לילות לבנים - פרק י''ח

תאום ציפיות

יום שלישי
שער הכניסה ליישוב
שעת צהריים

התנועה מתוך היישוב החוצה ופנימה אליו, רבה. זו שעה בה כמעט כל רגע עובר איזה רכב. מזלה של נטע שאין לה צורך להתעסק עם השער, אלא רק לגשת לקראת הרכבים שאינם מזוהים על ידה כשל תושבי המקום, ולסמן להם לעצור לתשאול ולבדיקה.
על החום עוד לא דברנו! חום שרבי בלתי ניתן לתיאור ששם את הכול באור מאוס, וכל מה שהיא רוצה זה הפוגה כלשהי כדי שתוכל לחסות בצל.
היא רטובה, דביקה ומסריחה. חולצתה הדקה ספוגת זיעה שזה ממש דוחה.
מדי פעם נהג או נהגת העוברים דרכה, מרחמים עליה ומנסים לעודד את רוחה במילים שונות. מישהי כבר הציעה לה אגס וגם תפוח, את התפוח היא דחתה, את האגס לקחה בנימוס ונגסה בו רגע אחרי שהאישה הנדיבה נעלמה. לכל היתר היא משתדלת לחייך ולשדר שהכול בסדר.
דמות הולכת וקרבה לקראתה, זו מישהי הפוסעת ברגל לצד הכביש. בהגיעה, ליאנה נכנסת בשתיקה לתוך הבודקה ונעמדת ממול המאוורר, שבמקום לפרוע מייד את שיערה לכל הכיוונים ולצנן אותה מהחום הנורא, עושה טובה ומוציא משב דליל של רוח בלתי מורגש. היא לוגמת מים בצמא גדולה מבקבוק שני ליטרים, ואז בעודה מסובבת את הפקק לימינה היא מתבוננת בנטע בסקרנות מבעד הדלת הפתוחה.
רכב פרטי כחול שהסתיימה בדיקתו, נוסע לדרכו. אחריו היא מסמנת למסחרית לבנה עם לוגו של חברת שיפוצים, לעצור לידה, וכשנראה שהנהג בוחר לשעוט קדימה, נטע עושה דבר שלרגע מחסיר מליאנה פעימת לב או שתיים! היא פוסעת לתוך הכביש וחוסמת לו את הדרך. הנהג בולם בחריקה ולא עובר רגע ודלת הרכב נפתחת וגברתן גבוה ומוצק מגיח החוצה עצבני. ליאנה נדרכת, מוכנה לזנק לעזרתה אם יהיה צורך. אבל נטע אינה ממצמצת! החום הבלתי נסבל גורם לה ללכת על כל הקופה. מן מצב כזה בו אין לה מה להפסיד, ואז נעלם לה כליל הפחד!
''תגידי, את רוצה למות? מה את עושה?''
''אני עושה את מה שאני צריכה לעשות, עוצרת אותך.''
''את מטורפת או מה? התחלקת על המוח?''
''סליחה, אתה מוכן...?''
''מה את רוצה? בשביל מה את מעכבת אותי, אני נראה לך ערבי? וואלה יופי... מעכבת אותי זאת...''
''אם סימנו לך לעצור, תעצור! אתה חושב שאני נהנית מזה?''
''אני עובד פה. אני הקבלן שמשפץ חצי מהבתים פה. כולם מכירים אותי. אף חייל לא מבקש ממני לעצור, רק את, פעם ראשונה.''
''סליחה שאני עושה את התפקיד שלי באמת... זה ששומרים אחרים מקטינים ראש לא אומר שזה בסדר.'' אחרי שתיקה קצרצרה היא ממשיכה. ''אני בסך הכול רוצה לראות שאתה לא בעל כוונות עוינות, לא פח''ע ולא פלילי ו... זהו, תוכל לנסוע.''
