יויו הוא כמובן לא שמי האמיתי. קוראים לי יונתן, יונתן ליפשיץ. זכיתי לכינוי יויו בכיתה א' כשהתברר שיש לנו יותר מידי יונתנים בכיתה. אחד נעשה יוני, השני נתי והשלישי החליט שהוא רוצה להיקרא ג'וני. אני קיבלתי את הכינוי יויו - כינוי קצת ילדותי ואולי אפילו טיפשי, אבל הייתי ילד חמוד, עגלגל ונמוך קומה והוא הלם אותי להפליא.
הכינוי הזה הלך איתי לאורך כל הדרך וגם כיום כשאני כבר אחרי יום הולדתי השלושים - ועדיין נמוך קומה ועגלגל - כולם קוראים לי יויו. לפחות הכינוי שלי מופיע בשיר, אמנם מתורגם מצרפתית, אבל בכל זאת פזמון נחמד שאני מחבב.
עד שפגשתי את עוזי הייתי עם די הרבה בחורים, ניסיתי כל מיני טיפוסים וכל הזמן הציקה לי ההרגשה שזה לא זה. חלקם היו קשוחים מידי, אחרים רכים מידי ורובם בכלל לא היו בכיוון שלי. בגיל עשרים וחמש כבר התחלתי להתייאש ואז פגשתי את עוזי באיזו מסיבה פרועה על שפת הים ומיד כשראיתי אותו ידעתי שהנה, תמו חיפושי, ולא הנחתי לו עד שנתן לי את מספר הטלפון שלו.
למחרת התקשרתי אליו ועוד באותו יום הלכתי אליו לדירה. אחרי שיחה קצרה שתינו יחד קפה ומיד אחר כך הגענו למיטה. אחרי הסקס הייתי בטוח לגמרי שהוא האיש שלי, אבל אני נשבע שידעתי את זה עוד קודם, ידעתי מיד כשראיתי אותו.
גרתי אז בדירה טחובה וחשוכה עם שותף שלא חיבבתי ושניסה ללא הרף להכניס אותי למיטה ולא הבין למה סירבתי. ובכל זאת לא זו הסיבה לכך ששבוע אחרי שנפגשנו התחלנו לגור יחד.
עוזי אמנם מקנטר אותי לפעמים ואומר שהתאהבתי במבט ראשון בדירה שלו, אבל זה פשוט לא נכון, הייתי מאושר לגור איתו גם אם היה גר באוהל, למרבה חרדתי הוא לא גר באוהל אלא בדירה מלוכלכת ומוזנחת שירש מסבתו המנוחה.
מהרגע שנפגשנו הקדשתי כל רגע פנוי מעבודה ומסקס איתו לקרצף את הדירה הזו, מזועזע מהרעיון שאהוב ליבי חי במקום כה מטונף, ועוד לפני שסיימתי את המשימה, כמה ימים אחרי שנפגשנו, הוא חזר הביתה מהעבודה ומצא אותי מדיח כלים והודיע לי שחבר שלו מחפש דירה והוא הציע לו את הדירה שלי.
"הדירה שלי עם השותף הנטפל שלי?" הפניתי אליו את ראשי, ממשיך לשטוף את הספל שאחזתי בידי.
"כן, בדיוק." אמר עוזי נעמד מאחורי, נישק את עורפי והחל לפתוח את כפתורי מכנסי.
"ואיפה אני אגור?" שאלתי וסגרתי את הברז.
"איתי כמובן." ענה עוזי ומשך את מכנסי יחד עם התחתונים עד לברכי.
"אתה מציע לי לגור אתך עוזי?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.
"ששש... למה אתה מדבר כל כך הרבה יויו?" שאל עוזי, אחז ביד בוטחת באשכי, סובב אותי, השעין אותי על השולחן העתיק שירש יחד עם הדירה וחדר לתוכי בתנועה אחת תקיפה בלי לשאול אם אני רוצה ומוכן.
ככה הוא נהג תמיד וככה אהבתי את זה. אהבתי לבשל ולנקות בשבילו, אהבתי להיות תמיד זמין כשהוא רצה אותי, אהבתי את חלוקת התפקידים ביני לבינו, גם במיטה וגם מחוץ לה. זה בדיוק מה שהתאים לי וכנראה שגם לו כי עובדה שחיינו יחד מעל שש שנים באושר ובשלווה.
למתבוננים בנו מבחוץ נראתה הזוגיות שלנו לא שוויונית ואולי אפילו פוגעת, אבל אני אהבתי את זה בדיוק ככה, לא הרגשתי מנוצל ולא רציתי חופש, רציתי שהוא יניח לי לטפל בו ולפנק אותו, שיהיה תקיף, גברי וחזק, שיקנא לי, אבל ירשה לעצמו הרפתקאות קטנות, שיחליט תמיד איך ומתי נעשה הכול, מסקס ועד יציאה לבילויים, ושיקבל כמובן מאליו את העובדה שאני זה שתמיד מתאים את עצמי אליו.
