרות?''
''בגדול כן, אני מתעניינת בתחום. מתאים לי לשמוע בעיות של אנשים ולנסות לפתור להם אותן.''
''יפה, אז יאללה. למה את מחכה?''
''לחצי שנת הקבע האחרונה שלי. ככה זה כשיש התחייבויות!'' בעודה אומרת זאת, היא מנסה להצביע לכיוון פניו. עידו תוהה מה היא רוצה ולא מותיר בידיה ברירה אלא להושיט את ידה ולסלק מליד פיו פיסת נקניק שנדבקה שם.
''את מבינה עכשיו על מה אני מדבר?''
''לא. לא ממש.''
''בדיוק על זה שאני נאלץ לאכול כמו ברברי על הדרך, כי אין לי זמן לשבת עם המשפחה שלי כמו בן אדם נורמאלי.''
''כן, אהה? תחום לא פשוט בחרת לך.''
''יש לך מושג מאיפה אני בא עכשיו?''
''מהמרכז?''
''מהמרכז? הלוואי... אני מגיע מעמק יזרעאל. משעה חמש בבוקר אני כבר על הרגליים כשרק מתישהו אחר הצהריים נסעתי לישיבה שקשורה בתקציבי מועצות אזוריות. אין מה לעשות... צריך לקדם את תקציבי הביטחון שלנו ובגלל זה יצרנו לובי משותף.''
''מי זה יצרנו? אתה ומי?''
''ורכזי הביטחון של המועצות האזוריות שגובלות איתנו. שדות-נגב, אשכול, חוף-עזה, חוף-אשקלון...''
''הצלחתם בזה?''
''לא יודע, אני מקווה מאוד שכן. הכול אצלם במטות לוקח זמן. יושבים שם עסקנים פוליטיים שהכיסאות דבוקים להם לתחת, ולא מעניין אותם מה קורה בשטח.''
עידו מציץ לרגע בשעון ונבהל. הוא מבין שבקלות יכול היה להיגרר איתה לשיחת נפש, אבל עליו עוד להגיע לעמדת התצפית ולשוחח עם הבנות שם... ואחר כך למהר הביתה לכבות שריפות. ואם אלוהים ייטיב איתו ויפרוש עליו את חסדיו הלילה, ייתכן שיצליח להירדם לשעה קלה בטרם יתחיל יום עבודה חדש.
''הם צודקים!'' הוא מוסיף פתאום ואומר לעפרה.
''מה?! מי צודק?'' היא תוהה בחיוך.
''כל החברים האלה שלך שאומרים שאת מוכרחה ללמוד פסיכולוגיה. אני מזמין טיפול אצלך מעכשיו, תזכרי אותי?'' ובעודה מחייכת נבוכה מעט, עידו ממשיך ''האמת שנכנסתי לרגע לראות אם הכול כשורה. אני מוכרח לברוח כי מאוחר.''
''כן, פה הכול סבבה. לא הייתה שום בעיה מיוחדת במהלך המשמרת שלי שתיכף נגמרת.''
''יופי... אז לילה טוב.''
''ביי, עידו. תרגיש טוב ותשתדל להירגע, לא בריא ללב להיות מודאג.''
''תודה, תודה דוקטור.''
הוא שב אל המאזדה המונעת, מניח את נשקו האישי על המושב בסמוך לנהג, מוציא את ההילוך מ-parking ומשחרר את בלם היד.

סער וגיל נסחפו עם עצמן ושכחו כליל היכן הן נמצאות!
במין ביטחון גמור שהכול יהיה בסדר ושאיש לא יבוא אליהן בדקות הקרובות, הן נתנו דרור לתשוקות הסוערות ולחשק המיני שביקש לטרוף את שתיהן עד כלות. הן התרחקו מטרים אחדים בהליכה לתוך מבוכי האקליפטוסים, משתדלות לא להיות בקרבת הקקטוסים יתר על המידה, מפאת עקיצות היתושים בגופיהן.
עכשיו זה הזמן שלהן להתרגש ושימות העולם...

