לילות לבנים - פרק י''ט

חיפושים וחרדות

יום רביעי
עמדת התצפית
שעה 06.30 בבוקר

למשמרת הזו משי ציפתה וייחלה.
היא ידעה היטב מה היא הולכת לעשות דבר ראשון כשתגיע לכאן. היא תתיישב על הספסל, תשלוף את העט האדום האהוב עליה, תניח את בלוק הכתיבה שהביאה עימה בתיק ותתחיל מייד להשפריץ את המילים מראשה אל הדף הלבן. למען מצפונה הנקי היא תתבונן מדי פעם במרחבים הפרושים לפניה, מבעד המשקפת, אולי היא תעשה פוקוס על פרפר צבעוני שיעצור בכנפיו המנפנפות ללא הרף על עלי כותרתו של חמציץ מצוי... אולי תטה את מבטה השמיימה אם תראה שם עוף דורס מעניין... אולי היא תעשה הפוגה פעם בעשר שורות, שלא תשים-לב אפילו איך נכתבו מעצמן בן-רגע, ותאזין בקשב לתרגיל פלוגתי שפורש חיילים בין הגבעות למולה... אבל באופן כללי היא תהיה עסוקה בניסוח המכתב שכבר הולך ונכתב במוחה מזה שתי יממות לפחות, אם לא יותר.

''...ושלא תחשבי אפילו לרגע אחד כאילו שזה בא לי בלי למצמץ. כי בדיוק ההפך נכון. זאת אומרת, לא שאני נגד מה שקרה ביניכן. את יודעת מי אני ואת מכירה אותי כמעט כמוני כאילו... זה לא זה. אם לא מה שאני מנסה להגיד לך פה - אז הייתי הכי בעולם מאחלת לך בהצלחה...'' העט עוצר את ריצתו על פני הדף והיא שוב קוראת לעצמה את מה שכתבה, ממש לא מרוצה ותולשת בבאסה גם את הנייר הזה, שני במספר, מקמטת אותו לכדי כדור קטנטן ומשליכה את הכדור הקטנטן לעבר החבית החלודה שאמורה לשמש פח אשפה עבורן. הכדור המאולתר מפספס את פנים החבית, שלא כקודמו, ונוחת על האדמה הצחיחה לידה. אל הנייר ניגשת יוליה הסקרנית. היא מרחרחת אותו תחילה, מנסה לעמוד על טיב היצור המעופף הזה שטרם פגשה כאן ואז רגלה פוגשת בו קרוב ומתחילה לגלגלו קדימה ואחורה בחשדנות. משי מתבוננת בה מתוסכלת מעט ומנצלת את הרגע לשתות מים מינראליים מהבקבוק הגדול שברשותה.

