ימים ראשונים בצה''ל

כבר תמו יומיים מפרכים של אימונים והרגשתי כאילו התאמנו כבר מעל לחודש. זה היה בוקר והחום היה כבד, אפילו נראו סימנים לכך באוויר.
ככול שהיינו עייפים יותר כך צעקותיו של המפקד גברו, ככול שרגלינו כבדו כך גם נדרש מהן לאוץ.
ישבתי לי, בדאגה שלא יראו אותי, כדי לנוח לכמה שניות בודדות.
נשמתי נשימה עמוקה והערכתי את הרגע המתמשך הזה של המנוחה, לא רציתי שייגמר.
חשבתי על תמרה, כבר מעל ליומיים שאני תופסת אותה שולחת לעברי מבטים חטופים. כשאני מבחינה במבטים שלה אני מרגישה איך נוצר בינינו מן קשר, מרגישה כל מיני זרמים באוויר ומעט פרפרים בבטן. היא מאוד יפה והיא מזכירה לי מאוד את מרי, רק שהיא פחות פעלתנית ממה שמרי הייתה. היא רגועה יותר. מה שכן מזכיר אותה זה המבט החודר שנדמה שהיא יודעת את כל הסודות שאני שומרת אצלי בראש, והחיוך השובב הזה שלה.
מעניין מה מרי הייתה חושבת על תמרה. לדעתי הן היו מסתדרות על השנייה הראשונה, אבל נוסף לזה מעניין אותי מה מרי הייתה חושבת על מה שעשיתי. היא בטוח לא הייתה אומרת שזה מעשה טיפשי, היא בטח הייתה אומרת שזאת סוג של הרפתקה. היא תמיד הייתה מחפשת סוגים כאלו של הרפתקאות, מה שגרם לה לכל כך הרבה הערצה והתקהלות סביבה.

''מצאתי אותך!'' איתי הגיח אל תוך האוהל בצהלה מיותרת, ''חשבת לנוח? אתה טועה טעות רצינית ידידי היקר!''
''אם לא אכפת לך, זה התפקיד של המפקד לגלות אותי ולדרבן אותי לעשות משהו עם עצמי.'' אמרתי לו בחוסר סבלנות.
''בדיוק! המפקד שלח אותי לכאן.''
''מה?! הוא ידע שאני נמצאת כאן?'' שאלתי בהפתעה, לא מבחינה שהסגרתי את עצמי.
''נמצאת?'' איתי ניסה לתקן אותי.
''סליחה! זה החום, 'נמצא'. מרוצה?''
''לא עד שתקום ותבוא לעזור לי.'' הוא מרח על פניו חיוך מעצבן.
''טוב, אם אין ברירה אז אין ברירה... אני בא.'' קמתי ממקומי והלכתי בעקבות איתי.

הגענו לשירותים הצבאיים והבחנתי שאיתי מחזיק בידו דלי, מגב וסמרטוט רצפה. ''תתכונן למראות קשים, כי אנחנו הולכים לנקות את השירותים.'' הוא לקח את הסמרטוט, טבל אותו במים, השליך על המגב והחל לנקות את הרצפה בקצב מהיר כאילו מנסה להרשים אותי ביכולות הניקוי שלו. האוויר בשירותים היה מחניק והרגשתי מעט בחילה בעקבות זה, נוסף על כך המדים של שנינו היו מצחינים מזיעה חמה שהתבשלה בחום השמש.
''למה אתה מחכה?'' הוא הרעיף לעברי מבט של חוסר סבלנות.
לקחתי את המגב השני, עשיתי את אותן הפעולות שאיתי עשה והתחלתי לנקות אחריו.
הייתה שתיקה והדבר היחידי שנשמע היה רעש המגבים שעשו מעט צמרמורת לאוזן.
איתי כחכח בגרונו ואמר, ''אז מה אתה אומר על מזג האוויר?''
''ככה מתחילים שיחות עם בחורה.'' חייכתי אליו, בדיעבד מתגרה במזל.
''אתה צודק, פעם ראשונה שאתה עומד להילחם?''
''כבר נלחמתי.''
ברגע שעניתי לו הוא הביט בי במבט שואל, ''זאת לא הפעם הראשונה שלך?''
''לא, הייתי בפלמ''ח.''
הוא צחקק מעט ונתן לי מעיין טפיחה על השכם, מעצבנת וגם כואבת מעט. ''אבל זה לא נקרא, כי זה לא צבא רציני.''
מההתחלה הרגשתי שאני לא מחבבת אותו במיוחד, אבל באותו הרגע הרגשתי שאני לא סובלת את הבן אדם הזה. ''מה זה לא צבא רציני?'' שאלתי בהיסוס.
''קודם כל זה לא צבא שהוא תחת מדינה וחוץ מזה גם היו בנות בפלמ''ח''.
הרגשתי שאני כבר מאבדת את הסבלנות! לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי שאני עונה לו את התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת. ''תקשיב טוב! ראשית, ללא הפלמ''ח בכלל לא הייתה לך מדינה ושנית, הבנות בפלמ''ח היו לוחמות טובות יותר ואמיצות מהרבה בנים שאני רואה כאן! תיתן כבוד למה שאתה מתבסס עליו.''
איתי נראה מעט מופתע, ''לא חשבתי שהפלמ''ח כל כך יקר ללבך, אם הייתי יודע הייתי מדבר אחרת.''
שתקתי לדבריו והחלטתי שכמחאה אני לא אגיב לו, אלא רק כשאראה לנכון.
''טוב, בוא נעביר נושא!'' הוא חשב כמה שניות ואז עיניו הבריקו, ''בוא נדבר על בנות!'' הוא החל להעביר את הסמרטוט בקצב נמרץ על גבי המרצפות ברגע שהעלה את הנושא הנחשק. ממש חיזק את התחושה שהייתה לי לגביו מלכתחילה. ''מה אתה אומר על הפקידה הפלוגתית שלנו?'' הוא חייך חיוך מעצבן.
''היא בסך הכול עושה את התפקיד שלה ולא נראה לי שהיא מעוניינת שיחלקו חוות דעת עלייה.'' אמרתי לו באדישות.
''באמת?'' נשמע מקולו צל של ספק, ''לדעתי היא ממש, אבל ממש חרמנית, ראית איך היא הסתכלה עליי אתמול? היא רק מחכה שאיזה חייל חתיך, כמוני למשל, יחזר אחריה.''
הרגשתי איך אני כמעט ועומדת להתפרץ מרוב זעם, איך הוא מרשה לעצמו בכלל לדבר ככה על מישהי שתורמת למדינה בדיוק כמוהו! מה הוא חושב, שאם את בחורה אז את מתגייסת כדי לחפש בנים?!
לקחתי כמה נשימות, ''אתה דביל לגמרי.'' אמרתי לו והלכתי מהמקום כשאני משאירה אחרי עבודה שלמה לעשות.
החלטתי שמצידי למכור את נשמתי למפקד רק לא לבלות זמן ביחד עם הדביל הזה.

