לילות לבנים - פרק כ'

עיין ערך חברות

יום רביעי
שעת ערב מוקדמת
אזור מגורי התאילנדים

שני תאילנדים משוחחים ביניהם כשריח סיגריות חריף נישא באוויר. משי מאמצת את מבטה לכיוון מה שנראה לה כאגף המטבח, היא זזה קצת שמאלה מהבנות ומתרחקת מהן.
''תיזהרי! רוצה שנצטרף?'' שואלת אותה ליאנה כמעט ללא הגה. משי עונה לה מבלי לדבר, רק עושה לה תנועה זהירה עם היד שראשיתה 'לא, אני מסתדרת!' וסיומה 'שנייה, תניחו לי רגע לבדוק את השטח!'
בקומה שפופה היא מתקדמת סקרנית. מציצה מעבר לראשה לראות שאין איש מבחין בה. ניחוח הבשר המתבשל ונישא באוויר גובר כמובן על ריח הסיגריות שבא מכיוון השניים שעמדו לידן, אבל לה אין שמץ של מושג איזה מין בשר זה, כלומר, מה באמת מתבשל לו שם על קדרתם. היא מתקדמת לעבר ערמה גדולה של בולי עץ המסודרים במתקן גבוה ומוצאת שם מסתור מצוין ממנו תוכל להתקדם לעבר המטבח הריחני. כל הזמן הזה משי משתדלת שנשקה לא ייחבט באיזה חפץ וירעיש, זאת לא משימה של מה בכך! הקנה שלו ארוך ונוטה לגעת מעבר לייחוס תשומת הלב. בהיותה שם, לא רחוקה מכל ההתרחשות שקורית באזור המגורים, עיניה שורפות מגיצי האש הלוחשים והמפצפצים ברעש.
נדמה לה שהיא שומעת קולות שונים פתאום. חריגים! משי מטה אוזן ומתאמצת להאזין לעבר הכיוון ממנו נשמעו. כעבור כמה רגעים נושא מאמצה פרי. תחילה אלה יבבות. הן מתגברות ואז נוספים קולות שריטה של ציפורניים על ברזל או על עץ קשיח... היא מבחינה שהם מגיעים מעברה השני של דלת ברזל של מחסן בנוי עץ הניצב אולי חמישים מטרים ממקום עומדה. עוד בטרם תספיק להרהר בצעד הבא, ניגש פתאום אחד התאילנדים בחולצת טריקו אדומה ובמכנסי ג'ינס ארוכים דהויים ומביא בעיטה רגוזה על דלת הברזל. מייד נפסקות היללות וחיכוכי הציפורניים. האיש צועק דבר מה בשפתו שאינה מובנת לה אך היא מנחשת את כוונותיו. 'יוליה! זאת מוכרחה להיות היא!' משי מדברת לעצמה ללא קול. 'אני פשוט חייבת להזדרז. זה מהשמיים שהגענו עכשיו, רגע לפני שיהיה מאוחר מידי'. היא זורקת מבט לעבר ליאנה ונטע ומגלה להפתעתה שהן אינן היכן שעזבה אותן.
היבבות מתחילות שוב ביתר שאת ועימן השריטות חסרות האונים והמבוהלות. לדאבונה הרב, הקולות הללו גוברים אפילו על רחש האש המתלקחת. משי מחשבת את המרחק ממנה לדלת המחסן, וממנה לקבוצת הגברים התאילנדים העומדים בסמוך (שמתוכה יצא קודם אותו פועל רגזן שבעט בדלת). היא מבינה שאין שום סיכוי בעולם שהיא תגיע לדלת ההיא מבלי שהם יבחינו בה.
היבבות מתוך המחסן הופכות למעין צווחות.
הפועלים התאילנדיים מחליפים ביניהם דברים שמנסים לגבור על הקולות האחרים, ולמשי זה נדמה כאילו שיחתם נסובה סביב מי שגורם לקולות אלה. לחרדתה, היא נוכחת בצדקת מחשבתה, כשאותו פועל רגזן לבוש טריקו אדום וג'ינס ארוכים דהויים, ניגש באסרטיביות ופותח את מנעול הדלת ההיא בעזרת צרור המפתחות שבידו.
'איפה לעזאזל נטע וליאנה?'
הפועל מסיר בזהירות את המנעול מהדלת ופותח אותה לכדי חרך צר מאוד. הוא יודע כנראה שבצמוד לפתח עומדות חיות שרוצות לברוח. משי מטה אוזנה ושומעת אותו נוהם בשפתו האסיאתית כדי להפחיד אותם. הוא נכנס בזהירות פנימה, נעזר ברגלו להדוף איזו חיה הניצבת קרובה לפתח.
מאחוריה מגיחות פתאום שתי הבנות ומקפיצות אותה בבהלה. נטע מייד מניחה אצבעה על פיה להשתיקה. ''יו... מזל! תקשיבו! אני חייבת שתסיחו איכשהו את דעתם. דחוף! תחשבו על משהו. אני מוכרחה להגיע למחסן ההוא.'' ברגע שמשי מסיימת את דבריה, יוצא לאיטו אותו פועל מתוך המחסן כשאחת מרגליו הודפת יחסית ברכות, מישהו או משהו שהן אינן רואות. צווחות של תרנגולת אומללה מגיחות מבין זרועותיו. נוצותיה המרוטות מתעופפות לכל עבר. לעזרתו ניגש אדם נוסף שנוטל מידיו את התרנגולת ומאפשר לפועל הרגזן לסגור את דלת המחסן מאחוריו.
כעבור רגעים ספורים מבחינה משי בהמולה הנוצרת בצידו האחר של אזור המגורים. צחוקים רמים וקריאות התלהבות של חלק מן התאילנדים, מושכים את מבטה והיא נדהמת לגלות פתאום את ליאנה, כשהיא ניצבת על שולחן האוכל המרוחק, עושה תנועות ריקוד ומענטזת עם ישבנה בקצב. נטע עולה ומצטרפת אליה והן רוקדות ומענטזות. הן מניפות את רוביהן האישיים מעלה ומשתפות אותם במחול. תאילנדי אחד מגלה תושייה ומתחיל לתופף על גבי סיר בישול קטן ונותן להן קצב. האווירה סוחפת את כל הנמצאים במקום, שבטח מופתעים לגלות את ה''להקה הצבאית'' שהחליטה להופיע להן הערב. גברים ונשים תאילנדים שורקים שריקות התלהבות, מוחאים כפיהם בקצב הסיר המתופף ושרים שירי הלל לבנות האמיצות. הם בטח מצפים שעוד רגע יחלו לעוף באוויר חולצות ומכנסיים וחזיות ותחתונים...

