לילות לבנים - פרק כ''א

במבט לאחור

יום רביעי
עמדת התצפית
שעה 22.40

מרגע שהתקבלה שיחת הטלפון מסיוון השתנה הכול. במקום ההתלהבות וההתרגשות, נוצר מתח באוויר ושתיהן כאילו מצפות כבר שמיכה יגיע לעמדה... הדקות מזדחלות לאיטן באופן מעצבן, גיל... בא לה לא יודעת מה לעשות למניאק הזה. די...! מה יש פה לא להבין?! תיכף נגמר להן ההגנ''ש וכל אחת תחזור לבסיס שלה, לשגרה הצבאית שלה... היא לא יודעת בכלל אם סער רוצה שיהיה המשך לקשר שלהן מעבר למה שנוצר כאן ועכשיו. היא לא העזה לשאול אותה עדיין.
ואז זה מגיע.
הרכב הלבן עולה ומטפס את דרכו על הכביש, האנטנה הארוכה שוב ושוב נחבטת בגגו בנתרו בין מהמורה למהמורה. ככל שהוא קרב אליהן נשמע רחש מכשיר הקשר מתוכו חזק יותר וברור יותר, ומייצר הד מטריד לאלחוט שנמצא איתן. ''הנה מנת הסם שלך הגיעה, נרקומנית אחת...''
לא ברור לסער האם גיל מתכוונת בדבריה לדבר אחד או יותר. מה שלא יהיה, היא ממהרת ומחבקת אותה וכורכת את זרועותיה סביב מתניה. ''אל תדאגי מותק, סיגריה ואני מעיפה אותו לעזאזל. סבבה?''
''...שמענו עלייך...''
''די... אל תהיי נבזית כזאת, גילי.'' היא קרבה לפניה וקצת נאבקת כשגיל מנסה לחמוק ממנה בהפגנתיות. בסוף סער מצליחה להביא לה נשיקה די מפתיעה שרובה אינה מפספסת את הפה ואפילו נדמה לה שהלשונות הצליחו לדבוק זו בזו לאיזו שנייה כיפית.