בתוך העשבייה הגבוהה מתגוללות הבנות, בחסות החשיכה הן מסירות את מדיהן הצבאיים על כל חלקיהם!
גיל, לאחר שסער הסירה את חולצתה ופתחה מאחורי גבה את אבזם החזייה, מורידה את מכנסיה הירוקות ומחלצת מהן רגל אחר רגל. סער לא מסוגלת לחכות שזו תסיים להתפשט ממכנסיה והיא מושכת ומחלצת אותם ממנה. היא קרבה וגוהרת עם גופה מעל גיל ודוחפת אותה שתשתרע בגבה על העשב. גיל מחויכת, מקבלת את פניה של סער הבאה מעליה ומצמידה את שפתיה הבשרניות לכל אחת משתי פטמותיה ההולכות ומתקשות. סער טועמת אותן ונוגסת בהן באופן זהיר עם שיניה ומלחכת אותן בלשונה במעגלים. גיל חשה גלי חום הגועים בגופה, ושפתיה התחתונות מציפות אותה רטיבות חמימה. גופה של סער נשכב מעליה והן מתנשקות בתשוקה בלתי מרוסנת...
לא רחוק מהן הצרצרים עושים אהבה. צרצוריהם נשמעים למרחקים. גם קרפדות תאוות יתושים מקפצות בקרבת מקום בינות לעשב הבר הירקרק, ופרפרי לילה אפורים מרחפים כמניפות פעלתניות.
סער מפשקת את שתי רגליה היחפות של גיל, ומביאה את שפתיה שלה לפגוש בשפתי הפות הנרגשות של זוגתה. הן נצמדות אליו ומסניפות בהתרגשות את מיציה המשגעים של גיל. היא טועמת אותם ועיניה נעצמות לשנייה ארוכה. גיל טעימה לה. טעימה מאוד. וגיל נאנקת ומייבבת וציפורניה חורצות בתוך שיערה של סער בכוח, כשזו מחליטה למצוץ את שפתי הפות לתוכה.

אנטנת המאזדה דופקת על גג הרכב פעם אחר פעם, בעלותו במעלה ההר בנסיעה מהירה למדי. לרגע אחד חולפת במוחו של עידו המחשבה לוותר על הביקור בעמדת התצפית ולחתוך מכאן ישירות הביתה! 'ממילא הן תאמרנה לו שהכול בסדר ושאין חדש תחת ירח הלילה.' אבל הוא יודע שאם יעשה זאת, הוא לא יעצום עין בגלל שהמצפון יעיק עליו.

חולצתה ומכנסיה של סער פזורים במרחבי העשבייה כמו אלה של גיל, נעליה דווקא די סמוכות לנעליה של גיל ורק אלוהים יודע היכן גרביה...
שתי הקצינות, הערומות כביום היוולדן, מתהפכות פעם זו על גבי זו ופעם ההיפך.
כשסער נוכחת במה שהיא יכולה לעשות לה שם באזור הר הגעש הפעיל, היא לוחצת את רגליה הפשוקות של גיל עוד קצת הצידה, מרחיבה את פתח שפתי הפות זב הנוזלים ואז בעדינות ובחיבה היא מחדירה לה אצבע אחת פנימה.
כשגיל חשה באצבע החודרת לתוכה בקלות דרך הרטיבות החלקלקה, ויוצאת מייד החוצה, ושוב נכנסת... היא עומדת להשתגע. הצעקה מלאת העונג הנמלטת מגרונה נדמית כמשהו שאחראי לעצמו... כאילו כלל לא יצאה ממנה.
ידיה אוחזות בגבה החשוף של סער בעוצמה רבה וכפות רגליה משתפשפות תדיר בעכוזה. סער גוחנת ומוסיפה מגע מהיר של קצה לשונה בדגדגנה של גיל, כל זאת בשעה שהאצבע הרטובה ממשיכה לחפור דרכה לתוך הפות הנחשק. גיל אינה יודעת את נפשה. גופה נע בקצב שנראה שסער מכתיבה לה אותו, מייללת ומייללת ומייבבת ונאנחת ונאנקת ושואפת אוויר בשאיפה קצובה...

