לילות לבנים - פרק כ''ב (ואחרון.)

הפיזור

ליל רביעי שעה 02.15 
בכניסה לבריכת השחייה


דקות אחדות לאחר שסיימו את משמרתן, זו לפני האחרונה בהחלט, גילי בדרכה לקיום ההבטחה שהבטיחה לסער. רחצה לילית! ולא סתם רחצה לילית כי אם רק שתיהן בסולו.
לאחר שטיפסו חיש-קל על השער ועברו לצידו האחר פנימה לבריכה, הן ממהרות מלאות התרגשות לאזור שפת הבריכה, היכן שממוקמות השמשיות וניצבים כיסאות הפלסטיק לרוחבה.
''וואי... אחות שלי... אני עוד רגע מתעלפת. אין דברים כאלה אני אומרת לך...''
''איזה מתוקה... את עוד לא ראית שום דבר! חכי שנהיה במים... אז תראי מה זה עונג אמיתי!''
גם אם הלילה הזה היה מואר בתחילתו, הרי שעכשיו חשיכה כמעט מוחלטת נפרשה לה. הבנות יודעות שעליהן להיזהר בהתקרבן לשפת הבריכה שלא תמעדנה למים בטרם תהיינה מוכנות. זה כמובן משרת את מטרתן להיות בלתי נראות לחלוטין. פה ושם קרקור צפרדעים רם מבטל בבת אחת את הדממה במקום. העדות היחידות לבואן של הבנות הן הצפרדעים שממהרות לקבל את פניהן באופן שרק הן מבינות את פשרו.
סער וגיל מציצות זו בזו בחיוך ערמומי וכאילו באיזה סימן מוסכם הן מתחילות להתפשט ביחד. רובי ה-M16 מונחים שניהם יחדיו עם המחסניות מתחת לאחד הכיסאות, וממש על אותו הכיסא זרוקות החולצות הצבאיות שלהן, מועפים גם המכנסיים, שני זוגות הנעליים נזרקים ברדיוס קטן משם, כמוהם גם הגרביים, החזיות ואפילו שני זוגות התחתונים.
סער, אחוזת חדוות נעורים, מתיישבת צמוד לשפה ומורידה בזהירות רגל אחת לתוך המים. הם מעט קרירים, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. שתי רגליה משתכשכות קצת, שעה שחברתה מצטרפת אליה וטובלת אף היא את שתי כפות רגליה במים. ''ברררר... זה קר...''
''זה קר? מה קרה לך?! זה אחלה מים לרחצה לילית! לא הייתי מבקשת משהו יותר טוב מזה! וחוץ מזה תביאי נשיקה!'' הן מתנשקות תוך כדי חיוך והנשיקה שמתחילה די פושרת מתלהטת במהרה. אז הן מפילות את גופיהן פנימה ומייד צוללות כדי שהטמפרטורה תהפוך עבורן לדבר של מה בכך.