מיכה מתבונן וקולט את הנשיקה שלהן, והוא נחוש בליבו לעשות כאן הפרדת כוחות. לזה הוא בא. הסחרחורת המעצבנת שליוותה אותו גם כשניסה והצליח לשכנע את עידו לעבוד הלילה, מכה בו ביתר שאת. עוד שנייה היה מאבד שיווי משקל וצונח על המושב לידו, אבל הוא אוחז בהגה בעוצמה, שלא ליפול. בולע רוק חם ושפתיו קמוצות לבלום את גל הבחילה הנוכחי. אז, אוסף את עצמו ומתאמץ להביא חיוך אומלל לעבר הבנות המתבוננות בו.
''שלום. אתה בריא כבר?''
''מספיק בשביל לא לנטוש אתכן גם הלילה.'' הוא עונה ומכבה את המנוע. אז דלת הרכב נפתחת בזהירות והוא נשען ויורד ממנו שומר בקנאות על יציבתו. הוא מבין היטב שברגעים אלה הוא נבחן. נבחן כוחו ונבחנת נחישותו.
סער וגיל קולטות מה הולך פה וגונבות הצצה הדדית האחת לשנייה. כן. גם חיוך מסוים עולה אצל אחת מהן על קצה השפה...
הוא זז מעט מהרכב ונעמד בסמוך לשתיהן. הם מסתכלים זה בזו וזו בזה וזו בזו ושותקים בשלישייה. מיכה מחניק שיעול שלא בא לו טוב בכלל, נדמה לו שעוד רגע ייחנק כשהוא מנסה לעצור את השיעול הבא. בסוף הוא נכנע לו.
''אתה דפוק בנאדם... לזה אתה קורא בריא?! המקום שלך במיטה.''
גיל מצידה רוצה אף היא להגיד לו כמה דברים אבל מעדיפה לשתוק.
מיכה מסתובב עם גבו אליהן וידיו עוטפות את פניו, משתעל לתוכן וכועס. הוא נותר ככה חצי דקה ואז כמו סופרמן בשיא תפארתו, עושה את סבוב החליפה הידוע ומתרומם כמו טיל להצלת העולם... ''אז מה בנות?! התגעגעתן אליי? תגידו את האמת!''
''מיכה... אולי תפסיק עם השטויות האלה?! אתה לא בריא. די. זה מסוכן לנהוג ככה.'' כך סער מטיפה לו כשכף ידה עוברת על זיפי הזקן שעל לחיו, וידה השנייה כבר מוצאת את חפיסת הסיגריות המקומטת בכיס מכנסיו. הוא מחייך ומרגיש איזה רגע של ניצחון קל ומחלץ מכיסו גם את המצת הצהוב.
''היית מת!!!'' היא אומרת נחרצות וחוטפת את הסיגריה מבין שפתיו. מיכה יודע שהוא אינו במצב להתווכח איתה בנידון ומוותר, תוך שהוא מצית לה את שלה.
''את עצמך גם כן די מפגרת! תיראי מה הסיגריות עשו לו... למה את מסרטנת את עצמך לדעת?!'' סער שומעת היטב אבל לא ממהרת לענות. ברגע זה היא מתענגת על טעם הניקוטין שהיה מאוד חסר לה בשעה האחרונה...
''השיעול של מיכה זה לא מהסיגריות אלא מזה שהוא חולה, אז אל תעשי סלט בבקשה.''
''טוב. תעשנו ותרעילו את עצמכם כאוות נפשכם. אני לא מתערבת, סבבה?''
באותו הרגע מיכה אינו מסוגל להחזיק את עצמו, וכאילו קיבל 'אישור', הוא מכניס לפיו את הסיגריה, אותה מוללו אצבעותיו, ומצית אותה במהירות. אז הוא לוקח שאכטה ארוכה למדי ועיניו נעצמות... עד לנקודה ההיא שמרגישה לו כמו ציפורניים חדות וארוכות ששורטות את גרונו מבפנים ממש. אז הוא משתעל ומשתעל ומשתעל.

''הלו?'' עונה קולו המעט מנומנם של עידו.
''עידו, היי. זאת גיל.''
''כן גיל, מה שלומך? הכול בסדר?''
''אני מקווה שלא ישנת... אתה נשמע מנומנם...''
''לא. עוד לא. הקטנה לא ממש נותנת.''
''אתה שומע? זה בקשר למיכה...''
''מה איתו...? הוא עובד הלילה.''
''הוא פה. אני בעמדת התצפית עכשיו ומיכה פה חולה.''
''ברצינות?'' עידו לוקח פסק זמן קצרצר ומנצל אותו לשחרור כעסו. הוא משלח קללה עסיסית שמבטאת היטב מה הוא חושב על מיכה. לא ממש אכפת לו אם גיל שמעה או לא... ''מה זה חולה? תגדירי.''
''מה זה חולה? שמוט על הכיסא כמו איזה מת, בלי יכולת לזוז... נראה לי שהוא צריך להגיע לחדר המיון אפילו.'' באותו הרגע מיכה שולח זרועו לסמן לה לא כזה רפה...
''הוא לא יכול אפילו לנהוג חזרה הביתה?''
''עידו... הגזמת!''
''טוב, טוב... סליחה. תקשיבי, תגידי לו שלא יעשה שטויות בינתיים. אני אתארגן על משהו ואגיע. אידיוט אחד... ידעתי שזה מה שיקרה בסוף.''