''...תקשיבי. אני יודעת שהדברים נראים בהתחלה תמוהים לאללה. ואני יודעת שאת מתפלאת ואולי לא מאמינה אפילו שהמכתב בא ממני. אולי כאילו אומרת לעצמך, זה מישהו שמנסה לעבוד עליי כאילו?! מה?! היא לא קולטת שקרה פה בשבוע הזה איזה דבר שלא היה קודם, ושעושה אותי תפוסה מבחינה רגשית וכאלה?! אז זהו שכן. אני מבינה שמה שאני אומרת לך או מבקשת ממך אולי לא באמת פייר לבקש, ושזה מעמיד אותי באור לא ממש חיובי, אם כאילו לנקוט בשפה דיפלומטית.''
'אוף... כוס אמו... למה זה כזה קשה?! למה לא קיבלתי אומץ לפני שהגענו הנה ואז הייתי אולי זוכה בה באמת. אני כזאת מפגרת עם ההתחפרויות וההתלבטויות שלי... למה?! למה?!' משי מוחה דמעה שעושה שביל ארוך מתוך העין למטה וכמעט חודרת לה במליחותה פנימה לפיה.
''את פשוט לא מבינה בכלל מה קורה לי בתוך הלב. את לא יכולה לשער לעצמך איזה כאב זה מביא לי וכמה שורף לי בתוכי, וכמה אני מתפללת כאילו שתריבו כזה ריב שישים את הדבר שהביא אתכן להיות זוג, הכי רחוק מלהתקיים במציאות. או בקיצור, מאמי יפה ואהובה שלי (כן... אפילו נהיה לי חום בבטן מלכתוב את זה), הלוואי שהיית מבינה שאני היא זאת שאיתה את צריכה ושכדאי לה להיות. אני מאוהבת בך מפגרת אחת (בצחוק...!).''
היא מרימה את מבטה לשנייה מהדפים ומסתכלת לצידיה. עיניה סורקות את המרחבים במהירות ומבטה קצת מטושטש עקב התעסקותו המאומצת בבלוק הכתיבה. באופן כללי לאור מה שעיניה רואות בימים האחרונים, אין היא אופטימית באשר לתגובתה של זו הנמענת. די ברור לה, למשי, שההיסוסים הרבים פעלו ממש לרעתה. אבל תכל'ס... איך יכלה להעלות בדעתה שכל כך מהר יקרה הדבר שלכאורה היא אמורה להשתתף בשמחה הגדולה שהוא קרה? ואז היא שוב רוכנת אל הדפים והיד האוחזת בעט ממשיכה לרוץ עימו.
''אני הייתי שם קודם. אני מכירה אותך הרבה לפניה וזה שלעצמו צריך לגרום לך לוותר עליה בשבילי. את לא מבינה כאילו?! מה אני אמורה לעשות כבר כדי שתביני כמה אני רצינית, אה?! מה... לחתוך לעצמי את הווריד? לדמם לאיטי למוות בייסורי תופת ולצפות בך תופסת את הראש וצורחת לי 'לא! משי לא! זה לא שווה את זה?' אבל זה כן שווה את זה. את שווה את זה. את שווה שאני אמות בשבילך, כי לחיות בלעדייך ממש, אבל ממש אין לי טעם ולא כוח.''
לאחר שנעצרה, היא שבה וקוראת את השורות האחרונות, ופתאום הן נראות לה יותר מידי קיצוניות. לא! היא לא יכולה לתת לה מכתב שבו היא מאיימת או רומזת אפילו על התאבדות. ממש לא. זה הולך ונהיה קשה מנשוא. באחת היא מעבירה קשקוש מתקשקש על השורות האלה וסוגרת את בלוק הכתיבה לעת עתה.