הלכתי לכיוון המפקד מתוך ידיעה שיהיו לזה השלכות רבות.
החיילים היו באמצע ריצה, שמעתי אותו צועק עליהם ואז הוא הפנה את ראשו לעברי, מחייך מין חיוך אכזרי, כנראה שמח שיש לו חייל נוסף להתעלל בו.
''שלום-שלום רוזמן, אתה לא היית אמור להיות פה כבר מזמן?!''
''כן המפקד, אבל איתי אמר לי שביקשת ממנו שישטוף איתי את השירותים''
''זה נכון, אבל לא ביקשתי ממך, תחזור לעבודה ותעשה עוד עשרים הקפות נוסף לעשרים שכולם עושים!''
ישר רצתי יחד עם כולם, לא מאמינה שאיתי יכול להיות אפילו יותר דביל ממה שחשבתי.

אחרי כל האימונים והריצות התחיל להחשיך וכל החיילים היו בדרך לחדר האוכל, חוץ ממני כמובן שלא הייתי ממש רעבה. טוב, הייתי רעבה פיזית, אבל לא הרגשתי רצון לאכול.
הייתי בדרך לאוהל השינה שבדרכו אליו ישנו גם את האוהל של תמרה.
בכול פעם שעברתי ליד האוהל שלה הגנבתי מבט חטוף לראות פעם נוספת את פניה ובכול פעם שהייתי רואה את פניה רק לשבריר שנייה הרגשתי איך הפרפרים ממלאים לי את חלל הבטן וכנראה ששעה בלילה תיחסך משנתי. תמיד באותה השנייה הייתי רואה את פניה מרוכזות בעבודה או שהיא אכלה דבר מה מחדר האוכל. לא משנה מה היא עשתה, תמיד, אבל תמיד היא הכניסה לזה המון חן.
עברתי ליד האוהל שלה ומתוך הרגל ישר קפצתי להציץ ולראות פעם נוספת את פניה, מה שראיתי היה הרבה יותר מאכזב.
ראיתי אותה יושבת על הכיסא כשמעליה רוכן איתי ונראה שעומד לנשק אותה.
מהר הסטתי את מבטי והתכוונתי ללכת, לא מאמינה שמה שאיתי אמר עליה מתברר כאמת, אבל מה ששינה את דעתי היה מה ששמעתי אחרי זה.
''את יפה.'' הוא אמר לה בטון שמנסה להיות רך ואוהב.
''תלך מכאן עכשיו! יש לי עבודה לעשות.'' קולה נשמע רועד, אבל נחוש.
''את לא מבינה שאני אוהב אותך, תני לי רק נשיקה אחת ממך ואני הולך.''
''אם היית אוהב אותי היית עוזב אותי בשקט!''
הרגשתי איך הלב שלי דופק בקצב מהיר והאדרנלין כאילו מוכן לפרוץ החוצה ומבלי לחשוב הסטתי את הבד הרופף בכניסה לאוהל ונכנסתי כאילו רוח עזה הכניסה אותי. ''תעזוב אותה!'' צעקתי לו כשאני נחושה במעשיי.
הוא הביט בי וחיוך עלה על פניו, ''אתה לא רואה שאני עסוק? מה אתה נדחף עכשיו?''
''עסוק בלהטריד?!''
תמרה נראתה מופתעת מהמצב ודחפה ממנה את איתי, ''תעזוב אותי!''
''מה נכנס בך עכשיו שאת מתנהגת ככה פתאום?!'' הוא סטר לה והרגשתי שהוא הוריד את כל המחסומים שהשתלתי לעצמי נגד הכעסים כלפיו והתנפלתי עליו. השכבתי אותו על הרצפה והכנסתי לו אגרוף לבטן כדי שיהיה בהלם ובגלל שבכל זאת לא הרגשתי צורך לפגוע בו ממש.
''תעזוב אותי!'' הוא צעק ונראה שדמעות החלו לפרוץ בזווית עיניו.