גיל סוגרת ומביטה בהם.
סער רוכנת מעליו ומלטפת את מצחו.
''הוא חם?''
''כן. די. מה עידו אמר?''
''שהוא מתארגן ובא.''
''למה עשיתן את זה? עכשיו זה הכי פדיחה...'' גיל חושבת על הקללות ששמעה מעידו ויודעת שמיכה כנראה יודע על מה הוא מדבר.
''לך אין זכות דיבור! אתה את הפדיחה שלך כבר עשית לעצמך.''
''סער...!''
''מה סער? זה לא נכון? בשביל מה הוא היה צריך לקום מהמיטה? תסתכלי עליו. יכול להיות שהמצב שלו יחמיר.''
''יופי... באמת.''
לגיל עומד משפט ממש על קצה הלשון, אבל היא מצליחה להתאפק מלומר אותו ואולי להרחיב את החזית שנפתחה גם כך. היא מתפללת שסער לא תדחוף אותה בכוח להגיב ואז זה ייפלט לה. היא גם מתפללת שעידו ימהר ויגיע ויאסוף אליו את מיכה כמה שיותר מהר מכאן. אבל היות וזה לא ממהר להגיע, היא מנצלת את העובדה שסער 'סועדת את מיכה על ערש דווי' ולוקחת מעט מרחק מהשניים.
בחסות דיווחי הג'יפים המפטרלים בעמק שלמרגלותיה, היא ניצבת שם על קצה הגבעה התמירה החולשת על שטח שמירתן, ומהרהרת בדברים שקרו לה כאן בשבוע החולף. 'לא להאמין שכבר מחר הולכים הביתה. הימים פה חלפו כמו טיל מונחה... כמו קרטיב תות נוזלי שיש למהר וללקק אותו כי יימס לפני שתספיק ליהנות ממנו'.
הנה היא פה עם סער, אחרי שהדבר הראשון שחלף לה בראש במיניבוס ההסעות, היה להכניס את השחרחורת הזו למיטתה. המרחק בין הפנטזיה למימושה, הסתבר לה כקצר מאוד פתאום. היא אפילו לא עצרה את מחוגי ליבה כדי להרהר בכך... החיזור התברר לה כפשוט למדי אם בתוך יומיים וקצת הן כבר התנשקו והתערבלו להן...
היא מסתובבת ומביטה לעבר השניים. היא רואה שסער יושבת ומלטפת את שיערו של מיכה בעדינות, אבל בעצם מבטה נשלח מעלה לעברה היא. אז החיוך שלהן מגיע משני הקצוות ונפגש באמצע ומתרחב רחב-רחב. ועוד מגדילה סער לעשות כשהיא משלחת לה נשיקה מכרית כף ידה ההפוכה ומפיחה רוח בנשיקה, שתצליח להתרומם ולהגיע אליה. וכשהיא סובבת חזרה, על הדרך היא מבחינה בענן אבק של כלי רכב קרב.

מסובארו לגסי בצבע תכלת, יורד עידו. יפה ומרשים ובטוח בעצמו כתמיד, שיערו קצת קופצני, והוא מחייך אליהן למרות הכול. הוא מתכופף לתוך הרכב ומוציא את נשקו האישי וכורך אותו בקלילות למותניו. ''לילה טוב לכולם, איך מרגיש לכן הלילה האחרון בהגנ''ש?''
מעל מושב הנהג מתרומם בחור צעיר. הוא רזה מאוד וגבוה מאוד ושיערו בלונדיני מאוד. ''תכירו בנות, זה יובל.'' מציג אותו עידו וטופח על שכמו.
''יובל המבולבל?'' שואלת סער מרוצה מעצמה.
''יותר נכון יובל המהולל.'' עונה זה.
''מזל שיובל המהולל לא שחצן בכלל.'' עונה סער.
''מיכה!'' קורא לו עידו. מיכה אינו עונה, רק מרים את זרועו בקושי, לאותת היכן הוא. עידו קרב אליו וזה מקבל אותו בגל שיעולים חדש. ''איך אתה מרגיש?''
''על הפנים. אני מצטער, עידו. חשבתי שאני מסוגל לעבוד וזה מאחוריי.''
''שטויות... עדיף ככה מאשר שהיה קורה לך משהו בזמן נסיעה. יאללה, בוא תיסע עם יובל הביתה. עוד יום-יומיים במיטה יעזרו לך בטוח.'' בעת קומו מעל הכיסא ובהתנודדו, מסרב לעזרתה של סער לתת לו יד, מיכה לא מבחין למזלו, בניד הראש המזלזל שבא מכיוונו של עידו שממשיך להביט בו ארוכות.
''קחי!''
''מה קחי? ומה איתך?''
''אני לא אצטרך את זה בימים הקרובים. חוץ מזה נשארו פה פחות מעשר ולי יש עוד בבית. מה את דואגת?'' את דבריו האחרונים מיכה בקושי מצליח לבטא. לכן היא חוסמת את פיו ברמזה לו. ''תרגיש טוב. לך ישר למיטה, טוב? מבטיח?''
''אבל אוי לך אם את הולכת מחר בלי לעבור דרכי קודם.''
''אני אעשה מאמצים, אבל לא בטוח שאני אספיק בגלל ההסעה וכל זה.''
''אם לא תבואי הלך עלייך. לא מדבר איתך יותר!''