ליאנה מתבוננת בנעשה מלאת הערכה לנטע. המחזה הזה איננו עניין אותו היא יכלה לצפות, ומייד היא מנסה לשים את עצמה במקומה... די ברור לה שהיא עצמה הייתה סרה הצידה ומקללת בליבה את נהג המסחרית בהתרחקו פנימה במבואות היישוב. סביר מאוד להניח שהיא לא הייתה נתקלת בפרצופו.
''הנה, פה אחורה אני מחביא טילי לאו ובארגז בפנים יש לי עשרה תותחים. עוד משהו? רוצה לראות תעודת חבר בארגון חמאס?'' הוא בא להושיט יד אחורה לכיס ונטע אינה מתאפקת. ''אתה ממש סטנדאפיסט, אתה יודע? חבל שאתה לא עובד בזה, היית מצליח.'' הגברתן מזעיף פניו ומתקדם לעברה כמו אבו-עלי.
תחילה, אין היא זזה, היא לא משערת שהבנאדם הולך לעשות משהו. מה שמשנה את הכול, זאת הודעת טקסט שהוא מקבל בנייד שלו וממנה הוא חוטף התקף עצבים שמפתיע את הבנות. לבד מהעובדה שהוא מתחיל לקלל את העולם כולו ולרסס מוחטות לכל עבר, הוא מרים פתאום מהרצפה חתיכת מקל חד, מנפנף בו לעומת נטע במהירות ומאיים. ''כוס אמוק את והצבא שלך... אתם לא תגרמו לי הפסדים כספיים, שמעת? את תשלמי על העיכוב הזה ביוקר!'' הוא מניף את המקל בעוצמה כזו שהרוח שורקת בשיערה. נטע נבהלת.
באופן אינסטינקטיבי, ידיה לופתות את הנשק והאצבע שעל שמורת ההדק חשה אותו היטב ומזיעה. ''ליאנה!'' קוראת נטע.
''מה?''
''תתקשרי לעידו.''
''או.קי. אין בעיה.'' היא שולפת את הנייד ומוצאת במהירות את המספר של עידו הקב''ט. כשהיא מחייגת וממתינה שיענה, נטע נדחפת על ידי הגברתן ואז היא דורכת את נשקה, משחררת נצרה ומטה את הנשק בזווית אחת לפני ירי.
עידו עונה לליאנה, שומע את קריאתה הנרגשת, מרגיע אותה ומודיע שיגיע בתוך כמה רגעים. ''הוא כבר מגיע, נטע. יהיה בסדר.''
''תודה'' היא עונה לה, וגופה נהדף פתאום בחוזקה לפנים. האחיזה בנשקה מתרופפת והוא כמעט נופל מידיה. ''בשביל מה היית צריכה לעשות לי צרות, פרה שמנה... אם לא זה, הייתי נוסע וגמרנו. עכשיו סיבכת אותי סתם... שרמוטה אחת... זונה...''
''אל תיגע בי, שמעת?''
אבל הוא אינו שועה לה וברגע שזרועותיו השריריות הודפות אותה בכוח רב, נטע מועדת ונופלת על גבי הכביש וראשה עוד רגע היה נחבט באספלט הקשה. היא מנסה להתעשת ומטה את הנשק כלפי מעלה, במידה וייפלט כדור. ליאנה ממהרת קדימה ודורכת אף היא את נשקה. בהתקרבה אליו, היא מקבלת עזרה מאדם מתולתל שיער במשקפי שמש כהים, שעצר סמוך להם וחש מייד לסייע. אז מגיח גם עידו וממהר לזנק מתוך המאזדה הלבנה. שני הגברים אוחזים בכוח בזרועותיו של הגברתן האלים שמקלל ומגדף ומתיז רוק לכל עבר, ומנסים להרגיעו לבל ימשיך להתנגד להם. מהר מאוד נוצרת התקהלות סביב המקום והמהומה גדולה! מכוניות שנכנסות פנימה עוצרות שם מסקרנות, כלי רכב אחרים בדרכם החוצה עוצרים אף הם. הפקק גדול, אנשים יוצאים ומקיפים את החבורה שהולכת וגדלה סביב הבריון. אנשים מנסים לייעץ עצות, אחרים שואלים שאלות דפוקות. מספר רכבים שאינם יכולים לעבור מפאת הפקק, צופרים וצופרים ומקימים המולה.