משי נותנת מבט מהיר לעבר הדלת שנותרה סגורה עם המנעול ובתוכו צרור המפתחות עודו תלוי. אין איש ברגע זה קרוב למחסן! היא סופרת בליבה (המאיים להתפוצץ מהתרגשות) עד שלוש ומזנקת ממקומה בקומתה השפופה ואצה רצה עד המחסן. היא לא מעיזה להביט אחורה! ידיה ממהרות להשחיל את המנעול הפתוח החוצה, צרור המפתחות הכבד נופל מידה, אבל היא מתעלמת ממנו ומתרכזת במטרה האחת שלמולה - לחלץ משם את יוליה!
ברגע שהדלת נפתחת עולה המולה מתוכו. הסירחון בפנים עולה על גדותיו! מחניק ממש. בליל של קולות ורעשים מגיח מתוך העלטה השוררת בפנים. ''יוליה! מאמי! בואי אליי יפה שלי מקסימה.'' הכלבה המתוקה מזהה את ריחה ואת קולה וקופצת עליה באושר שאינו יודע גבול. משי מרימה אותה בזרועותיה ומסתובבת לצאת. כשפניה לכיוון האור המגיע מבחוץ היא מבחינה בשני חתולים גדולים שהגיחו החוצה מתוך המחסן, ובתרנגול מרוט נוצות ופצוע הצולע אף הוא ומדדה את דרכו בקושי.
כשיוליה, שאינה יודעת את נפשה מהתלהבות מהמפגש ביניהן, נעה וזעה בין זרועותיה, משי ממהרת למקום מסתור בחושך. לחרדתה היא מגלה שעל השולחן עליו מרקדות עדיין הבנות, זינקו מספר תאילנדים נלהבים הרוקדים כשהם מקיפים את נטע וליאנה וסוגרים עליהן. ריח אלכוהול חזק מתערבב כעת בריחות הבשר והאש ונדמה לה שגם ניחוחות זיעה ופחד הצליחו לפרוץ דרכם פנימה! הרעש רב. המולת מחיאות הכפיים, שאגות ההתלהבות החורגות מפרופורציות וכן קולות התיפוף, מלחיצים את משי למדי. לפני שתעשה איזו פעולת חרום, היא מתאמצת לראות מה באמת מצבן של חברותיה. מה שהיא נוכחת לגלות אינו משביע רצון כלל וכלל! היא נחרדת בהבחינה איך שתיהן נדחפות ללא שליטתן מצד לצד, כאילו נזרקות מפועל אחד לאחר. מבט אחד מבועת בפניה של נטע שעיניה פתאום קולטות, מבהיר לה שאם היא לא תפעל לשחרר אותן בו במקום, הרי שהעניינים יצאו מכלל שליטה!
היא פורצת את דרכה קדימה, מניחה את יוליה על הרצפה בצמוד לרגליה ונוטלת את נשקה. כהרף עין נוטלת מחסנית אחת בידה ומכניסה לרובה. אז היא מטה אותו כלפי מעלה, דורכת ומשחררת נצרה. אצבעה סוחטת את ההדק ברעד ועוד שנייה הכול יוסט הצידה בגלל פעימות ליבה המואצות.