מצא חן בעיני איך הוא היה צובט את מותני לפעמים וקורא לי שמנמונת, אהבתי את ההפתעה שעשה לי לכבוד יום הולדתי - קעקוע על ישבני שבו נכתב "רכוש פרטי" – התחרמנתי כשהוא כעס כשרציתי פירסינג בפטמה והודיע לי שאני שייך לו והוא לא מסכים שאנקב חורים בבשרי.
הוא גם לא הרשה לי להשתזף כי הוא אהב אותי עם עור לבן ואני צייתי ברצון, וכשהוא דרש בתוקף שאסרב לקידום בעבודה כי פירוש הדבר היה יותר מידי שעות עבודה והוא חשש שבגללן לא יהיה לי די פנאי בשבילו הסכמתי בלי בעיות לדרישותיו.
הופתעתי כשהוא הסכים, אחרי הרהור ממושך, כשהעליתי בהיסוס את הרעיון שאופיע בהופעות דראג ושמחתי כשהוא התנה את הסכמתו בכך שהוא יבוא איתי למועדון וישגיח שלא יציקו לי.
אופייני לו שהוא לא התפלא כלל כשנפלתי על צווארו בנשיקות והודיתי לו על הרשות שנתן לי לרקוד ריקודי בטן על במה למרות שבעצם, אם הוא לא היה מסכים ואני הייתי מתעקש, מה הוא כבר היה יכול לעשות לי?
להעניש אותי? להכות אותי? לא, אלימות גסה כזו מעולם לא הייתה חלק מיחסינו, לא היה בכך צורך, די אם הוא היה מכווץ במורת רוח את גבותיו השחורות והישרות ומביט בי בכעס ומיד הייתי נכנע לרצונו.
הוא לא היה צריך לאלץ אותי לעשות שום דבר, הכול בא ממני, כל קיומי היה מכוון כדי לרצות אותו, לגרום לו עונג ושמחה ולרפד את חייו בתפנוקים.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני גורם לו מורת רוח. רציתי לחיות למענו וככה באמת חייתי, לשביעות רצון שנינו.
הופעות הדראג שלי היו הצלחה גדולה ודי מהר קיבלתי הצעות להפוך לדראג קווין מקצועי. אם עוזי היה מסכים הייתי זונח את עבודתי כמתכנת ומתחיל להתפרנס מהופעות, אבל כשהעליתי את הרעיון הוא הדף אותי למיטה ונשכב עלי, מכביד על גופי בגופו הגדול והחזק, מרתק את פרקי ידי מעל לראשי בכפו הגדולה ומחכך לחי זיפית בחזי, מסמן על עורי הלבן עשרות שריטות דקות וורודות.
"לא מסכים." פסק.
"אבל עוזי..."
"לא. לא אכפת לי שתופיע פעם בשבוע כיונינה הרקדנית הטורקית האקזוטית. אני אוהב לראות אותך מענטז בבגדים נוצצים של רקדנית בטן ושר את השירים הג'יברשיים המצחיקים שלך, אבל אני מוכן שתעשה את זה רק כתחביב, אם תתחיל להופיע כל יום ותיסע לפה ולשם זה יהרוס הכול ולזה אני לא מוכן."
"למה אתה מתכוון הכול?" שאלתי, מרגיש איך הזין שלי מגיב בזקפה חזקה על השתלטנות שלו.
"נו, הכול. הדירה שלנו, החיים שלנו יחד, כל מה שיש לי אתך."
השיחה הזו התקיימה ארבע שנים ומשהו אחרי שהתחלנו להיות יחד ורק אז העזתי לשאול אותו אם הוא אוהב אותי ואם טוב לו איתי.
"אם היה לי רע אתך לא היינו יחד עכשיו." אמר עוזי והפך אותי על בטני.
"כן, אבל רציתי לדעת אם אתה אוהב אותי." העזתי להתעקש.
"בטח, ואני חולה על התחת המתוק שלך יונינה." הצטחק עוזי והתחיל לפזר נשיכות קטנות ומגרות על עכוזי ואחרי ששבע מכך חדר לתוכי, מפריח את נשימתי מעונג.
אחר כך ראיתי שהוא השאיר על ישבני סימני נשיכות אדמדמים שעם הזמן יעשו סגולים שחורים.
"איך אני אופיע ככה?" התלוננתי.
"תופיע בלי להראות יותר את התחת שלך." פסק עוזי, "לא סתם כתוב שם רכוש פרטי."
"אבל..."
"התחת שלך הוא לעיני בלבד יויו." כיווץ עוזי גבות כועסות וכך היה. למרות אכזבתם של מעריצי שיניתי את תלבושותיי ולא חשפתי יותר את ישבני בפניהם.