בתוך כל זה, ליאנה ניגשת ועוזרת לנטע להתרומם מהרצפה. היא מוצאת אותה נסערת למדי. פניה סמוקות ושיערה פרוע. ''את בסדר? יכול להיות שנפגעת ממשהו?''
''לא נראה לי.'' משיבה זו בלחש ומניחה לליאנה להוביל אותה לתוך הבודקה. בהיכנסן פנימה, ליאנה גוררת כיסא בודד ומושיבה את נטע, לא בלי צורך קל בשכנועה, ומעבירה יד רכה בפניה, המסיטה שיערות סתורות שמפריעות לה. בינה לבינה חולף הרהור 'את כזאת יפה... הכי יפה לך בזמן מצוקה כשאת מוציאה מעצמך נטע אחרת.' ''תגידי, מה את צריכה את כל זה? לא עדיף היה לתת לו לעבור?''
''עכשיו אנחנו חכמות גדולות... מי ידע לאן זה יתפתח?''
ליאנה מהנהנת בהסכמה ומוסיפה להסתכל לעיניה. ''קחי, שתי! השפתיים שלך ממש יבשות.'' היא מסירה עבורה את הפקק מהבקבוק ומוסרת לידיה. כשנטע לוגמת מהפייה, נשמעת סירנה ומכונית משטרה נכנסת פנימה וחונה בסמוך לבודקה. ''עידו הזמין משטרה?'' ממלמלת נטע מופתעת.
''כנראה זה עניין שבשגרה בשבילו להזמין שוטרים, הוא לא צריך להתמודד עם אנשים כאלה לבד.''
''תגידי, ליאנה, אני פרה שמנה?''
''לא סתם פרה שמנה, את שרמוטה ואת תשלמי על העיכוב הזה!'' מחקה ליאנה בדיבורה את הערס מקודם ואז מתחילה לצחוק, אלא שלהפתעתה, זה הרגע שבו נטע מתפרקת. פניה רועדות, ברגע אחד היא הופכת שברירית ואומללה.
''אוי, אני מצטערת. אני מצטערת מאמי... לא התכוונתי ככה.'' היא ממהרת לעטוף אותה ולאוספה לחיקה. וזו מתרפקת לתוכה ופורצת בבכי שממיס את ליאנה בעוצמתו.
אצבעות רכות ואוהבות מחליקות עצמן בתוך שיערה ומרגיעות אותה. נטע עוצמת את עיניה הרטובות ומרשה לעצמה להתנחם במתנה שאלוהים שלח לה לכאן, בדיוק ברגע הנכון. ''אני לא מעיזה לחשוב בכלל מה היה קורה אם לא היית איתי.'' היא אומרת בקול רך מתוך חיקה.
''שטויות, איך ששלטת בעניינים את היית מסתדרת איתי או בלעדיי.''
''לא נכון, את סתם מצטנעת עכשיו.''
''מה מצטנעת? היית צריכה לראות את עצמך... נעמדת מולו כאילו אין מחר... אני בחיים לא הייתי עושה מה שעשית.''
בתוך ההמולה שבחוץ, כשקולו של הערס המשתולל גובר על יתר האנשים, מוצאות שתי הבנות רגע אינטימי משלהן שהגורל היטיב לארגן עבורן. מהנחת ראשה על החזה של ליאנה, מרימה נטע את ראשה ומביטה אליה, בוחנת מה תהיה תגובתה לצעד הבא, שעד לפני שעה קלה היא יכלה רק לחלום להגיע אליו. כשלא נראה שזו תתנגד, היא מקרבת את פניה והשפתיים שלה מנשקות באופן זהיר אבל מאוד מתגעגע, את שפתיה של ליאנה. ליאנה משתפת פעולה עימה ברצון. כעת דבר לא יכול להפריע! הנשיקה טורפת את קלפי הרגע והנסיבות פועלות איתה.