בית דקל
שעה 02.30 לפנות בוקר


סיוון ניעורה משנתה שאך זה צללה אליה בשיא תנופתה. הסלולרי שלה מנגן ומנגן ללא הרף ומציק וחודר עמוק לנבכי תת-ההכרה.
''הלו... אוף... למה ככה? ''
''טוב... אז חסכת ממני לשאול מה שרציתי.''
''מה רצית לשאול? אם אני בדיוק באמצע מופע סטריפטיז על במה בהופעה במועדון תל אביבי?'' 
''יפה שלי... את גם עוגת שמרים עם אגוזים ודבש וגם קוראת מוחות מסתורית!''
''וגם עומדת לנתק לך את השיחה אם לא תגיע לפואנטה!'' 
''אוהו... מישהי פה עצבן...''
''מישהי פה מתה לישון ומטרידים אותה עם עוגות וכאלה...'' מייבבת סיוון.
''מה לעשות מאמי?! מישהו כאן סקרן לדעת מה המצב עם הקצינה שעל התחת שלה הוא הכי חולה בעולם.''
''אה, כן? ''
''בערך... משהו כזה.''
''נו... מה הבעיה שלך? מחר תראה אותי ותוכל לחבק לי את התחת ולעשות בו מה שיבוא לך! אבל כרגע אני חייבת להירדם כי אני שומרת עוד משמרת אחת.''
''מתי את חושבת שתהיי בבית?''
''אולי חמש כזה... לא יודעת האמת. לא בטוחה.''
''דיברת עם גילי?''
''אוף... אתה כזה קרציה... למה אתה חייב לדחוף את זה עכשיו? ''
''לא דיברת איתה...''
''לא עניינך, טוב? מה שביני לבינה יישאר ביני לבינה!''
''יו... את כזאת מעצבנת לפעמים... אפשר לחשוב מה ביקשתי כבר...''
''אלי... תן לי לישון! בחייך... אני לא אני עכשיו. אני באמת לא רוצה לריב איתך אבל אם זה לא יעצור כאן ועכשיו, אז זה יתפוצץ לשנינו בפנים, אני בטוחה בזה!''
''טוב...'' הוא אומר לאחר שתיקה קצרה. ''אני מת לנשק אותך על השפתיים המדהימות שלך.''
''בעיה שלך, תצטרך לחכות למחר בערב.''
''מה מחר? זה היום! היום יום חמישי וזה היום שאתן מסיימות שם.''
''טוב... אולי. אתה צריך להבין אותי שכל הימים פה דומים.''
''מבין אותך נשמה. מבין אותך יופי. יאללה... תירדמי. רוצה שיר ערש?''
''לא. רוצה לישון!''
אלירז מנשק לסלולרי שלו נשיקה שאינה נענית. הוא חולם על הרגע בו יוכל להתנפל על אהובתו שאליה כל כך התגעגע, בנשיקות רטובות ובחיבוקים ובמילות אהבה בלי הרף. אבל מצידו השני של הקו, סיוון נופלת שוב לתרדמה עמוקה למדי, אינה מבחינה אפילו שחברתה לחדר, גיל, איננה שם.

עמדת התצפית
שעה 02.50 


נטע היא הראשונה להבחין ברחש כלי רכב המתקרב בנסיעה במעלה כביש הביטחון. כשראשה מונח על העשב הלח וחולצתה הפתוחה מאפשרת לפניה של ליאנה להיתחב צמוד לגופייתה ולהרטיב אותה היטב, בדיוק היכן שאין חזייה אבל יש פטמות שדיים זקורות ודרוכות ומתחננות לחופש... ''ליאנה! מישהו בא, מותק. מישהו בא!''
''מי יבוא הנה? לא יכול להיות נו... את סתם מדמיינת.''
''לא, נו... תקשיבי!'' שתיהן נדרכות והג'יפים של הסיור החטיבתי נשמעים עכשיו קרובים להחריד. ''מהר! אימא... מה הם באים לפה הנודניקים האלה? מה הם איבדו בחור הזה?''
''אולי חברה נשית שאין להם באף מקום אחר?''
''למה את חייבת להיות כזאת צודקת כל הזמן?''
''כזאת אני - צודקת כל הזמן. תביאי נשיקה לחיי הצדק והזוגיות!''
''קחי נשיקה ממני לחיי האהבה!'' עונה לה נטע ומדביקה את שפתיה לליאנה בחופזה תוך כדי סגירת כפתור אחרון בחולצתה.