''יוליה! יוליה! בואי קטנטנה. בואי הנה. יוליה מאמי איפה את?''
אין קול ואין עונה ואין זכר מיוליה. משי קמה מרבצה ומתחילה לחפשה בכל מקום אפשרי. בין השיחים, כמובן בתוך אוהל הברזנט, מאחוריו, ליד העצים וביניהם. ''נו... איפה את טיפשונת אחת? אני הכי צריכה אותך עכשיו. לאן נעלמת?'' מאז היום הראשון פה, מהרגע שהשתיים נפגשו, עוד לא קרה שיוליה התרחקה ממשי. היטב יודעת הכלבה כמה היא תלויה בחסדיה שלה. אז לאן זה פתאום נעלמה? איפה היא יכולה להיות? ומתי בכלל היא קמה והלכה? משי מרגישה רצון עז להרגיש את הפרווה המתולתלת שלה, להצמיד את שפתיה החמות לכפתור אפה הקר של יוליה, לחכך את עיניה בעיניה הנבונות ופשוט מאוד להתנחם בחברתה. אם אפשר אז גם לשחרר את הגוש שנתקע לה בגרון ויושב שם וממאן לצאת. יוליה יכולה בהחלט להביאה לשחרור אותו גוש. לכשתופיע כמובן. ''יוליה? יוליה? די מאמי קטנה. לא בא לי על המשחק הזה יותר. נו... בואי נחליף משחק.''
בייאושה הרב היא נעמדת על הגבעה ומחייגת לעפרה. עד כמה שהיא זוכרת, זו אינה בשמירה כרגע. הנייד משמיע פלייבק של שיר מזרחי שכרגע ברח לה שמו מהראש, והוא ממשיך וממשיך עד הגיע קול המזכירה המונוטוני. ''עפרה מאמי תחזרי אליי דחוף, אני חייבת לשאול משהו. ביי. תחזרי. זה דחוף.''
אחר כך היא בועטת בפחית שימורים ריקה ומעיפה אותה די רחוק, ומבחינה בג'יפים צבאיים ובענני אבק שהם מרימים מעבר לגדר.
פתאום הנייד שלה מתחיל לנגן את צליליו והיא רואה שזו עפרה.
''הערתי אותך מהשינה?''
''לא, מה פתאום? הייתי במקלחת.''
''עפרה, את רואה שם את יוליה?''
''איך? היא איתך. לא?''
''ברור שלא, לא? הייתי מציקה לך אם כן?''
''ברור שכן. לא?''
''עפרה נו... די. לא עכשיו. היא שם? יוליה?''
''שנייה, אני אסתכל.'' והיא מסתובבת ומתכופפת עד למטה לבדוק תחת מיטתה של משי. ''מתחת למיטה שלך היא איננה.''
''באמת? זה לא טוב. ואולי איפשהו אחר? נגיד... היא לא בחדר בכלל?''
עפרה משהה את תשובתה ומתבוננת היטב בכל החדר, אחר כך היא משיבה לה שתמתין איתה על הקו, שלא תנתק והולכת החוצה ומסתכלת וחוזרת ומחפשת במטבחון ובחדרים האחרים. ''סורי משי. אין יוליה בשום מקום.''
''איזה באסה איתה... איפה היא יכולה להיות?''
''בטוחה שהיא לא שם איתך? כי זה לא הגיוני. את יודעת.''
''יודעת. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. באמת.''
''תקשיבי משמש! אם עד שתסיימי היא לא תחזור אלייך וגם לא הנה, אני ואת הולכות לחפש אותה, סבבה?''
''תודה יקירתי. את נשמה. תודה.''
''אין על מה.''
מפה לשם, נותרה לה חצי שעה בעמדה ומשי מעבירה אותה בלנסות ולשמור על השפיות. זה לא קל לה כלל וכלל! לחזור אל המכתב ולהמשיכו, היא הצליחה אולי עשר דקות. אז הבינה שאין מצב ושהראש במקום אחר. אז היא הכניסה את בלוק המכתבים לתיק עם העט, והעבירה את הדקות שנותרו לה בלהסתכל במשקפת שוב ובלהרגיע את עצמה שהכול בסדר עם יוליה.

גם נטע לא ראתה את יוליה במגורים.
האמת שהיא התפלאה בכלל שלא נהמו ולא נבחו עליה בבואה לעמדה. כל כך התרגלו כולן להתקבל בנביחות החשדניות של הכלבה, שכשזה לא קרה מייד נדלקה לנטע נורה אדומה. אבל לא. גם במגורים או בכל מקום אחר היא לא ראתה אותה.