אבל אז עידו מופיע מלווה באחד השוטרים בפתח הבודקה. ''נטע, את במצב למסור עדות?'' ליאנה, שהיא הראשונה להבחין בהם, מתנתקת ממנה וממהרת לעשות להם סימנים של 'לא עכשיו!!!' אבל כשהם מסתובבים לצאת, נטע קוראת לעברם, ''זה בסדר. אני אמסור מה שצריך העיקר שהזבל הזה ייענש!''
ליאנה יוצאת החוצה כדי לפנות מקום לשני הבחורים. היא נעמדת ליד רכב הביטחון וצופה במתרחש, עיניה תרות מן הסתם למצוא את האיש שגרם למהומה. היא מבחינה בו כעבור רגע קל בתוך רכב המשטרה, במושב האחורי. שוטר נוסף, השותף של זה הגובה עדות מנטע, יושב איתו בניידת.
בינתיים ההמולה שחגגה פה לפני רגעים מספר, התפזרה לה. במקום נותרים שני כלי הרכב של ''כוחותינו'' בלבד והשקט שב. בראותה מכוניות העושות את דרכן להיכנס, היא לוקחת אחריות ומחליפה בינתיים את נטע בתפקידה.

''את בטוחה שאת בסדר? רוצה לבוא איתי למגורים ושליאנה תחליף אותך?'' שואל עידו בדרכו החוצה. ''אני בטוח שלא יפריע לה אם היא כבר כאן.''
''לא, עידו. זה ממש בסדר. אני אסיים את המשמרת. הכול בסדר.''
''אז אם נצטרך אותך בהמשך, יש אצלי המספר נייד שלך. תודה על השיתוף פעולה.'' מסכם השוטר כשבחיקו דפי העדות, זורק מילה לעידו וממהר לרכבו.
כעבור רגע שני הרכבים ובעליהם יוצאים משם כל אחד לדרכו ולעיסוקיו, ונטע וליאנה נשארות לבדן סופסוף. אפילו זרם המכוניות הופך לטפטוף חלש למדי, וזה מותיר את כל הבמה לעצמן.
האפוד הכבד שוב על גופה של נטע כפי שהיה לפני האירוע, כשליאנה רק הגיעה, ואיתו היא מתהלכת מצד לצד באיזו שתיקה. פתאום מתרחש ביניהן איזה נתק צפוי. הנתק הזה יכול וצריך היה להתרחש ברגע שליאנה הגיעה 'לבקר' בשער באמצע משמרת לא לה. ליאנה נותרת לעמוד ממש בפתח ומביטה בחברתה, שפסיעתה חסרת הפשר לימין ולשמאל די מעצבנת אותה אם לדבר בכנות. ''טוב די עם הצעידה... את לא במסדר עכשיו.''
''משעמם לי. כשמשעמם לי זה מה שאני עושה, צועדת.''
''אבל... אני פה. למה שישעמם לך?''
''בסדר, אני מקשיבה נו...''
לרגע, ליאנה רוצה למחות. מה הכוונה שלה 'אני מקשיבה'? זה לא במקום להגיד לה את זה. כאילו שהיא חייבת לה משהו. בינה לבינה זה מקומם! אבל במחשבה שנייה, הרי לזה היא כאן, לא?! למה היא עשתה את הדרך הנה בחום השרבי אם לא לפתוח את הנושא? לכן, אחרי שתיקה קצרה היא מחליטה לדבר. ''האמת שאם כבר אנחנו מדברות וזה, אז חשבתי על מה שקרה והציק לי שהייתי איתך קשה מידי. ושלא הייתי בכלל מוכנה לשמוע את הצד שלך בסיפור.''