סמל איגור פותח את דלת הג'יפ בקול חריקה ומחלץ את עצמו על ציודו האישי החוצה. הוא מפהק פיהוק רחב שמאיים לבלוע חצי מרצועת עזה וזרועותיו נמתחות לצדדים. הוא מסב מבטו מעלה ורואה שם שתי דמויות שנראות עסוקות במשהו. ''שלום בנות, מה נשמע איתכן?''
''טוב מאוד, תודה. הכול בסדר בגזרה?''
''הכול מאה אחוז בגזרה. אתן רוצות קפה?''
''נשמח לקפה.''
גם סמל מיכאל, הנהג, יוצא מהג'יפ שלו ומסדר את חגורת נשקו בתנועה סיבובית, כדי שיהיה לו נוח יותר. מהמושב האחורי יוצא עוד חייל והדריכה על אבני החצץ בשולי הכביש מפרה את השקט היחסי. אז מגיח הג'יפ השני וחונה מעט אחרי הג'יפ הראשון, נעמד כשהמנוע עודו מטרטר עד כיבויו. ''הנה הגיעה ערכת הקפה שלנו סוף-סוף!'' מכריז סמל איגור. ''אלחנן! תביא איתך את הבלון גז עם הקפה והכוסות למעלה!''
משני הג'יפים יוצאים בסך הכול כחמישה חיילים והם מטפסים ועולים אל הבנות להסב להן חברה ולהרתיח קפה. רק סמל ברדוגו נותר באחד מהג'יפים כדי להיות בעמדת כוננות אם יצטרכו להניע במיידי.
מכשיר הקשר דומם כאילו פרץ השלום בגזרתם. תנשמת חדת עין עטה על עכבר שדה נמלט מעל גבי הגדר החכמה המגנה על היישוב.
הגברים מתמתחים וזרועותיהם נשלחות הצידה, רגליהם מקפצות במקום כדי שתצאנה מתנומתם והם נדבקים זה מזה בפיהוקיהם הגדולים. הבנות קורצות זו לזו ומחייכות. 
שעה שסמל איגור ממתיק את הקפה שעוד רגע ירתח בפינג'אן, הן ממתיקות סוד משותף רק להן!

שער הכניסה ליישוב
שעה 03.00 לפנות בוקר 


לאחר שפתחה את שער הברזל לשני הג'יפים של הסיור החטיבתי, נפרדת מזה הראשון בניע יד לשלום בלבד, נותרה משי לפטפט עם אלחנן, סמל שישב ליד הנהג של הג'יפ השני. בישראל כמו בישראל, את מגלה פתאום מישהו שלמד מחזור אחד מתחתייך באותו בית ספר עירוני. אבל למה רק עכשיו? אחרי שבילו שבוע שלם אחת מתחת לאף של האחר ולא היה להם מושג.
גורל שכזה... אז משי הביאה צווחת התלהבות ומייד עשתה סיבוב לצידו השני של הרכב והוא פתח והם התחבקו והוא נשק ללחייה, ויוליה לא אהבה את המחווה הזו וזה בלשון עדינה יש לומר... כל כך הרבה שאלות היא רצתה להמטיר עליו, אבל החברה מהסיור האיצו באלחנן שמוכרחים לעלות לעמדה האחרת ולראות שהכול שם טוב ואז אפשר לחזור ולחנות פה לקפה ולתת להם מעט זמן לשוחח.
לאחר שהג'יפ של סמל אלחנן נתן גז והותיר אחריו ענן אבק, ממהר להדביק את עקבותיו של הג'יפ הראשון, שבה משי בבדידותה לפתוח את הדפדפת שסגרה והכניסה לשקית קודם לכן. היא פותחת כעת בעמוד המסומן ולפניה המכתב שהחלה כותבת קודם בכתב ידה העגלגל והמוקפד.

