לעולם אבוד, לעולם אתה

הוא הגיע אלי, מרוסק כולו. "ההורים שלי ראו שאני מדבר בלשון זכר בפורומים, וזרקו אותי מהבית", אמר. למרות שמאוד רציתי, לא הצלחתי לתמוך בו, או להציע לו אפילו אוזן קשבת. היום זה כבר מאוחר מדי

אילוסטרציה. צילום: DieselDemon, Flickr.

לא הצלחתי להבין אותו עד אותו היום. לא רציתי לנסות להבין. זאת הייתה טעות מצדי להגיב ככה. לא הייתי צריך לומר לו את המילים שיצאו מפי. היינו חברים מאז חטיבת הביניים. היינו כל כך קרובים. יכולנו לספר הכל אחד לשני. תמכנו אחד בשני. הוא אהב אותי ואני אותו. וכל מה שעברנו, כל מה שחווינו ביחד, כל הבדיחות בינינו, כל השמחה, האושר... נחרדתי להבין ששום דבר מאלה לא יחזור יותר לעולם. אנחנו כבר לא נצחק ביחד. כבר לא נבכה ביחד. כבר לא ניסע ביחד לכל מיני מקומות שחלמנו להגיע אליהם. כבר לא נשתה ביחד בירה, לא נתמוך אחד בשני ברגעי משבר, לא נאכל ביחד, לא נצא לבר, לא נשב במכונית סתם כי מתחשק לנו, לא נספר אחד לשני שום דבר. הכל בגללי. אני אשם.

זה לא קרה בבת אחת. לא בבת אחת הוא החליט פתאום לשסף את גרונו. לא. זה קרה לאט, לאט. ימים אחרי ימים.

"אלינור," קראתי לו. לא ידעתי אז עד כמה השם הזה לא מוצא חן בעיניו. "את רוצה ללכת היום לסרט?"
לא ידעתי אז עד כמה הפנייה שלי אליו פוגענית. עד כמה זה צרב בלבו וגרם לו לאי נוחות.
"בכיף," הוא ענה עם חיוך על פניו. החיוך שלא אשכח לעולם.
"אז היום בשבע בערב, תהיי מוכנה לפני." אמרתי ונכנסתי לכיתה שלי לשיעור אזרחות והוא נכנס לכיתה שלו, לשיעור ספרות. הוא אמר לי לפני כן עד כמה שאין לו כוח לשיעור הזה.

בערב נפגשנו ליד ביתו. גרנו לא רחוק אחד מהשני. הלכתי אליו ברגל. כשפגשתי אותו, הבעת פניו הייתה כה שמחה. גם אני שמחתי לראותו. החלפנו כמה מילים ונסענו באוטובוס שהגיע לבית הקולנוע. בחרנו ללכת לסרט פעולה בשם "בלתי נשכחים". שנינו אהבנו סרטים כאלה. במהלך הסרט שמתי לב שהוא נהנה בדיוק כמוני. רציתי להחזיק את ידו כל כך חזק, רציתי לקרב אותו אליי אך זאת כי חשבתי שהוא אישה. לא ידעתי אז שכשהתייחסתי אליו כאל בחורה, הוא נפגע חזק כל כך. איך הוא ספג את כל זאת ולא אמר כלום? אך הוא נשבר בסופו של דבר.באותו היום. כל אחד היה נשבר. כעת אני מבין אותו יותר מאי פעם. אני מצטער שאני לא יכול לומר לו זאת. אני מצטער שאני לא יכול לחבק אותו כשהיה צריך אותי. אני מצטער... כל כך מצטער.
הוא נראה שמח אך כעת אני מבין שבפנים הוא לא כל כך שמח. כאב לו להיות איתי כשהוא ידע שהתייחסתי אליו כאל ידידה. איך אתה ספגת את זה? איך? תסביר לי. אני כבר לא אשמע זאת ממך.

אחרי הסרט, הלכנו אליי הביתה. הוא אמר לי בדרך, "יש לי משהו לספר לך."
שאלתי אותו, "נוח לך לדבר על זה בתוך מבנה ולא בחוץ?" הוא הנהן. "בסדר," אמרתי. "ניכנס אליי הביתה." הוא הסכים.
בכניסה פגשנו בהורים שלי.
"אלינור!" אימא שלי קראה בשמחה. "כמה נחמד לראות אותך! בואי, תיכנסי, מתוקה."
על פניו היה חיוך לא אמיתי. מזויף. ידעתי להבדיל ביניהם במהלך שנות ההיכרות איתו. לא ייחסתי לכך חשיבות באותו הרגע. כעת אני מבין. העולם התייחס אליך באכזריות והכאב שחווית היה כה חזק. לעולם לא אוכל להרגיש איך זה היה בשבילך.