עידו משקיף במשקפת הלילה על הסוברו המתרחק.
הוא מת להגיד לסער כל מיני דברים שאנשים כבר אמרו ביומיים האחרונים... ביישוב הקטן הזה, כל דבר קטן הופך גדול. כל שינוי קל בחייו של מישהו מהקהילה, הופך לידיעה פומבית לציבור. כמה וכמה נשמות טובות לחשו לאוזנו דברים שקרו במסגרת תחום השיפוט שלו והוא לא שם ליבו לכך. הוא מת לומר לה, לסער, שמיכה בסך הכול ילד טוב שלא עושה שטויות, ושאם הוא ייקח את עצמו בידיים עוד נכונו לו ימים יפים. וכן, שזה יפה שמבקרות כאן קצינות ומאפשרות את הגדלת המבחר לבני היישוב, כי בלעדיהן ההיצע הוא קטן וגם כן לא משהו...
''תקשיבו, בנות,'' הוא פוסק לבסוף, כשמבטו עודו משוטט במרחבים לתוך העדשות. ''אני, לצערי, לא אוכל להסתובב הלילה, כי יש לי נסיעה מוקדמת מאוד. עכשיו כבר לא נשאר לכן הרבה, נכון?'' הוא מציץ רגע בשעונו. ''אני אבקש מהמפקדה שיישלחו את הסיור שלהם יותר מאוחר הנה, לוודא שאתן, או המחליפות שלכן נמצאות בחיים ושולטות במצב. או.קי?''
הבנות מביטות זו בזו ומחייכות בתוכן. ''אין בעיה. אנחנו נהיה בסדר.''
''אם בכל זאת משהו קורה, ברור שאתן מזעיקות אותי. טוב? את אותם הדברים אני אגיד למי שנמצאת כרגע בשער הכניסה.'' רגע לפני שרכב הביטחון ייעלם מעיניהן במורד הכביש, מותיר עננת אבק מאחוריו, מוסיף עידו, ''תפסיקי לעשן כל כך הרבה, בסוף ייסתמו לך הריאות.''
''טוב, אבא. ביי, אבא. תדרוך על קאקי, אבא!''