''...מזה אין לך מושג מה זה לאהוב אותך יותר מיום ליום וכל יום שעובר זה נראה קשה עוד יותר לא לספר לך. וגם להגיע למקום ששורץ נשים שאחת בתוך התחת של השנייה במשך 24 שעות ביממה ממש ועדיין לא להיות מסוגלת להשתחרר מהסוד הארור הזה. אין לך מושג הכי קטן כמה כואב לי לראות שבגלל הביישנות הארורה שלי, אני נאלצת לגלות פתאום שיש לך מישהי שרק פה במקום הזה הכרת ואתן מתגלגלות אני לא יודעת איפה ואיפה לא... ו... ועכשיו אני מתחילה ממש לפחד שאולי בגלל שפחדתי לגלות לך כמה אני אוהבת אותך, אז זה עלול להיות לי מאוחר מידי.'' משי עוצרת את שטף הכתיבה ומושכת באפה פעם ועוד אחת, מבטה מטשטש מהדמעות הארורות שיורדות עכשיו מעיניה. הכלבה חשה בכאבה ומתחככת ברגליה, מעבירה את לשונה על גבי רגלה ונותנת בה מבט נבון מאין כמוהו. היא מרימה אותה בשתי זרועותיה אל ברכיה ומנשקת לאפה. אז הדמעות שוב אינן יכולות לעצור עוד ובכיה רב! גופה של משי רועד כולו והיא מרשה לעצמה להשתחרר ולייבב בקול חרישי אמנם, אך נשמע. אם לא כעת אימתי?
''בקיצור יפה שלי, אני לא מסוגלת יותר לשמור את הסוד הארור הזה אצלי בלב ואני מוכרחה שתדעי. אני אוהבת אותך הכי בעולם כמו שאי אפשר לאהוב אף אחד אחר. ואת יודעת שאני יודעת מה זאת אהבה. זה לא משהו זר לי! לא איכפת לי אם הגילוי הזה ינתק אותנו לכמה זמן. ממילא אני לא יכולה להמשיך ולהיות איתך בקשר יומיומי מבלי שתדעי את האמת! זה לא נכון וזה לא בריא. עדיף שלא נתראה אם תדעי ולא תוכלי לסבול אותי אחר כך או משהו דומה...
רוצה מאוד לחבק אותך ולנשק אותך על השפתיים ושתהיי שלי לעולמים.
מהאוהבת אותך, משי.''
לאחר שתלשה בזהירות ובהקפדה את נייר המכתבים מהדפדפת, קיפלה אותו יפה והשחילה אותו לתוך המעטפה הממוענת משכבר, היא חותמת אותה כעת עם קצה הלשון בזהירות שלא להיחתך. יודעת שעליה לנהוג כמו שתכננה מראש ולתחוב את המעטפה לתיקה של זו עוד בהיותן כאן, אולי רגע לפני שתעזובנה את היישוב.
עכשיו, כשמהמשימה הכי חשובה מאחוריה, או אולי עוד לפניה, תלוי איך מסתכלים על זה, היא יושבת כשרגליה מתנועעות בחוסר מנוחה על הכיסא, ממתינה לבואם של רכבי הסיור ובראשם סמל אלחנן כמובן, שישוחחו איתה ויסייעו לה להעביר את משמרתה האחרונה פה ביתר קלות.

