ואז 'זה' החל לחלחל. אין ל'זה' רגע ספציפי, מקרה אחד שניתן לשים עליו את האצבע או נקודה ספציפית. 'זה' פשוט החל מכרסם ומכלה כל פיסה טובה. הדבר היחידי שנילי יודעת הוא ש'זה' החל חודש אחרי שעברו לגור יחד בדירתם החדשה ברחוב מאנה ארבע. לאחר חמישה חודשי התאהבות מטורפת, רונית החלה ללחוץ על נילי לעזוב את דירת סבתה ולחפש דירה חדשה. בתחילה, נילי סירבה בתוקף, אבל רונית לא ויתרה והתעקשה להסביר שנמאס לה להרגיש כמו דייר משנה, וכי היא רוצה לפתוח דף חדש בחייה וזה אומר דירה עם החפצים שלה, העיצוב שלה והבלגאן שלה!
נילי לא הבינה מה רע לה בדירה הנוכחית. היא פינתה חצי ארון עבורה וממילא רוב החפצים שלה היו שבורים, קרועים ומנותצים, אך רונית החמיצה פנים וענתה כי בדירה הזו היא מרגישה אורחת עם חצי ארון בגדים והיא רוצה דירה שבה תוכל סוף סוף להרגיש בבית. נילי התפתלה וסירבה לשתף פעולה עד שרונית פסקה חד משמעית שהיא מתחילה לחפש דירה חדשה עם או בלי נילי. נילי כמובן חשה את הפאניקה גואה בכל גופה ועוד באותו היום החלה לסרוק את אתר הומלס. כעבור שבועיים וחצי הן מצאו דירת שניים וחצי חדרים, מקסימה ומוארת ברחוב מאנה. נילי מיד מצאה שוכרים לדירת סבתה והמעבר היה חלק. רונית מיד רצה לקנות ספות, שולחנות, תמונות, כלים ואת חצי איקאה ונילי הביאה את כורסת הטלוויזיה, המחשב, ארון הבגדים והפלזמה מדירת סבתה. היא נפרדה בעצב מסטאלין, החתול של השכנים והשביעה את הזוג שעבר, לתת לו חלב בפינת המרפסת אחת לשבוע. החלק המרגש ביותר בכל המעבר היה התגייסות הוריה של נילי. חודשיים אחרי שהיא יצאה מהארון הם היו כמעט מנותקים ממנה ואז אט אט הכאב נפרם, אימא שלה החלה לעבור תהליך השלמה ששיאו היה בהתפרצות בכי בלתי נשלטת בחדר המורים בבית הספר בו עבדה. המנהלת מיד קראה לה לחדרה ושאלה ''מה קורה? הכל בסדר בבית?'' לצליל המילה ''בית'', התייפחה שוב אימה ומלמלה מילים שבורות והברות קטועות. המנהלת מיד הבינה במה מדובר וחיוך של הזדהות התפשט על פניה ''גם הבן שלי יצא מהארון... לפני שנתיים.''
''מה?'' נדהמה אימא של נילי לשמוע והבכי פסק באחת.
''כן, זה היה משבר גדול עבורי, ראיתי את כל החלומות שלו קורסים בזה אחר זה ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.''
''אז מה קרה?'' שאלה בסקרנות, מנגבת את דמעותיה.
''לאחר תקופת אבל, כעס, בכי וזעם הבנתי שאלו החלומות שלי שקרסו... לא שלו! הוא דווקא הפך להיות שליו ואוהב.''
''אז מה... פשוט השלמת עם זה? נכנעת לטירוף הזה?''
''אני חושבת שלמעשה השלמתי עם עצמי... אפשר לומר מסע אישי - פרטי שלי של יציאה מהארון.''
אימא של נילי לא לגמרי הבינה את הדברים האחרונים שנאמרו בחדר אך חשה מעין הקלה, היא גילתה לזר סוד שלא חשבה שתחשוף לעולם ועוד קיבלה תגובה אמפאתית ומזדהה, במקום תגובת הסלידה והריחוק שציפתה לה. מאותו יום נכנסה באופן קבוע לחדרה של המנהלת ויצאה כל פעם מחוזקת ועם תובנות חדשות. לאחר שלושה חודשים הבינה כי החיים ממשיכים ותודה שלא מדובר במחלה סופנית. אך יתרה מכך לראשונה בחייה היא חוותה סוף סוף את תחושת הנפרדות מביתה האהובה. אם תמיד חשבה שעליהן להסכים לכל דבר, לפעול יחדיו, לחשוב אותו הדבר כי זאת אהבה ומשפחה, אז האסימון ירד. נילי פועלת בדרכה ועל פי צו אישיותה והיא בדרכה שלה וזו כנראה משמעות המילה אהבה. ללא גבולות, ללא ציפיות וללא הצורך לשנות.
לשמחתה של נילי הן החלו להתקרב שוב, שיחות הטלפון היומיות חזרו והפכו להיות פחות ופחות מעיקות, ולבסוף אימא של נילי נכנעה והזמינה את רונית לארוחת שישי. נילי הייתה באקסטזה. היא ראתה איך אט אט כל חלומותיה מתגשמים. היא אפילו החלה לעבוד בגלריה קטנה בצפון ת''א. אפשר להגיד שחצי שנה לאחר היציאה מהארון היה לה הכל. חברות טובות, תומכות ואוהבות, הורים מקבלים ומשתדלים, דירה מקסימה במאנה, עבודה בתחומה ובשעות נורמאליות ואת רונית, אהבת חייה. אז איך לעזאזל הכל השתנה?! למה 'זה' תמיד חייב לחלחל ולהרוס לי הכל, חשבה נילי שנתיים וחצי אחרי, שכובה במיטתם המשותפת אוחזת בפתק הוורוד שהשאירה לה רונית הנושאת ברחמה זיגוטה, פרי זרעו של זר אחר.