נכנסנו אליי לחדר, סגרתי את הדלת מאחוריי. עמדת שם, על סף בכי.
שאלתי אותך, "מה קרה?"
אמרת, "אני לא יכולה לעשות את זה... לא... לא רוצה להכביד עליך."
"את לא מכבידה, ספרי לי מה העניין. אני אקשיב לך ואנסה לעזור."
הוא נשם עמוקות לפני שהתחיל לדבר. עברו כמה דקות ארוכות. שתקנו והבטנו זה בזה. נתתי לו את הזמן.
לבסוף הוא אמר, "אני טרנסג'נדר."
"את מה?" שאלתי. לא ידעתי את המושג הזה.
"טרנסג'נדר," הוא חזר על כך. "מישהו שנולד לגוף הלא נכון."
"מה זאת אומרת?"
"אני מרגיש גבר מבפנים. אני רוצה-"
לפני שנתתי לו להמשיך, אמרתי, "אל תדברי ככה. מה זאת אומרת את 'מרגיש'? 'רוצה'? איך זה יכול להיות בכלל? את אישה."
לבו הלם בעוצמה אדירה. עיניו נפערו, הוא היה בהלם אך המשיך לדבר ולנסות להסביר.
"אני לא אישה. רק נולדתי לגוף נקבי. זאת לא אשמתי שנולדתי ככה. אני מרגיש גבר מבפנים. אני רוצה להיות גבר, שיהיו לי איברים אחרים בגופי."
בהיתי בו למשך דקה ארוכה.
"אבל את אישה." אמרתי.

הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא לא ידע איך להסביר לאידיוט כמוני.
"אני לא רוצה להיות אישה," הוא אמר בטון מעט כועס. "אני שונא את הגוף הזה, שונא את איך שאני נראה-"
"את יפה," אמרתי לו. "את צריכה לקבל את זה שאת יפה ויש לך גוף מושלם. אני לא מבין איך אפשר לשנוא אותו."
"אתה לא מבין. אתה לא מבין כלום." הוא כעס עליי מאוד.
"אני מבין טוב מאוד. את רוצה להיות אנורקסית."
"לא, זה לא העניין! אני רוצה שיהיה לי גוף אחר, של גבר."
"בשביל מה את צריכה שיהיה לך זין בין הרגליים? זה לא מהנה כמו שזה נשמע."
"תפסיק לפנות אליי ככה," הוא מלמל מתחת לאפו וחשב שלא יישמע אך שמעתי. "מספיק." קולו נהיה ברור יותר. "אני יודע במה זה כרוך להיות גבר ואני רוצה בזאת."
"את רק בורחת ממי שאת באמת. תתחילי לקבל את עצמך יותר."
הוא צחק לכמה שניות ואז אמר, "אתה יודע שאתה הבן אדם הראשון שאני מספר לו את זה? ואני ציפיתי שתבין אותי כי אתה הכי קרוב אליי..."
"לא, אני מבין. אני מבין שיש לך הפרעה נפשית."