בריכת השחייה
שעה 03.25 לפנות בוקר


נעים להן למדי בשיכשוכן במי הבריכה. אמנם העיניים קצת שורפות לשתיהן מכמות הכלור שיש במים, אבל זה לא מצליח להעיב על הכיף. העירום הזה בו שתיהן נמצאות יחד כבר מזמן הפך לדבר הכי טבעי שיש, כך שהן כמעט שכחו מזה. מענג להן ללטף זו את זו ללא כל חשש, לצלול לקרקעית הבריכה מדי פעם בפעם, לנסות ולהבחין בדמותן שם למטה וכשהדמויות מטושטשות פחות, אז הן מעוות את הפנים ועושות זו לזו פרצופים.
למעלה משעה שהן פה. הן הספיקו כבר לשחות כמה בריכות חזה וחתירה וגב, לפעמים מתחרות ולפעמים לא... לקחו זמנים כל אחת בתורה בצלילות לעומק ובשהייה מתחת לפני המים. הן גם שתקו דקות ארוכות וגם הסתערו פתאום זו על זו בנשיקות אוהבות וחושקות. והיה הרגע ההוא שבו גיל פתאום פרצה בבכי לא צפוי ולא כל כך מוסבר. וסער ליטפה את שיערה, אבל הצורך בסיגריה הפריע לה לנחם את גיל כמו שצריך.
''שקט! חכי שנייה! אני שומעת משהו!'' השתיים קופאות על עומדן בתוך המים ומטות אוזן דרוכה לנעשה. כעבור רגע ארוך אכן נשמע צליל מתכתי משהו, דומה למפתח המסובב בתוך מנעול. ''שמעת את זה?'' לוחשת גיל לסער. סער עונה לה רק עם הראש ועיניה מביעות חרדה. לקשקוש המפתחות ורחש המנעול, שכעת אי אפשר לטעות! זה ממשי! נוספים פתאום קולות דיבור נשיים. גיל וסער תופסות זו בזרועה של זו והן מבוהלות ממש. חריקת שער הבריכה נשמעת היטב ולאחריה מייד נסגר השער ושוב המפתחות מקשקשים במנעול החלוד. דממה. לאחריה רחש כפכפי גומי המהלכים ממש לכיוון בריכת השחייה. הצעדים הולכים וקרבים וצחוק נשי מתגלגל מעיד עד כמה האורחים קרובים אליהן. בתוך המים באחת הפינות, הבנות מנסות להשתופף הכי נמוך שהן יכולות ולא להיראות.
ממש מעליהן בסמוך למקום הימצא חפציהן האישיים, כולל כמובן שני רובי אם-16, ניצבות שתי דמויות בחשיכה ומתנשקות. צליל הנשיקה האינטימית כל כך, מבדר את סער שכמעט ופולטת בת-צחוק קולנית. גיל ממהרת לסתום לה את פיה עם כף ידה.
''ניכנס למים מתוקה?''
''רגע, יפה שלי, רגע! תני לי עוד חצי שנייה של התנשקות. התגעגעתי בטרוף.'' בת לווייתה מגחכת קצת ומדביקה שוב את שפתיה לשפתי זו שאיתה. ''תגידי סמדר, את בטוחה שלא יעשו לנו בעיות? אני לא שקטה.''
''את באמת חושבת שהייתי מסבכת אותך?''
''ברור שלא, אבל... את יודעת... בכל זאת... המשרה שלי והדוגמא האישית...''
''לזה אני מתכוונת, מאמי. הכול בסדר גמור. אם יש מפתח אז זה לא משהו פלילי.''
''טוב... אני חושבת שהצלחת לשכנע אותי. שניכנס עכשיו?''
הצעירה יותר מבין השתיים מסירה מעל גופה של חברתה את חלוק הרחצה ו... ''תגידי, אור... מה דעתך להתפשט לגמרי?''
''להתפשט? מה, עירום מלא כאילו?''
''למה לא? מי יידע? אף אחד לא יבוא.''
''אבל... לבשתי בגד ים, מה... את רצינית סמדי?'' 
''חחח... ברור שאני רצינית, את גנובה? רואים שאני חסרה לך בחיים...''
''מה הכוונה רואים? איך רואים?''
''את לא ספונטנית כמו שהיית קודם, נו... זה לא ברור?''
''מה את רוצה? יש לי חיים רציניים מדי מאז שהתגייסת. ככה זה. ניצני עם כל הדרישות שלה, התלמידים, הבחינות שיש לי לבדוק... חוץ מזה לא הייתי ספונטנית גם לפני שפגשתי אותך. זה כנראה רק במחיצתך קורה לי.''
''סבבה, אז עכשיו אני פה כדי להשפיע עלייך ואת הולכת להתפשט. עירום מלא.'' בעודה אומרת זאת, היא מסירה מעליה בקלות רבה את בגדיה ולפני שחברתה תספיק להגיב, היא מזנקת ממש מעל לראשיהן של גיל ושל סער בקפיצת ראש ישר לתוך המים ברעש רב.
גיל וסער מביטות בחרדה זו בזו ומנסות להיעלם עוד יותר. מעל לראשיהן הן שומעות כיצד האישה הבשלה, זו שהיא כנראה מורה, מסירה בהיסוס את בגד הים מעל לגופה. אז היא מתיישבת במערומיה על גבי הרצפה ושולחת כף רגל לתוך המים, שכמעט ונוגעת בטעות בסער.
''נו, אורי... בואי! המים נהדרים. בואי כבר פנימה.''
''סמדר... סמדר מותק... את חייבת לבוא!'' קולה של אור נשמע מבוהל עד אימה.
''מה יש?!'' שואלת סמדר תוך שהיא מתקרבת בשחיית חזה מיומנת לשפת הבריכה.
''תסתכלי!'' אור אוחזת בידיה באחד מהרובים ובשלל הבגדים שהיו על הכיסא.
''זה לא הנשק היחידי, יש פה עוד אחד!'' חברתה מחניקה קריאת השתוממות, נצמדת למעקה ומניפה את גופה העירום כלפי מעלה לעלות חזרה.