את עפרה היא מוצאת כשזו יושבת במרפסת עם ספל נס קפה על חלב, מעיינת במגזין אופנה צבעוני. היא לבושה במכנסי חאקי ארוכים וחולצת טריקו ירוקה ולראשה משקפי השמש הכהים, מורמים כדי שתוכל לקרוא. חצי מטר ממנה בערך, על הרצפה תחת הספסל, מונחים כפכפי הגומי שלה.
''נו? היא לא באה הנה?''
''לא. רוצה שאני אכין לך משהו לשתות? אולי יוליה תבוא בינתיים.''
''תודה. כן. תה חזק עם סוכרזית אחד. אני מוכרחה להתפנות קודם.''
משי נכנסת לשירותים ועפרה מכינה לה תה חזק כמו שביקשה, ואז זו מצטרפת אליה עגומה ומדוכאת.
אבל הישיבה על התחת מעצבנת את משי והיא על קוצים. ''הבטחת עפרה. אל תהיי כזאת. בואי איתי, נו.''
''בסדר. לא אמרתי שלא נלך, אבל מה בוער? רק חזרת עכשיו.''
''מצחיקה שכמוך... מה בוער? אולי היא בסכנה?''
''איזו סכנה בראש שלך? מה יקרה לה כבר?''
''לא יודעת. כל דבר. אולי היא נדרסה?''
''אם היא נדרסה אז אבוד. היא מתה.''
''ואם לא? מה אם היא רק פצועה ועוד נוכל להציל אותה?''
השכנוע עוזר ועפרה מתרצה. משי נשארת במדיה ולוקחת כמובן את נשקה האישי עימה. עפרה, מניחה את רגליה בתוך כפכפי הגומי ויוצאת חצי צבאית וחצי אזרחית, כשגם נשקה שלה מתנדנד על מתניה.

מסע החיפושים הזה אחר יוליה הקטנה, נותן לשתיים הזדמנות להציץ ולגלות מקומות ביישוב שלא היו מגלות לעולם לולא כן. הזמן שלהן יחדיו מוגבל היות ובשעה שתיים עפרה אמורה להתחיל שמירה.
הן מתחילות ללכת על כביש הכניסה אותו הן מכירות מהדרך לש''ג בדרך כלל. אבל אז פונות ימינה ונכנסות אל איזור הפרות ושאר בני הבקר. די מסריח לשתי העירוניות הללו להסתובב בלב ליבו של אזור כפרי טיפוסי בתוך המיץ של הזבל... אבל מה לא עושים בשביל יוליה...
הן מסתובבות כה וכה ועוברות בין חצרות הבהמות הסקרניות, מחפשות ביניהן את הכלבה. הן שואלות כמה אנשים העובדים שם, ונכנסות אל מכון החליבה ומשתהות לנוכח המכונות הגדולות ושפע הצינורות העוברים ביניהן עד שהחלב החם והטרי מגיע מעטיני הפרות אל תוך מיכל החלב האדיר בקוטרו. אך לצערן הרב איש מבין החולבים שם לא ראה יצור שעיר ונבחן העונה לשם המגוחך יוליה... בטרם יעזבו השתיים את הרפת, הן מורשות לרגע להסתובב ולחפש אותה בינות לעגלים הרכים השוכנים בתוך מלונות ברזל נפרדות בשטח של כחצי דונם מגודר. האיש שעובד עם העגלים מראה להן איך העגלים הסקרניים מוצצים את האצבעות בעונג רב שמסב עונג גם למי שמעיז ודוחף את אצבעו. משי נרתעת מכך אבל עפרה נענית לאתגר ומפיה יוצאת צווחת חדווה רמה כאשר עגלה מתוקה שואבת את אחת מאצבעותיה. ''יו... משמש... את לא יודעת בכלל כמה זה כייף. הוויברציות האלה זה משהו מעולם אחר אני אומרת לך. תנסי תראי!''
''הלו... תיכף תגמרי לי פה... מה קורה לך?''
''חח... חח... אין לך מושג כמה את צודקת אפילו. חופשי אפשר לגמור מזה.''
''סבבה. שיהיה לך אחלה גמירה... משוגעת אחת.'' היא צוחקת.