רעם רב עוצמה מפלח את האוויר הדחוס.
יריית הרובה גוברת על רעש הפועלים הנלהבים, על המולת התיפוף הקצבית ועל פצפוץ זרדי המדורה הפרועה.
ברגע אחד משתתקים כולם ופונים אחורה לכיוון ממנו בא רעם הרובה.
ליאנה ונטע ההמומות והמפוחדות נותרות לבדן על השולחן, אחרי ששלושת הפועלים מהם נודף ריח אלכוהול חריף, ממהרים לקפוץ למטה. הפועלים והפועלות המופתעים לוקחים מספר צעדים לאחור ברתיעה, כשמשי הנחושה ובידיה הנשק המעלה ניחוח אבק שריפה, מתקדמת ופוסעת לעבר השולחן.
''בואו בנות! הכול נגמר, אפשר ללכת הביתה!''
ליאנה, שזרועותיה החבוקות כרוכות סביב חזה, מתכופפת מטה ומרימה את חולצתה וממהרת ללבוש אותה ולסגור כפתור או שניים. נטע יורדת מהשולחן ושולחת ידה לסייע לליאנה. גם זו נותנת קפיצה והן מפלסות את דרכן קדימה לעבר החשכה.

מאחורי גבן התאילנדים ההמומים מחליפים ויכוחים ביניהם, והבנות ממהרות להיעלם משם לעבר חלקו הידידותי של היישוב, זה המוכר להן יותר.
לפניהן רצה הכלבה המאושרת בנביחות ובניעור זנבה מפה לשם, בריאה ושלמה ואפילו שריטה קלה אין על עורה!
''אתן בסדר, בנות?'' שואלת משי בחשש.
''כן. תודה לאל שזה נגמר ככה. חלק מהם היו ממש שיכורים.''
''לגמרי... יכולתי כבר לראות את זה יוצא משליטה. נשבעת לכן. פחדתי. באלוהים.'' מוסיפה ליאנה על דבריה של נטע.
''העיקר שיוליה חיה והיא שוב איתנו. כל היתר שטויות. חוויה.''


עמדת התצפית
שעה 22.15

''אולי תשתפי אותי בבדיחה? גם אני רוצה לצחוק קצת, מה יש, לא מגיע לי?''
''סתם... זה לא באמת מצחיק.''
''לא? אז למה את צוחקת בכל זאת?''
''די. הנה. אני כבר לא'' מנסה גיל להרצין. היא שותקת לפרק זמן לא ארוך ואז, ''אז מה?! לילה אחרון שלנו פה...''
''אל תעבירי נושא. על מה צחקת נו?''
''אוי, חופרת אחת... תשחררי.''
''לא רוצה. על מה צחקת?''
''על מיכה...'' גיל בולעת רוק בחוסר נעימות. סער שותקת ומחייכת וחיוכה הולך ומתרחב. ''נו?! אז מה מעטה הסודיות הזה? אמרת. קרה משהו?''
''לא... את יודעת נו...''
''אני לא. איזה קשה... כוסית-על, מקסימה... אבל קשה.''
''ממש... כוסית-על... תעשי לי טובה...''
''אל דאגה, אני אעשה לך יותר מאחת.''
''כן?!'' גיל מחייכת מאוזן לאוזן מאושרת. ''כדאי שתזדרזי כי לא נשאר הרבה זמן.''
''מה את דואגת? יש לנו ארבע שעות יחד.''
''ארבע שעות כאן ואחרי זה עוד כמה שעות שם... את יודעת... בין השמיכות.''
הן דוממות ומחייכות במבוכה קלה, וקרבות זו לזו ומתנשקות. זה מרגיש להן חדש כל פעם, ומרגש ושונה ו... מקסים. כשהלשונות נכנסות ומבקרות והשפתיים נעות להן בצימאון והאצבעות זזות בשיער במהירות, מתחפרות ומתחפרות...
והנייד של גיל הנודניק הזה מוכרח להפריע באמצע... מי בכלל צריך שיהיה פלאפון...? ''אולי לא תעני?'' שואלת סער מקווה. אבל גיל מחייכת חיוך מתנצל כשהיא רואה מי זאת שהתקשרה. ''מה, סיווני?''
''את תמותי עכשיו. מוכנה לזה?''
''אימאל'ה...''
''זה מיכה. הוא כן עובד והוא בדרך אליכן.''
''לא נכון... די...''
''אני מה זה מצטערת גילי... אני יודעת כמה בניתן על זה שהוא חולה.''
''אני לא מבינה את עידו. מה, הוא לא ראה כמה הוא חולה? למה הוא נותן לו לעבוד?''
''מה אכפת לעידו?! את חושבת שבא לו עוד לילה להסתובב במקומו?''
''אוי באסה... אני בדיכאון.''
''יאללה גילי... יש לי רכב מגיע. נדבר.''
''תודה סיווני.''
''יאללה שיבוא כבר מיכה הזה, אני מתה לסיגריה.''
''את, אין לך אלוהים אה?!''
''יש לי אלוהים. אלוהי הניקוטין...''

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...