רכב הביטחון הלבן בולט על רקע החושך היחסי.
עידו נעצר, מכניס שוב את ההילוך ל-parking ומושך אליו את ידית הבלם.
לרגעים מספר הוא נותר באוטו ומעיין שוב ביומן הפגישות האלקטרוני, מוודא איזה עניין שטרד את מוחו במהלך הנסיעה. אז הוא אוחז בנשקו האישי ונוטל אותו עימו החוצה מהרכב. טורק את דלתו, אבל מותיר את הרכב מונע כמקודם.
הוא פוסע על החצץ המרעיש לצד הכביש ואז מושיט רגל ומתחיל בטיפוס על גבעת הירק המובילה לעמדת השמירה שבראשה בולט קצה האוהל.
ככל שהוא עולה מעלה, אין הוא רואה כל תזוזה. הוא ממשיך ומטפס וטרטור מכשיר הקשר נשמע יותר ויותר חזק, מקבל את פניו בדיווחים על תוואי דרך שהוא אישית מכיר לא רע בכלל.
עידו נמצא בעמדת התצפית השוממה ואיש אינו נמצא שם מלבדו!
רוח קלילה למדי נושבת בבד האוהל ומנפנפת במה שאמור להיות מעין דלת סגירה עם אבזמי ברזל שחורים. היא מעיפה לרגע גם כוסות פלסטיק דקיקות שהתגוללו בסביבות הספסל. עידו מביט כה וכה, מציץ פנימה וצועד כמה צעדים ממש לתוך האוהל השומם. אין אף קצינה בפנים. לא מתה ולא חיה. הוא מעיף מבט ארוך מסביבו וליבו מתחיל להלום בקרבו במהירות מכאיבה. דום-דום... דום-דום... רגע נוסף ושפתיו מתייבשות. אין לו חמצן... ''בנות! בנות! מישהי... הי... בנות, איפה אתן?''
הוא צועד כמה צעדים לכיוון עצי האיקליפטוס הסמוכים, מאמץ בכל כוחו את עיניו לנסות ולהבחין בחיים כלשהם בתוך גוש החושך. במקביל, ידו האחת פותחת את המכשיר הנייד המעלה נקודת אור זעירה, ואצבעותיו סורקות כמעט באופן אוטומטי את אופציית 'ספר הטלפונים.' בהביטו לצג הנייד, הוא תר אחר שמו של גדעון הסמך שלו, מי שתפקידו לגייס בכל רגע נתון את כיתת הכוננות של היישוב ולהעמידה הכן.
רגע אחד בטרם יענה לו אותו גדעון מסכן... מופיעות לפניו שתי דמויות מן האפלה, ההולכות וקרבות אליו.
''מצטער גדעון... אזעקת שווא. תחזור לישון, לילה טוב.''
''כוס אמוק... אתה והביקורות שלך...'' ממלמל הסמך.

''נפלתן על הראש?! השתגעתן?! איפה אתן?'' הוא מצליח בקושי רב לשחרר מפיו.
''פה. מה זאת אומרת איפה אנחנו?'' מיתממת סער ראשונה.
''שעה אני עומד פה וצועק לכן. עוד רגע כל החטיבה הייתה פה עם מסוקים באוויר.''
''פיפי. מה לעשות? גיל הייתה מוכרחה לעשות והיא פחדה ללכת לשם לבד.''
''אבל למה להתרחק כל כך? מה עם השמירה?''
''אוי... עידו בחייך... אל תגזים. כולו כמה מטרים מהאוהל. רצית שנעשה צרכים ליד הספסל? איחס...''
עידו נרגע ומשתתק ונותן לליבו לשוב לקצב הנכון. עצה שקיבל מדוקטור כלשהי לאחרונה.
''עידו... אתה חייב להביא לי סיגריה מאיפשהו. אתה לא מעשן, נכון?'' עידו ההמום אינו עונה לה, רק מניד בראשו לשלילה ותיכף יהיה לבן ממנה.
''תקשיב, אני מה זה מוכרחה סיגריה. התרגלתי לשנורר ממיכה ועכשיו שהוא איננו אני משתגעת. תוכל להביא לי ממישהו? תציל אותי...''
מייד אחר כך סער מקבלת מרפק ומבט עצבני מגיל, שאומרת לה עם הגבות להרגיע עכשיו ומייד.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...