מהרפת פונות משי ועפרה לרחבת הטרקטורים ולאזור שנראה כמו סככת תיקונים, ולידו מסגריה גדולה.
הן חולפות לאיטן בינות למכונות האדירות הרתומות ברובן לטרקטורים גדולי הממדים. אלה דברים שכמוהם ברובם הן נתקלו רק בטלביזיה, נניח בכתבות שטח של מהדורות החדשות בעיקר בחג שבועות בהבאת הביכורים. כל עירוני יודע שזה החג הכפרי ביותר שבו יש תמיד תצוגת טרקטורים מרשימה. יוליה הקטנה איננה נראית בשום מקום! האמת שהן חרדות לגלות פתאום שהיא חלילה נמחצה תחת גלגלי הענק של אחד הטרקטורים. לכן הן די מעדיפות לא לראות סימן ממנה.
משם פונות השתיים וממשיכות בשיטוטן ומגיעות לחוות הלולים הגדולה. לולי העופות לפיטום. מן הסתם, גם כאן הריח אינו בדיוק ניחוח היסמין...
האפרוחים היו לפרגיות והפרגיות רעשניות פי עשר או עשרים מהאפרוחים. לכן מתוך הלולים עצמם עולה המולה צווחנית ומשק כנפיים מייגע. בבואן להיכנס לאחד הלולים הן מגלות שהוא נעול על מנעול. גם לול נוסף שם נמצא נעול באותו האופן. הן מסיקות מכך שכולם נעולים ונותר להן לבדוק האם יוליה בסביבה איפשהו מחוצה להם.

הזמן עבר והצמד צריך להיפרד.
בתום בדיקה קלה בסיוע הנייד הן מצליחות לגייס את עזרתה של ליאנה לטובת החיפושים. השתיים שבות למגורים כדי שעפרה תתלבש לשמירה.
''אכפת לך אם נחכה שגם נטע תבוא איתנו? עפרה מחליפה אותה בתצפית.'' מצד אחד וודאי שלא אכפת למשי, להיפך. הן נרתמות לעזרתה. מצד שני, השתיים יתחילו להתגפף לה ולהתמזמז לה כאילו למול העיניים... מה היא צריכה את זה עכשיו? מצד שלישי, יוליה הקטנה נעדרת והיא צריכה לעשות הכול למענה.
''ברור שנחכה לנטע.''

חולפות עשרים דקות עד חצי שעה והשלוש, משי ביחד עם נטע וליאנה, מחדשות את החיפושים. לאחר שוטטות באזור שמוגדר כמרכז תעשיות הדבש המקומיות, כשליאנה מתגרדת כולה והיא משוכנעת שנעקצה לפחות שלוש פעמים מדבורים זועמות, הן מקצרות את ביקורן שם. כל זאת מבלי שאיש ראה או שמע את יוליה.
גם במפעל המקומי לייצור והרכבה של מחברים חשמליים ושנאים, ובמפעל קטן יותר לעיבוד שבבים שגם הוא בבעלות היישוב, הן מחפשות וקוראות ליוליה בשלושה קולות נשיים שונים. הכול לשווא. מפח נפשה של משי המסכנה גדול מאין כמותו. הבנות מנחמות אותה ומשתאות לגודל בכייה עקב היעדרות הכלבה שהיא אמנם נקשרה אליה, אבל בכל זאת הן מכירות בסך הכול כמה ימים בלבד! 'לו רק ידעו אלה מה הולך לי בלב באמת עכשיו, לא היו מתפלאות בכלל. להן היה מזל. הן מצאו זו את זו.' היא מהרהרת בינה לבינה לנוכח המחוות הקטנות והרומנטיות שהן גונבות כאילו מבלי שהיא תשים לב מדי פעם בפעם. הדמעות לא עוצרות יותר והיא מתפרקת לשנייה לרסיסי רסיסים על כתפה של ליאנה. ''...די משי, די! נמצא אותה. די! איזה מתוקה אחת... איך את רגישה לכלבה הזאת. יו... איך שתיכן התחברתן.''
''כן... ממש... ממש נמצא אותה... כבר שעות אני מחפשת. החיים עמוק בזבל. עמוק!!!''