כמה חודשים לפני שחגגנו את יום השנה השביעי שלנו עוזי התחיל להשתנות. הוא נעשה שתקן יותר מהרגיל, ופתאום הפך עצוב ומסוגר בצורה מוזרה.
עוד דבר מוזר שקרה זה שמצד אחד הוא התחמק מסקס איתי ומצד שני נהג בי ברוך לא רגיל, ליטף אותי בעדינות מוזרה, מודה לי על כל דבר קטן שעשיתי למענו, אבל דוחה אותי כל פעם שניסיתי לגעת בו.
לא הייתי רגיל ליזום סקס איתו, אבל אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע ולהיות חרמן והחלטתי שאני חייב לברר מה הבעיה.
חיכיתי בסבלנות עד שהוא סיים את ארוחת הערב, שם לב שהוא אוכל מעט מאוד ובחוסר תיאבון, והתרווח על הספה מול הטלוויזיה.
התיישבתי למרגלותיו, השענתי את מצחי על ברכו והמתנתי בסבלנות עד שהחדשות הסתיימו לפני שפציתי את פי.
"עוזי," שאלתי, שואב אומץ מכך שהוא בחש בעדינות בשערותיי, "מה קורה אתך לאחרונה?"
"למה אתה מתכוון?" השפיל אלי עוזי מבט.
"אתה לא מתנהג כרגיל. אתה חולה?"
"מה? נבהלת בגלל שלא היה לנו סקס כמה ימים? איזה יונינה טפשונית שאתה, זו לא סיבה לדאגה." פתח עוזי את רוכסן מכנסיו ושחרר את הזין שלו.
מיד הרגשתי טוב יותר. התגעגעתי אליו והטעם שלו בפי היה כל כך טוב. התחלתי למצוץ לו, מחכך את הזין שלי כנגד רגלו, ובהתחלה הכול היה כרגיל, אבל כשניסיתי להתרומם ולשבת עליו כמו ששנינו אהבנו הוא הדף אותי מעליו ואיבד בבת אחת את הזקפה שלו.
"לא בא לי, עזוב." רטן והלך למיטה, משאיר אותי המום ופגוע על הרצפה.
אספתי את המכנסים והתחתונים שהוא הותיר על הרצפה - הוא תמיד השאיר את בגדיו מפוזרים בכל מקום ואני תמיד אספתי אותם וקיפלתי אותם, מניח אותם בארון או מכבס אותם לפי הצורך – ואחרי שהשלכתי את התחתונים לכביסה הלכתי לחדר השינה לתלות את מכנסיו בארון.
מצאתי אותו שוכב ערום על המיטה, בוכה חרש. מעולם לא שמעתי אותו בוכה קודם, זה הפחיד אותי מאוד.
כרעתי ברך לפני המיטה, מקרב את פני לפניו. "עוזי," התחננתי, "תספר לי מה קרה, מה כואב לך?"
"הלב," ענה עוזי, "זה מה שכואב לי, הלב."
עכשיו הבנתי. "פגשת מישהו?"
"כן."
"ואתה אוהב אותו?"
"אני אוהב אותך, אבל בו אני מאוהב וזה כואב."
"למה, הוא לא רוצה אותך?"
"הוא כן, אבל בגללך... הוא לא רוצה לגרום לי לבגוד."
"אמרת לו שזה בסדר, שלא אכפת לי?"
"באמת לא אכפת לך?"
"בטח שכן, אבל... אתה יודע... התרגלתי."
"איתו זה אחרת יויו, זה לא סתם סטוץ, אני מאוהב בו."
"אני מבין." אמרתי והתחלתי לארוז.
"מה אתה עושה?" משך עוזי את המזוודה שלי מידי.
"מסתלק."
"לא, בבקשה, אל תלך."
"אם אני לא אלך אתה תמשיך לסבול בגללו. אני לא יכול לחיות ככה, אני לא מוכן שאתה תבכה כי אני... כי אני כאן."
"אבל אני לא יכול לחיות בלעדיך."
התיישבתי חסר אונים על המיטה והבטתי בו, אומלל. אהבתי אותו בכל ליבי, אהבתי אותו כל כך עד שהייתי מוכן לוותר עליו כדי שיהיה מאושר, אבל זה לא היה פשוט עד כדי כך. לא ידעתי מה לעשות, נראה היה שמה שלא אעשה הוא עדיין יהיה אומלל.
"תגיד לי מה לעשות." דרשתי, "אני רק רוצה שתהיה מאושר. אני אעשה כל מה שתגיד, מה אתה רוצה שאני אעשה עוזי?"
הוא התיישב לצידי וכרך את זרועו על כתפי. "אני לא יודע." הודה, "אני נורא מאוהב בו, אבל אני גם מאוד אוהב אותך. אני לא יכול לוותר על אף אחד מכם."