''קודם תתנצל.'' לחצתי על גרונו כדי שימהר.
פתאום הרגשתי את הרגל שלו מסיטה את רגלי והמצב מהר מאוד התהפך ואני זו שהייתי על הרצפה והוא היה מעליי. הוא התחיל לתת לי שלל אגרופים בבטן ואפילו שניים בפנים והכאב היה חזק מנשוא. האגרופים שלו היו כמו ברזל והשאירו אחריהם זכר ארוך טווח.
מתוך כל הכאב הזה הצלחתי לראות את תמרה אוחזת בידו ומנסה לגבור עליו, אפילו שמעתי אותה צועקת ''תעזוב אותו!''
כשהוא הפסיק, הבטתי בפניו והוא נראה בהלם מוחלט, אבל לא הבנתי ממה. הוא קם ומלמל ''אני מצטער, לא ידעתי שאת...'' ויצא מהאוהל מהר.
מיד הבנתי מה גרם לו להגיב ככה ואז ראיתי. החולצה שלי הייתה חצי פתוחה ומתוך התחבושות שעטפו את החזה שלי הציץ החריץ הנודע.
תמרה עוד לא שמה לב, כנראה הייתה בשוק מהתנהגות של איתי.
מהר סגרתי את הכפתורים של החולצה ומבלי שתשים לב סידרתי מעט את התחבושות שישטיחו את כל החזה.
''אתה בסדר?'' היא ניגשה אליי מהר ועזרה לי לקום, ''אל תלחץ, אבל יורד לך מלא דם מהפנים.''
''אני אסתדר.'' ניסיתי לחייך מתוך הכאב.
''אני לא יודעת איך להודות לך על שהגנת עליי ככה, אתה ממש אמיץ!'' היא חייכה אליי. ''אבל פעם הבאה תדע שאתה לא צריך לעשות כלום כי אני יודעת להסתדר לבד מצוין.''
''רואים איך את יודעת להסתדר לבד.'' חייכתי אליה.
היא שתקה כמה שניות, כנראה מתוך מבוכה ואז ניגשה לשולחן שלה והוציאה מאחת המגירות ממחטות נייר, היא ניגשה שוב אליי והחלה לנקות לי את הדם מהפנים בתנועות עדינות. יכולתי לעמוד שם עוד שעות נוספות, ההרגשה הייתה נעימה שאין לתאר.
היא חייכה אליי והביטה לתוך עייני, ''אתה ממש יפה, כמעט כמו אישה.'' היא אמרה בקול עדין ועיניה התרחבו ושפתיה נראו כה קרובות וכך גם נשימת אפה. ידה אחזה בידי בעדינות ושפתיה קרבו אל פניי באיטיות עד שלבסוף היא נשקה לי ברוך על הלחי.
פתאום כל הפרפרים קמו לתחייה והרעידו לי את חלל הבטן והלב שלי החל לדפוק אפילו מהר יותר ממקודם.
''אתה חושב שלא שמתי לב?'' היא לחשה לי באוזן.
''מה?'' הייתי מופתעת.
יכול להיות שהיא יודעת על הזהות האמיתית שלי?!
היא חייכה כאילו יש בידיה מידע מנצח, ''אתה חושב שלא ראיתי אותך כל ערב מציץ אל תוך האוהל?''
''איך שמת לב?''
''השאלה היא איך לא שמתי לב.''
''שלא נדבר עלייך עכשיו.''
''מה אני עשיתי?'' היא נראתה מופתעת.
''את חושבת שלא שמתי לב בכול פעם שאת בוהה בי?''
''אני בהיתי בך?!''
''אל תכחישי בבקשה, אני ראיתי, אני לא עיוור.'' חייכתי ויצאתי מהאוהל.

המצב ממש רע, מי שהכי מסוכן שידע על הזהות שלי עכשיו יודע עליה! מה שנשאר לי זה לקוות שלא יפלוט שום דבר.
לעזאזל! את בטח חושבת שאני ממש עלובה, לא כך מרי?