הו אילנה - פרק א'

היא שותקת כמה רגעים ומסתכלת עליי, מנסה לעכל מה שאמרתי

ידיי לוקחות עוד לוח אלומיניום ומניחות אותו במקומו ומוודאות שהוא יושב שם היטב, ואז מגיעה הלחיצה בכפתורים משני הצדדים והמכה והכיפוף הנדרש. ''487'' מראה צג המונה הקטן היושב מצד שמאל של המכבש. המספר הזה מתחלף במהרה ל-488 ואחריו ל-489 וכן הלאה.
מבטי מוסט הצידה מן המראה המונוטוני של הלוח והפלטה שנופלת במסה של ארבעים טון, מוסט ונופל על גבה של אילנה.
עוד לוח אלומיניום... אילנה, שיערה הארוך שחור ולאוזניה אוזניות כתומות היושבות עקום. מעניין מה השיר האהוב עליה. מעניין מה אילנה אוהבת לעשות בזמנה הפנוי, מה היא הכי אוהבת לאכול. האם אילנה אוהבת כלבים? חתולים? אולי אילנה התחפשה לשלגיה בפורים האחרון? במחשבה שנייה. לא. יותר נראה לי שבפורים האחרון אילנה הייתה מלכת הסאדו.
מנהל הייצור, סרגיי, בלחץ לא קטן.
הוא מנסה לשכנע את אילנה להישאר עוד פרק זמן במפעל. נורא לחוץ לו לגמור חלק גדול מהמלאי שנוצר. אילנה יודעת את העבודה כנראה, אבל זה בטח לא רק זה. היא הכי כוסית בקו היצור! בלעדיה יהיה לפועלים משעמם וקשה. כל המבוגרים שעובדים כאן חרמנים על אילנה אימים.
ראיתי איך הוא מסתובב הלוך ושוב בחדר המכבשים, מסתכל לכאן ולשם, עושה את עצמו נחוץ ומתהדר בלבוש המנהל. האמת שנראה שהוא נמצא במצוקה אמיתית מזה שאילנה לא תהיה כאן ביום ראשון והמקום שלה יתרוקן תרתי משמע וזה יהיה עצוב נורא. הוא בא מדי פעם לראות מה אני עושה, מציץ מעבר לכתף שלי, מביט על המונה שעולה ועולה ואולי מהנהן. אני מקווה שהוא מהנהן לחיוב. העבודה הזאת, עם השכר האקסטרה-מינימאלי שלה וכאבי הגב והצוואר התפוס ממנה, נחוצה לי מאוד. הקזתי דם בשבילה. אם הייתי כוסית כמוה הכול היה הולך אחרת. קל יותר. נראה לי.

567 ועוד היד נטויה.
בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום. 576 ועוד פלטת אלומיניום מונחת במקומה מוכנה לכיפוף.
אילנה מתרוממת מכיסאה ומתמתחת, ידה נשלחת לאחוריה והיא מיישרת את מכנסיה. היא לא מסתכלת אליי. למה שהיא בכלל תסתכל?! אין סיבה. אני לא נמצאת באותה הסקאלה איתה.
בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק. הו אילנה... הו אילנה... אני נזכרת בשירו של אביב גפן על אילנה ברקוביץ שהייתה אז ילדה לא ממש אלמונית והיום היא כבר לא ילדה אבל כן על מונית.

המכבש של אילנה דופק חורים בסכו''ם מאלומיניום. לא הצלחתי עד עכשיו לזהות בוודאות, אם הרעש אצלה הוא בום-בום, צ'ק-פיק, או בום-בום צ'יק-פיק. בגלל הבום-בום, צ'ק-צ'ק שלי שמפריע לי לשמוע רעשים של מכבשים בעמדות אחרות.
מעניין, אם אני אצטרך להחליף את אילנה אם היא באמת תעזוב אחרי היום. המחשבה שאני אניח את הישבנים שלי על אותו הכיסא, שברגע זה מונחים עליו הישבנים הקטנים והסקסיים שלה, מאתגרת אותי וקצת מסיטה אותי מפס הייצור. 'סרגיי לא יאהב את זה,' אני מנחשת.
היום היא לא בשיא כושרה, אילנה. וזה בלשון המעטה. אני קולטת איך היא נעצרת שוב ושוב ובוהה בחזית המכבש במבט מזוגג, בלתי ממוקד. לא נראה שמעסיק אותה המונה שלה ומה התפוקה שהיא עשתה עד עכשיו. גם שמתי לב כמה הפסקות היא לקחה ונעדרה לרגעים ארוכים מאוד בכל פעם. מה אכפת לה, ממילא כנראה שזהו יום העבודה האחרון שלה פה. 'אחריי המבול...'
603... 604... 605... 606... 607... בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום- בום, צ'ק-צ'ק.
לא שאלתי אותה אף שאלה. רציתי ויכולתי. סרגיי אמר לי שאילנה פה לשרותי ושאני מוזמנת לשאול כל מה שעולה לי בראש, אם לא ברור לי משהו שלא אפחד לפנות אליה. ''...היא מומחית גדולה בתחום. נכון אילנה?'' אבל אילנה לא ששה ולא התלהבה ולא ממש שיתפה פעולה איתו. בקושי רב אפשר לקרוא למה שהיא עשתה עם הפנים שלה באותו הרגע חיוך מסביר פנים.

צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום...