זה היה הרגע בו הוא דחף אותי הצידה ויצא מהבית שלי. מאז אותו יום, לא דיברנו. לא החלפנו אף מילה אחת. אני הייתי מסתכל עליו בבוז, הבעתי הבעת פנים גועלית, התנהגתי כמו חלאה. הייתי חלאה. לא רציתי לנסות להבין אותו. לנסות להבין את הרצון שלו להיות שייך למין האחר. חוץ ממני, לא היו לו חברים. הוא לא דיבר עם אף אחד. הוא שמר הכל בפנים.
עבר חודש. באחד מן הימים, אני זוכר שזה היה בסוף ינואר. ירד גשם זלעפות בחוץ. הוא צלצל בדלת שלי ואימא שלי קראה לי שאבוא. הגעתי לפתח ביתי ושם הוא עמד עם דמעות בעיניו.
"אני יודעת שאתה בטח לא תרצה לשמוע, אבל אין לי למי לפנות."
אימא שלי גערה עליי, "תכניס אותה הביתה ותשמע מה שיש לה לומר!"
נתתי לו להיכנס, לצעוד בסלון לעבר חדרי. לא הבנתי מה התרחש, אך האווירה הייתה מלחיצה. קרה משהו.
הוא נכנס לחדר ונעמד מולי. רק אז שמתי לב שבצבץ חוד סכין בכיסו.
"הם גילו, עומרי. הם גילו." הוא אמר.
"מי? גילו מה?" שאלתי.
"ההורים שלי. הם ראו שאני מדבר בלשון זכר בפורומים."
"ומה הם אמרו?"
"הם צעקו עליי שאני לא רצוי יותר. שאף אחד לא יקבל אותי ושאני דפוק. ברחתי, לכאן."
"טוב מאוד שהם עשו את זה." התחלתי לומר ולא הייתי צריך לעשות זאת. הייתי צריך לתמוך בו, לחבק אותו ולהגיד לו כמה שאני אוהב אותו ולא אתן לשום דבר ולאף אחד להרע לו. "את צריכה להבין שזה לא בסדר שאת חושבת ככה."
בשלב הזה הדמעות הגיעו לרצפה בחדרי.
"אני לא רצוי, אני לא רצוי," הוא חזר על עצמו. "אני לא רצוי."
ההרגשה הייתה מוזרה ופחדתי, הוא הלחיץ אותי במה שאמר. ואז זה פשוט קרה.

הוא שלף את סכין המטבח הארוכה והחדה מכיסו, תקע אותה בגרונו ואמר בקול חנוק, "אני מצטער." רצתי אליו למרות שהמרחק בינינו היה קצר, והוצאתי את הסכין. הוא נלחם בי, ניסה להתנגד, אני ניסיתי לקחת את הסכין אך הוא הצליח להדוף אותי ולקח אותה בחזרה לידיו. הוא תקע אותה שוב ושוב. כשקמתי, כבר היה מאוחר מדי. הוא צנח על הרצפה שהתמלאה בדמו. הוא התנשף. רעדתי. נפלתי לידו. עיניי ננעצו בו. הוצאתי את הסכין מגרונו, למרות שידעתי שזה כבר לא יעזור אבל היה בי שמץ של תקווה. "אמבולנס!" צעקתי בכל כוחי. "אימא, תתקשרי לאמבולנס!"
"מה קרה?" היא נבהלה. ואז נכנסה לחדר ופלטה צרחה.
אבא שלי גם הוא רצה לדעת מה קרה. הוא עמד מאחורי אימי ונבהל כמוה.
"תתקשרי לאמבולנס, מה את עומדת שם!" צעקתי.
היא רצה בחזרה לסלון, לטלפון. כבר היה מאוחר מדי. מאוחר מדי.
"אתה... עשית את זה?" אבא שאל אותי.
עברה בי מחשבה, כן, אני עשיתי את זה, אני גרמתי לכך. זה הייתי אני. אני אשם. הוא עשה את זה בגללי.
לא עניתי.

שתקנו עד שהגיע האמבולנס. עוד התנשפות ועוד אחת. ואז... שקט. השתיקה המצמררת בה רוח חיים לא נשמעה יותר ממנו עוררה בי פחד. התנשפתי כל כך חזק. אבא שלי שם את ידו על כתפי וקפצתי. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות. כשהפרמדיקים הגיעו, הם ניסו להחיות אותו אך לשווא. ההלם שתקף אותי לא הרשה לי לבכות. לא הצלחתי לבכות. תלשתי שיערות מראשי, דפקתי את הראש בקיר, קראתי לעצמי אידיוט. הפסקתי ללכת לבית הספר, הפסקתי לצאת מהבית. איך? איך נתתי לזה לקרות?

עברתי על כל המילים שאמרתי לו והבנתי איפה שגיתי. מתי אמרתי את המילים הלא נכונות. וזה לא נכון שלא יכולתי למנוע זאת. יכולתי. הייתי צריך להגיד לו שאני אוהב אותו ושאני תומך בו. הייתי צריך לחבק אותו ולא להרפות. במקום זאת, תקפתי אותו. אמרתי לו שהוא לא מי שהוא באמת ובכך לא קיבלתי אותו. ואני הייתי האדם הראשון שהוא פנה אליו. כי הוא סמך עליי. כי הוא קיווה שאבין. כי הוא רצה שאתמוך בו.

כעת, כשכבר מאוחר מדי, אני מוכן לנסות להבין את הרצון שלו. אני מוכן לתמוך בו. אני מוכן לעזור לו להתמודד. אני מוכן לעשות הכל. כשהוא כבר לא כאן איתי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...