נטע מקשיבה תוך כדי צעידה, היא רק מאיטה את המהירות אבל לפי שעה אינה עונה. וליאנה ממשיכה ''זהו... אז באתי להגיד לך את זה. ושאני מצטערת על דברים שאמרתי עלייך לפני כולן. לא הייתי צריכה.''
''זה בגלל נטלי?''
''היא דיברה איתי בפלאפון, כן.''
''זה בגללה? כן או לא?''
''לא. זאת אומרת... ברור שדברים שהיא אמרה השפיעו, אבל אני מדברת איתך כי אני רציתי. כי אני מבינה ששתינו לא מושלמות.''
''איזה מפגרת זאת... אני אמרתי לה לא להתערב. אמרתי לה שמספיק היא הרסה לי.''
''נטע, נטלי באמת אוהבת אותך. היא בנאדם טוב כי את חשובה לה בתור נטע. היא לגמרי רוצה שיהיה לך הכי סבבה בחיים, בגלל זה היא התקשרה לדבר איתי. היא אמרה שהכול היה בגללה. היא הודתה בזה.''
עכשיו נטע פסקה מהליכתה. הן נעמדות מאוד קרובות זו לזו ופתאום נח להן.
''אני חושבת שהתאהבתי בך, את לא עוזבת אותי. כאילו... המראה שלך הזה, הקול שלך הורס אותי. כבר הרבה זמן אני מעמידה פנים שהכול רגיל בינינו, כשבעצם הכול השתנה. אני לידך ואני מתרגשת... מלא כאלה פרפרים בבטן ממש כמו שמתארים את זה. ו... ואני לא יכולה או לא רוצה, או רוצה אבל לא יכולה לגלות לך את האמת.'' נטע פוסקת משטף דבריה שנבעו כמו מים חיים מלב האדמה, וזוכה בו ברגע לנשיקתה של חברתה שעם עיניה מסמנת לה 'לדבר פחות ולעשות יותר'. ''ואז בא המעשה המפגר הזה עם נטלי, ואני נשבעת לך, ליאני, לא הצלחתי להתגבר על עצמי. כמו איזה מעשה שטן זה תפס אותי לא מוכנה. חשבתי שאני מתה ממה שאמרת.''
''טוב, די! זה מאחורינו. תני לי גם להגיד מילה, חופרת אחת.''
''מה? כולי אוזן.'' הן מחייכות ונותנות לשפתיים לדבר וללבבות להכות כמו משוגעים שם בבתי החזה. מכונית או שתיים נכנסות מבעד למחסומים, אך זה מעניין אולי את הציפורן של שרה נתניהו...
''אני גם אוהבת אותך. לא הכנתי נאום כמוך, אז תצטרכי להסתפק בכמה מילים האלה. סורי.''
''עזבי אותך מנאום, תני לי רק עוד פעם את הכמה מילים האלה לשמוע.''
''למה? יש לך בעיות שמיעה בזמן האחרון?''
''מה? אמרת משהו?''
''טוב, טוב... לא חייבים להיסחף.''
''אני מחכה, ליאני.''
''אני אוהבת אותך גם. לא גם. אוהבת אותך. סבבה?''
''אמרת שאת אוהבת אותי?''
''כן. די כבר! סתמי ותנשקי אותי!''

באותו היום
לקראת ערב
מול דלת חדרו של מיכה

אחרי שתי דפיקות מהוססות משהו, היא ממתינה למענה שאינו בא מאחורי הדלת. 'למה בכלל באתי?! מראש לא הייתי צריכה.' נוזפת סער-א בסער-ב. סער-ב עונה לסער-א 'את יודעת מצוין למה את כאן, תני לזה צ'אנס. אל תהיי כזאת.'
רגליה הארוכות תזזיתיות ממש, רועדות בעצבנות בלתי מרוסנת. 'אני נותנת לו הזדמנות אחרונה ודי! אם לא תהיה תשובה אני עפה.' רוטנת סער-א.