''זה שלנו!'' נשמע פתאום קול אישה מתוך החשיכה ממש בסמוך לשתיהן.
אור וסמדר אינן מצליחות להחניק קריאת בהלה וממהרות מייד לכסות את מערומיהן.
''סליחה שהבהלנו אתכן בצורה כזאת, נכנסו פשוט לפניכן והסתתרנו.''
באומרה את הדברים גיל מתקדמת ונגלית כולה, מבלי כמובן לחשוף את מערומיה שלה. גם סער צצה בתנועות איטיות ונבוכה למדי.
''מי אתן? מאיפה באתן הנה? טיפסתן מעל השער?''
''אנחנו... קצינות מההגנ''ש. אבל בבקשה אל תספרו לאף אחד שראיתן אותנו כאן.''
''מה... אז התפלחתן לבריכה כאילו?'' שואלת אור וחיוכה הנפלא נחשף.
''כן... אפשר להגיד שהתפלחנו. אתן בטח מפה, לא?''
''כן. אנחנו מפה. אבל אל תדאגו! לא נגלה לאף אחד עליכן. אתן גם לא חייבות ללכת עכשיו. תישארו.''
גילי וסער מחייכות חיוך ענק זו לזו ובהחלט נושמות לרווחה. ''אתן יכולות להתפשט, זה בסדר. גם אנחנו בעירום מלא.'' מוסיפה סער. ''אגב, אתן מעשנות אולי?''
''אני מעשנת. את רוצה סיגריה?'' אור תוקעת בסמדר מבט חד ורציני. ''לא עכשיו. אורי. לא עכשיו.'' מנסה סמדר לצנן את כעסה תוך כדי שהיא מחלצת קופסה מעוכה מכיס מכנסיה שעל הרצפה. ''איזה מזל שיש פה אנשים שתמיד מצילים אותי עם סיגריות. לא יודעת איך הייתי מסתדרת אחרת. תודה מותק.'' סער לוקחת נשיפה מהסיגריה שסמדר הציתה עבורה, וגופה עדיין ברובו בתוך המים. אם כי... כשהיא טיפה מתרוממת מעלה שהשאיפה תעיף את העשן הכי למעלה שהיא יכולה, חלק גדול מהחזה היפה מתרומם ובולט לרגע וסמדר מבחינה בזה ומחייכת אליה.
''יאללה אור... בואי למים!'' קוראת סמדר אחרי שסיימה את הסיגריה כמעט עד הסוף והשליכה אותה ממנה הלאה. ''את חייבת לספר לי איזה שטויות חדשות עשה גידי מאז שאני לא כאן.''
אור מסירה את בגדיה אחרי שווידאה שסער וגיל עסוקות בשחייה לאורך הבריכה, והיא נכנסת כולה למים בעקבותיה של סמדר. ''את... שלא תעיזי עוד פעם להגיד את השם הזה. ברור? מה, את מחפשת לעצבן אותי?'' היא קרבה לסמדר ומתיזה סילון מים חזק עם ידה לעברה.
''ברור.'' עונה סמדר ''אבל עזבי בעצם את גידי. תגידי לי מה עם ניצני. היא שואלת עליי?''
מהר מאוד שני הזוגות ממשיכים בעיסוקיהם כמעט כאילו הגיעו ביחד. תכלס כל זוג לעצמו, אם כי גיל וסער יודעות מצוין כמה מזל נפל בחלקן שהבנות שהגיחו פתאום עשויות מהזן המבין ושהן מי שהן. אחרי שעה בערך הן שוב אומרות תודה לסמדר ולאור, הן מתלבשות במהירות ואוספות את נשקיהן ואת יתר הציוד, וסער מספיקה לשנורר מסמדר עוד סיגריה מצילת נפש והן זוכות אפילו שיפתחו עבורן את השער כדי לצאת משם לעבר המגורים.