השעה, עשרים ושבע דקות לאחר חצות, כשעידו איננו. זה מותיר לגיל ולסער להיות כמעט שעה וחצי לבדן בשטח. הן מרשות לעצמן לשער שהסיירים הממונעים של הצבא לא יגיעו כבר במשמרת שלהן, ומבלי לומר דבר זו לזו, בחסות לבנה עגולה הפורסת מעליהן תאורת לילה מרהיבה, שתי הבנות פורקות מעליהן את כל עולן ואת עול הצבא והתפקיד... והן פושטות יחד את חולצותיהן. גיל נותרת בגופייה קצרה וורודה וללא חזייה. סער לעומתה, אחר הורדת חולצתה הצבאית נשארת לבושה רק בחזייתה הלבנה לפלג גופה העליון.
סער ניגשת ומנשקת את גיל ותאוותה גדולה ומרובה ואינה יודעת שובע. היא מפשילה את גופייתה כלפי מעלה ומגלה צמד שדיים יפים ומוצקים שמחייכים אליה חיוך מאוזן לאוזן. ''את יודעת משהו?''
''מה?''
''ברגע שסיוון אמרה לי שמיכה בדרך כמעט רציתי להרוג אותו, נשבעת לך.''
''גילי.''
''מה, יפה שלי מצנעה?''
''תעשי לי טובה ותשכחי ממיכה עכשיו. סבבה? אנחנו לבד כאן. רק הרוח ואת ואני.''
''מה שתגידי.'' היא עונה ומייד חושקת שפתיה בעונג, כששפתיה של חברתה נסגרות על הפטמות המתעוררות היטב לחיים... אז גיל מתכופפת למרגלותיה של סער ומושכת בחגורת המכנסיים שלה ופותחת אותה. היא אוחזת בכפתור המכנסיים ופותחת אותו ואחריו את יתר הכפתורים. סער מנענעת את אגנה ומסייעת לה לחלץ את המכנסיים ממנה עד לברכיה. הן חולצות מהר מאוד את נעליהן הגבוהות, מסירות את הגרביים, ואז גיל מושכת את המכנסיים עצמן ממנה ומשליכה אותם הצידה.
בתוך רגע קצר, שתי נשים צעירות מתגוללות עירומות כביום היוולדן, פעם זו לצידה של זו ופעם זו מעל זו. לרגע קל, גיל רוכנת בשליטתה מעל גופה הכהה והיפה של סער, ורגע אחר כך רגליה של זו נשלחות מאחורי גבה, ואצבעותיהן משתלבות והופכות את גיל על גבה, נותנות את השליטה לסער.
פעם זו סער שמסיטה את ירכיה של גיל הצידה לכדי פתיחה רחבה, ופוערת בכך את שפתיה התחתונות לכדי 'חיוך' רחב ומזמין. אז יורדת ומוצצת אותן ואת מיציה המדהימים, ומשחקת בלשונה הרטובה בפיסת הבשר הנפוחה.
ופעם זו גיל המביאה את כל גופה העירום בתנועות קצובות, דרך גופה של סער. כשהיא נמרחת שוב ושוב בנוזלי תשוקתה ומאמצת לעצמה את ריח גופה של חברתה.
והן נושמות נשימות כבדות וקצובות, חוסכות במילים אך לא חוסכות בהברות קטועות וביללות ואנחות... ומתנשקות וממששות ואוחזות ומאמצות ושורטות ולופתות ומבקשות עוד ועוד. שוב ושוב כל אחת בתורה, הן נותרות ללא חמצן והדופק אץ לו רץ בספיד אדיר.

תנים מייללים חולפים בינות לאיקליפטוסים בזה אחר זה. אחדים מהם נעצרים ברתיעה בסמוך לגופי האדם הנעים סמוך להם... מרחרחים ריחות מריחות שונים, חלקם טרם הכירו... ומשם שמים פעמיהם בעקבות ראשי הלהקה.
תנשמת אחת ניצבת גבוה מעל לראשיהן.
היא נועצת את טופרי רגליה החזקות בברזל הכבל המלובן, אישוניה הבולטים נעים בתוך עיניה החדות, שעה שראשה סובב לו, מבלי שינוע גופה כולו ולו בסנטימטר. פתע, לא ממש רחוק מסער וגיל, עטה התנשמת בפרוש כנפיה האדירות וצוללת לעבר העשב הירוק, שם כנראה ניסה נברן כלשהו לנוס על נפשו לשווא.

כשהשעה כבר שלוש דקות לשתיים, מגיחות נטע וליאנה שלובות ידיים למשמרתן האחרונה בהחלט להגנ''ש הנוכחי.
סער וגיל מתארות להן ביובש את אשר אירע למיכה ומכינות אותן לבואם של הסיירים בג'יפים במהלך הלילה.
''אני במקומכן הייתי עומדת על המשמר... יכול להיות מביך קצת אם הם יבואו ו....''
''ביי בנות. לילה טוב בנות.'' ממהרות אלה לנפנף את אלה.
כשסער וגיל רחוקות מספיק מהעמדה, שתי נשים אחרות מתגוללות על עשבי הינבוט המצויץ שמשום-מה רמוס כאילו כבר התגוללו בו קודם לכן.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...