'סבבה... יאללה, תדפקי כבר על הדלת.' עונה סער-ב. וממשיכה 'אבל אל תקטיני ראש. תדפקי ככה שהוא ישמע, אפילו חזק יותר אם במקרה צריך להעיר אותו משינה.'
סער (איזו שלא תהיה) דופקת שלוש דפיקות ראויות לשמן על דלת העץ הישנה. כאלה שברור שמי שדפק אותן מתכוון שהן תשמענה! שניות מספר אחר כך נשמע שיעול לא סימפטי מבפנים. שיעול מתגלגל שאינו נקטע בבת אחת.
היא כבר מתחרטת! בהן צדק היה לה קשה להגיע לכאן ולא מובן לה לגמרי למה. ''מי זה? מי שם?'' נשמע סופסוף קולו הצרוד ומעורר החמלה.
''אני, סער. אפשר להיכנס?''
''אה... ברור, בואי כנסי.''
היא נכנסת אליו פנימה ומייד אחרי שהסירה את נשקה האישי והעמידה אותו כלפי הקיר, היא כמעט נחנקת מאוויר דחוס ומלא בניקוטין ורוצה להעיר לו ולנזוף בו, אבל היא לא כתמול-שלשום איתו. מבטה נח במקום זה על החלונות הסגורים והיא כמעט מתעלפת. ''אולי נפתח איזה חלון? איך אתה מצליח לנשום בכלל?''
''מה קורה, ילדה? מה המצב? את יודעת שהתגעגעתי בטרוף?'' סער אינה מחכה עוד וניגשת לפתוח אחד מהחלונות. מייד בהיפתחו כאילו אפשר לזהות את האוויר המזוהם משייט לו החוצה, ואוויר נקי וצלול, חם-אש אמנם, זורם עם בריזה קלה פנימה. היא לוקחת כמה נשימות עמוקות וידיה מנפנפות כלפי האוויר המסריח שיצא. שוב מיכה משתעל שיעול כבד. אחר כך הוא מתרומם במאמץ גדול ויד אחת שלו מפשפשת תחת המיטה, עד שמוצאת פח פלסטיק אפור. מיכה לוקח את הפח אליו ויורק פנימה את הליחה שלו בכמה 'גלים'.
סער מעווה פרצופה בגועל. הוא מבחין בזה ותגובתו היחידה היא היתממות וגיחוך. ''מה, מותק? אל תראי אותי ככה. עכשיו אני בסדר. היית צריכה לראות איך הייתי אתמול בבוקר.''
''תחסוך את זה. בבקשה!''
מיכה מזמין את סער לשבת לידו על המיטה, היא נענית אך אינה מתכוונת להישאר שם יותר מידי זמן. כשהיא משתרעת ומרימה את גופה כדי לעלות מעלה על גבי המיטה ולהשעין ראשה על הקיר, הוא מושיט ידו לשחק בשיערה. ''אז מה? גם את התגעגעת אליי, נכון? מה את עושה בלעדיי בשמירות? בטח קשה לך, לא?''
''מה שלא הורג מחשל.'' היא מתחכמת.
''מה זה צריך להביע?''
''כלום. לא הכול צריך להביע. לא ככה?''
''מה, את עכשיו באת לשחק איתי משחקים?''
''לא, באתי לבקר אותך כי אתה חולה.''
''תקשיבי, יש חולה ויש חולה...''
''מה זה צריך להביע?''
''שיש חולה שהוא חולה מת כזה, ויש חולה שיכול לעשות כל מיני דברים...''
''דברים? איזה?''
''דברים שחולים לא יכולים לעשות.''
''אז במקרה כזה החולה לא חולה, הוא בריא.''
''טוב... אז בריא.'' אומר ומתחיל להשתעל ולהשתעל ללא שליטה. תוך כדי השיעול, הוא מסמן לה להביא לו מהצד שלה את הדלי ההוא...