הן לא פוסחות על בתי הילדים ועל מרכז היישוב. ברגע ספונטני משי פתאום מצהירה, ''אם נמצא אותה חיה בריאה ושלמה אני מבטיחה כאן ואתן שתיכן עדות להבטחה שלי, שאני לוקחת אותה איתי הביתה.''
''וואלה?'' בוחנת נטע.
''וואלה. לא יודעת איך כרגע, כי ההורים שלי לא מתים על חיות מחמד, אבל אני כבר אשכנע אותם איכשהו.''
''אבל תיזכרי! הבטחה זאת הבטחה.''
''זוכרת. זוכרת. רק שתחזור כבר, שתימצא.''
''אל דאגה! היא תחזור שלמה ובריאה.'' מבטיחה לה ליאנה.

כלבים רבים מאוד מתרוצצים עכשיו בינות לנדנדות ולמגלשות בגן המשחקים.
כלבים רבים מאוד אבל אף אחד מהם הוא לא יוליה שלהן.
ילדים וילדות בני גילאים שונים מתגלשים ומתנדנדים ואוכלים חול מארגז החול, מבלי שהאימהות תרגשנה בכך. על המדשאה הרחבה בסמוך לשם, כלבים רבים משחקים בתופסת ומתחרים ביניהם בריצה.
הקצינות שלנו שואלות את הורי כל הילדים, מחפשות היטב מתחת כל מגלשה ועל החול, שואלות חלק מהילדים והפעוטות האם ראו פה כלבה קטנה ושעירה.
פתאום... ''רגע. אני ראיתי אותה פה לפני עשרים וחמש דקות, נדמה לי, אולי פחות.'' משי נזעקת ומייד חוקרת את האם היקרה האם יוליה נראתה ככה וככה. ''כן, כן! זו מוכרחה להיות הכלבה שלכם.''
''ולאן היא הלכה?''
''אז זהו שהיא לא הייתה לבדה. לקחו אותה שני פועלים תאילנדים בידיים שלהם. כלומר, הם היו שניים. רק אחד נשא אותה איתו.''
''והיא הייתה בסדר? כאילו... לא התנגדה?''
''אני לא בטוחה בזה. היא נראתה רגועה, אבל אולי כי הם תפסו אותה בכוח.''
אישה אחרת פתאום מתערבת בשיחתן. ''אני הייתי מזדרזת לחפש אותה אצלם לפני שהם יאכלו אותה.''
''מה???'' מזדעקות הבנות יחד.
''אוי אווה... תפסיקי להבהיל אותן. מה איתך?''
''סליחה, אבל יש לפי דעתי בסיס בטענות נגדם.''
''סליחה... איזה טענות?'' שואלת משי מבוהלת פחד.
''אומרים... ועד כמה שאני שמעתי ממי שביקר בטיול בתאילנד, זה נכון, שהם אוהבים לאכול חתולים וכלבים.''
תדהמה ושקט נופלים על המתקהלים במקום. משי נחרדת לחשוב איך יוליה שלה מפרכסת ברגליה בתוך סיר נירוסטה גדול שמונח על אש גבוהה, מייבבת ונובחת באין אונים וקוראת לה להצילה.
מבלי להשתאות הן מקבלות מהאימהות תיאור מפורט למדי כיצד להגיע למקום שבו מתגוררים הפועלים התאילנדים. זה נמצא בלב אזור חממות הירקות.
הן ממהרות ללכת לשם.

דמדומי הערב כבר עולים בכל מקום, גם במרכז מגורי התאילנדים.
בהתקרבן הן שומעות קולות נגינה וצהלות שמחה רמות וצחקוקים של פועלים ופועלות קשי יום, בתום יום עבודה מפרך בהתארגנם לקראת ארוחת הערב המשותפת. הארוחה היחידה ביום שהם אוכלים אם לא סופרים את הסנדביצ'ים של זמן מנוחת הצהריים.
נטע, ליאנה ומשי קרבות בחשש כבד ומוצאות מסתור מאחורי עגלה כחולה וארוכה הרתומה ביצול לטרקטור ג'ון-דיר ענק. משם הן מציצות ועוקבות אחר הנעשה. להבות אש גבוהות מרצדות ופצפוצי גיצים וזרדים רעשניים מבליחים מהחשיכה היורדת.
באוויר נישא ריח בשר חריף.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...