לאחר שהגיעו השתיים לבית דקל, הן נכנסו חרש למקלחות ונהנות משפע של מים רותחים. המעמד והמקום, העירום הבלתי פוסק כמעט, שלהן עצמן ושל הבנות שזה עתה נפרדו מהן, אך זכו לשהות במחיצתן זמן רב, עשו אותן חרמניות באופן מיוחד. על רצפת המקלחת ממש מתחת לזרם השוצף-קוצף לו, השתרעה גיל על גבה מצייתת להוראות בת זוגה. סער הטילה את גופה בתנוחת 69 מעל גיל והן טעמו זו את זו, מרחיבות בעזרת אצבעותיהן את שפתי הפותים. מדי פעם חדלו מכך כדי להתנשק צרפתית לוהטת ושבו לתנוחת ה-69. הן הגיעו לפורקן כמעט באותו הרגע, אולי שניות בודדות הפרידו בין אחת לשנייה, חשות שהיום הזה מוצה ממש עד תומו. היה להן קשה להזדקף ולהתייצב כך על רגליהן תחת זרם המים שלאט-לאט איבד מחומו.

בצאתן מהמקלחת רעבות, גיל טיגנה חביתות עם בצל לשתיהן והכינה להן ספלי נס קפה עם חלב. הן ישבו בטרקלין הבית ובלסו בתיאבון יוצא דופן את החביתות ואת גושי הגבינות שהתווספו להן. מתוך החדרים עלו רחשי נחירות קלים. 
כעבור זמן-מה שעון מצלצל ומופסק, סיוון ועופרה מתכוננות לשמירה.
''איכס... מה הסירחון הזה של טיגון על הבוקר? ''
''בוקר טוב גם לך נסיכה.'' משיבה לה סער. אבל סיוון מזעיפה פנים וממהרת לרחוץ פניה. ''היא ככה על הבוקר, אין מה לעשות.'' מעירה גילי. ''סיוון, להכין לך קפה?'' פניה מופיעות כשמברשת השיניים בפיה והיא מסמנת לה 'כן' עם הראש.
''גם אני בבקשה.'' אומרת עפרה בהגיחה לבושה ומוכנה ליציאה.
סיוון ועפרה הספיקו לשתות במהירות את הקפה ולברוח משם לעמדות. גילי וסער נפרדות בנשיקה ארוכה, הן גמורות והן מוכרחות לישון קצת לפני השמירות האחרונות שנותרו להן בשעה עשר בבוקר. אז כל אחת פורשת לחדרה לישון.


יום חמישי
שעה 11.25 בבוקר
שער הכניסה ליישוב

 

גילי יוצאת לקראת הרכב הקרב ובא ולשמחתה הרבה זהו רכב ההסעות שלהם, עליו כתוב 'ועקנין הסעות בע''מ'. היא מחייכת חיוך גדול לעברו של הנהג שלהן.
''היי, כולנו התגעגענו אלייך מאוד. כאילו לא התראינו שנים...''
הוא מגחך. ''תאמיני לי, אני כל כך רגיל לזה. פה ביישוב אני מתקבל בסבר פנים מאוד יפות. מה שאי אפשר להגיד על האיסוף בבסיסים בהכרח...''
''מן הסתם...''
''כן, נכון. מן הסתם. אז... להתראות עוד מעט.''
גיל מסתכלת על פרצופי הבנות המציצות לעברה מחלונות המיניבוס ומחייכת לעצמה. היא נזכרת בהן עצמן בדיוק לפני שבוע.
אז, עם התרחקות המיניבוס לתוככי היישוב, היא מייד מחייגת לסלולר של סער.
''הן פה!''
''מי פה?'' שואלת סער.
''המחליפות שלנו, הן נכנסו הרגע. את יכולה להתחיל את הספירה לאחור.''
''יו... לא מאמינה... איזה כיף, באלוהים. איזה כיף.''
''הביתה!''