לא אכפת לי שהמונה נעצר לכמה רגעים. המונה יהיה פה גם מחר, גם פלטות האלומיניום ומפסק המכבש יהיו פה מחר.
אילנה אולי לא תהיה כאן מחר.
אני מתבוננת ברגליה הנעולות נעלי התעמלות לבנות ישנות. הרגליים האלה, אחת מהן על כל פנים, מתנועעות במהירות אחורה וקדימה, קדימה ואחורה, מדוושות חורים בסכו''ם האלומיניום. בום-בום... בום-בום.... בום-בום... אין כלום חוץ מזה. עכשיו אני פתאום מזהה שאין. למישהי כמו אילנה מספיקים שני בומים קטנים לייצר חורים. הלוך ושוב הרגל זזה ואני נלכדת במבטי והוא לכוד ולא זז מילימטר. ואז זה קורה לי. אני קמה מכיסאי וניגשת אליה ובהתחלה נעמדת בצמוד אליה ואינני עושה דבר. לא מניחה לאילנה להרגיש שאני עומדת מאחוריה. אני קרובה אליה ממש. מבעד לשמן המכונות שמבצבץ בכל פינה פה, מותיר כתמיו בכל ומעלה ריחותיו, אני שואפת אוויר מלוא ריאותיי ללכוד משהו מניחוחה שלה. זה מאלץ אותי לקרוב ממש עד נגיעה כמעט אל צווארה הלבן. זה מכה בי די חזק ומפתיע, הבושם הנפלא שלה. שהתחבא עד עכשיו מפניי, מוסווה בהצלחה יתרה בין ניחוחות האלומיניום הקרים, הגריז, שמני המכונות וריחות מגרות העץ עם ריפוד העיתונים בהם.

''מה את חושבת שאת עושה?''
אני נבהלת נורא כשהמבט שלה לוכד את מבטי החמקמק. ''אין לך עבודה משלך? מה את מסתכלת לי מאחורי הגב כמו גנבת? תעני כבר! בלעת את הלשון, או מה?!''
''לא, מה פתאום?! רציתי לשאול שאלה, זה הכול.''
''נו, מה?!''
''אם... טוב, זו לא בדיוק שאלה כאילו. רציתי שתסבירי לי מה עושים בעמדה הזאת.''
''למה? מה אכפת לך מה עושים פה? לכי לעמדה שלך חזרה.''
''אבל... שמעתי שלא תהיי פה מחר, שאת לא חוזרת. וחשבתי שאולי כדאי שתלמדי אותי מה לעשות במקומך שאני אדע. זה הכול. אבל אם את לא רוצה את לא חייבת. זה בסדר גמור.''
היא שותקת כמה רגעים ומסתכלת עליי, מנסה לעכל מה שאמרתי. אני מחליטה לוותר בעצמי וכבר מסתובבת חזרה למכבש שלי. ''זה די פשוט בעצם, כל אחד הכי מפגר יכול לעשות את זה. תסתכלי! את הסכין את מניחה ככה שהחלק שמחזיקים יהיה מוכנס עד הסוף אבל ישר. ואז עם רגל ימין למטה, את מסתכלת? יש דוושה שברגע שלחצת זה מפעיל מכבש שקודח חור בחומר וזה הכול. השאר זה מיומנות זה הכול.'' בום-בום. משמיעה המכונה. היא לוקחת עוד סכין, שמה נכון ושוב. בום-בום. אני מסתכלת כאילו בעניין, אבל מתענגת על הרגעים שבהם אני זוכה לכל כך הרבה תשומת-לב ממנה.
''אפשר לשאול אותך משהו?'' אני מקבלת אומץ פתאום. היא לא עונה דבר ואני מחליטה להמשיך את המומנטום. ''למה את עוזבת? את עוזבת, נכון? זה מה ששמעתי פשוט.''
''סתם, לא יודעת. כמה אפשר עם הרעש הזה כל יום, אני גומרת עם מגרנות. כמו איזה לא יודעת מה. זה לא עבודה לצעירות כמונו. באמת. זה לאנשים שלא אכפת להם מהשחור בציפורניים שנכנס ומהגריז והשמן שמשפריץ מכל חור פה. איכס...'' היא מעווה פניה בגועל ואז שותקת ארוכות.''אבל תעשי את השיקולים שלך שלא בגלל שאני אמרתי אז תשני הכול ותהיי אחר כך בלי עבודה או משהו. הבנת?'' אני מהנהנת בכובד ראש ומביטה בצווארה הלבן שפתאום ממש מתחשק לי להביא לו נשיקה מהסוג שמשאירה סימנים. שתינו מבחינות בסרגיי שמגיח כמו שועל משום מקום. הוא מביט בנו במבט שואל ואני מסבירה. זה איכשהו מניח את דעתו. ''בסדר. גמרתן? עכשיו את יודעת את העבודה?''
''מה יש לדעת? תביא חמור והוא גם יעשה לך את העבודה הזאת.''
''אבל החמור לא יעשה לי את הכמות שאת עושה ביום. תחשבי על זה ככה.''

בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק... 1033, 1034, 1035... בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק, בום-בום, צ'ק-צ'ק... 1089, 1090, 1091... בום-בום... מתוקה שלי, הו אילנה, סוכרייה שלי, הו אילנה, את עוד צבע של הקשת, את כמו פרדס אחרי הגשם, מילה שלך וסוף למלחמות...

צלצול הפעמון המודיע על סיום יום העבודה במפעל כולו, מוצא אותי מתבוננת ישר לעמדה שלה שכבר ריקה מנוכחותה, המכבש נראה כבוי, המקום די נקי... מתי היא הספיקה לעשות את כל זה מבלי שאשים לב?!
אני מכבה את האורות בחדרון ומרימה את רצועות הפלסטיק שמטרתם למנוע מעבר רעש מאולם הייצור הנה וזורקת מבט אחרון באין-אילנה. אז יוצאת משם לכיוון שעון הנוכחות.
...האם אראה שוב את אילנה אי פעם?!

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...