''איחס... לא נוגעת בזה. מצטערת. עד פה.''
מיכה קם מהמיטה ועושה סיבוב עד סמוך לגופה. סער נרתעת עם גופה הצידה ופניה מתעוותות שוב בבואו לירוק. זה כמובן אינו מונע ממנו להשיג את המטרה לשמה עשה את כל הדרך לשם. אז הוא דוחף שוב את הדלי אל מתחת למיטתו, וחוזר ונשכב מתחת לשמיכה. ''סער, בואי כנסי איתי מתחת לשמיכה. יהיה נעים לאללה.'' היא מהרהרת מעט עם עצמה ואז קמה מהמיטה, חולצת נעליה ונשארת בגרביים עם ריבועי מיקי-מאוסים, וככה במדיה היא משתחלת פנימה איתו. ''אז אתה בריא או חולה, מיכה?''
''תגידי לי את, אני נראה לך בריא או חולה?''
''את האמת להגיד? אתה חושב שתעמוד בזה?''
''אני אגיד לך מה, עד שנכנסת באמת הייתי חולה. לא אשקר.''
''אה כן? ומה קרה כשנכנסתי?''
''כשנכנסת... לא יודע איך להגיד את זה.''
''נהיית בריא? זה מה שבאת להגיד?''
''כן. פשוט ככה.'' לא עוברת חצי דקה, היא מביטה בו כל העת כיודעת, ואז חוזר השיעול הכבד והחולני להתגלגל ולחנוק את מיכה האומלל. הפעם היא מרחמת עליו ומעבירה לו את הפח שירק וירק כאוות נפשו. מה היא יכולה לעשות...? אבל תוך כדי זה, היא אינה יכולה שלא לומר לו ''אתה יודע מה מיכה? אתה מלא בבולשיט!''
''מה?! לאן את הולכת? תישארי. איזה באסה איתך, נו...''
''אתה פשוט לא יודע לוותר כשצריך ולפעמים צריך.'' אומרת ושורכת את נעליה בה בעת.
''לפחות נעשן סיגריה יחד, נו...''
''איפה הסיגריות שלך? תביא!'' מיכה מצביע על קופסת טיים 100 שנמצאת על הרצפה ליד רגל שמאל של המיטה. סער מרימה אותה משם ולתדהמתו הרבה היא מקמטת וקורעת אותה. גם את הסיגריות עצמן היא שוברת, ויש לה הרבה אורך לשבור בסיגריות טיים 100. ''זהו! רוצה להיות בריא באמת? הנה עזרתי לך.''
''היי, את! תחזירי לי את סער! מה עשית לה? איפה היא?''
''ככה זה. כמו שיש חולה ויש חולה, ככה יש סער ויש סער.''
לרגע מיכה מתעייף ממנה ועושה תנועת ביטול בידו. אחר כך, כשהיא כמעט בחוץ הוא קורא, ''אם תראי אותה תמסרי לה ד''ש עם נשיקה צרפתית.''
סער חומלת עליו ומתקרבת למיטתו ומנשקת לו על המצח. ''אם אני אראה אותה אני אמסור לה.''
''אל תדאגי, ילדה. מחר, הלילה האחרון שלכן פה ואני לא מוותר עליו בעד שום הון בעולם.''
''אל תמהר כל כך לצאת לעבוד. אתה מוכרח להבריא קודם.'' היא מהדקת את רצועת הנשק לכתפה ומסדרת שיהיה לה נוח, ויוצאת החוצה.
''אם ירצה השם.'' הוא מצליח להגיד ואז פוצח בסבב שיעול חדש ובלתי נסבל.

'נו?! מצאת את מה שחיפשת שם בפנים?' שואלת סער-א.
'בהחלט כן.' עונה סער-ב ומדליקה סיגריה לשתיהן.
'תודה לאל אפשר סופסוף ללכת?'
'יאללה... קחי שאכטה ותרגיעי.' עונה לה-ב.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...