כעבור ארבעים דקות בערך, זהו טנדר המאזדה הלבן וזהו עידו המלווה בשבע קצינות חדשות, רעננות וטריות, המצטופפות לתוך הבודקה הקטן לקבלת התדריך.

וכעבור רבע שעה נוספת, בעמדת התצפית נותרת קצינה ושמה אורית, מבואסת, רעבה מעט וחרדה, שאינה יודעת דבר על המצפה להן בשבוע הקרוב בפתחה של רצועת עזה המפחידה. היא בעיקר איננה מבינה למה היא זו שצריכה להתחיל את סבב השמירות מכולן. אל סער המאושרת מצטרפת לרכב הביטחון גם גילי, כשרגע קודם לכן העבירה תדריך מזורז לסג''ם סתיו אודות המדבקות על שמשות הרכבים ששייכים לתושבי המקום.

בערך בשעה אחת בצהריים עוזב המיניבוס של ועקנין הסעות את היישוב.
על הרכב מועמסים הנשקים ויתר הציוד האישי של הקצינות, אך יתרה מזו מועמסים על גביו זיכרונות וחוויות רבים שחוו שבע נשים צעירות בתוך זמן קצר מאוד ואינטנסיבי למדי. מן מטען שכזה שלא מקבלים בשום מקום אחר ובטח לא בפרק זמן קצר כל כך.

במושב השני מההתחלה יושבות יחד גילי וסער. יותר נכון גיל יושבת וסער שרועה עם ראשה על ברכיה. אצבעותיה מלטפות ומטיילות בתוך שיערה הסבוך מעט של סער והן שותקות ומביטות על הנוף המתרחק. ''מה מיכה אמר לך?'' שואלת פתאום גיל.
''הוא לא ראה אותי בכלל, השחלתי את המכתב מתחת לדלת וברחתי.''
''וואלה?''
''אהה.''
''יותר טוב, לא ככה?'' סער מביטה בה שותקת. היא עושה תנועה עם פניה כאומרת 'מי יודע?'
במושב המקביל יושבת עפרה ומסתכלת בעצב, כך זה נראה על כל פנים, על הפרדסים המתרחקים מהם.
ליאנה ונטע יושבות בנפרד זו מזו אבל המבטים שלהן מרותקים זו לזו.
סיוון יושבת לפני המושב האחרון והיא מרוכזת כל כולה בשיחת טלפון. היא מדברת ולוחשת, רגע אחד מנתרת ממקומה בגבה מורמת ואז שבה למבט מזוגג שכזה... שלא לומר מאוהב... 
ואחרונה חביבה... אחרונות חביבות בעצם... משי ויוליה. הכלבה סקרנית ומעט נסערת, משי מרגיעה אותה ומלטפת אותה ומנסה להרגיל אותה לסוג חיים אחר. טוב יותר. אין ספק שיוליה חבה תודה ענקית לבת לווייתה! היא יודעת זאת היטב. המחשבות של משי נודדות למחוזות רחוקים ורחוקים פחות...

לפני שבוע בדיוק הן הגיעו לכאן וכל אחת מהן הייתה מישהי אחרת ממה שהיא כיום. מוזר לגלות לפעמים מה שבוע אחד תמים יכול לעשות לבני אדם. שבוע אחד פה עשה להן מה שחמש שנים שלמות במקום אחר לא היה עושה לעולם.
היום בעוזבן, לחלקן החיים כבר לעולם לא יהיו מה שהיו קודם לכן.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...