"מי זה? אני מכיר אותו?"
"כן, אני חושב שכן. זה הבחור הגבוה והיפה הזה עם העיניים החומות שבא לכל ההופעות שלך. ההוא שיושב תמיד ליד הבר ושותה יין לבן."
"כן, אני חושב שאני זוכר אותו. פגשת אותו בהופעה שלי?"
"כן. בהתחלה סתם דיברנו ועם הזמן... שמו דולב. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו יויו."
"והוא? גם הוא חושב עליך?"
"הוא אומר שכן, אבל כל זמן שיש לי חבר הוא לא מסכים לעשות שום דבר חוץ מלדבר איתי. דרך אגב הוא נורא אוהב את ההופעה שלך."
"יופי לי."
"אני מצטער יויו, אני מבקש סליחה, באמת, אני ממש מצטער. לא רציתי שזה יקרה ככה, אני אוהב אותך."
גל של בחילה עלה בי לשמע ההתנצלות שלו. הוא אף פעם לא התנצל בפני קודם, פתאום לא יכולתי לשאת את מגעו. קמתי והלכתי לישון על הספה בחדר המחשב.

למחרת בבוקר התעוררתי ומיד ידעתי מה לעשות. הלכתי למטבח להכין קפה ומצאתי שם את עוזי מתעסק בגולמניות בקומקום, הוא אף פעם לא נאלץ להכין לעצמו קפה, אני תמיד הכנתי לו.
"עזוב, שב. אני אכין."
הוא התיישב בצייתנות והמתין לקפה ולעוגה שלו.
התיישבתי מולו ואמרתי שיש לי פתרון. "תגיד לו, לדולב שלך, שאני ואתה... שאנחנו לא בני זוג יותר, שנפרדנו, שאנחנו גרים יחד כי ככה נוח לנו, אבל כל אחד חי בחדר נפרד. תגיד לו שאנחנו שותפים לדירה, זה הכול."
"כבר חשבתי על זה יויו, אבל אני לא חושב שהוא יאמין לסיפור הזה."
"מי אמר שזה סיפור." אמרתי בקרירות והלכתי להעביר את כל הדברים שלי לחדר המחשב.
עוזי המתין כמה דקות ואחר כך בא אחרי ועמד בשתיקה, מביט איך אני מסדר את בגדי בארון שעד אותו יום שימש רק את האורחים המעטים שלנו.
"אני מציע שנעביר את המחשב לסלון, או שאולי אתה רוצה אותו בחדר השינה?"
"לא יודע. מה זה משנה, תשמע יויו, אני אוהב אותך בכל מקרה, רק רציתי שתדע."
"שיהיה." עניתי בלי להביט בו, ממשיך לשמור על קול קר ואדיש.
"אתה לא מצליח לעבוד עלי, אני יודע שאתה אוהב אותי." התעקש עוזי. "ואני מבין למה אתה עושה את זה."
משכתי בכתפי והמשכתי לסדר את הארון.
"יויו, תסתכל עלי." דרש עוזי.
מעולם לא סירבתי לאף בקשה שלו, אבל ידעתי שאם אביט בו אשבר לרסיסים ולכן המשכתי לעמוד בגבי אליו וביקשתי בנימוס שיתקשר למקום העבודה שלי ויודיע להם שאני חולה בשפעת ולא אוכל לבוא היום לעבודה.
"בטח, אני מיד מתקשר." פנה עוזי לדלת.
"ועוד דבר אחד עוזי, אני מבקש ממך שלהבא אל תכנס לחדר שלי בלי לדפוק."
הוא נעצר, נדהם ופגוע, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"כן, אני בטוח לגמרי. אני אמשיך לטפל בבית ולבשל והכל כמו שעשיתי עד היום, אבל מעכשיו אנחנו רק שותפים לדירה. תכבד את הפרטיות שלי בבקשה."
"בסדר." לחש עוזי, נשמע מסכן ונבוך כל כך עד שליבי כמעט נשבר, "מה שתגיד יויו." והלך.
אחרי שהוא סגר את הדלת מאחורי גבו נשכבתי על המיטה הצרה ובכיתי עוד ועוד. אחרי כמה שעות של בכי עיני התנפחו והאדימו כל כך עד שלא יכולתי לפקוח אותן ולכן נשארתי בחדרי עד הערב, בוכה וישן חליפות, ויצאתי ממנו רק אחרי שעוזי הקיש על הדלת וביקש ממני בנימוס מופלג לבוא לאכול ארוחת ערב איתו ועם האורח שלו.
"בסדר, אני כבר יוצא. אני רק הולך להתקלח קודם." אמרתי, מקווה שהוא יבין ויניח לי. הוא הבין והסתלק ואני התגנבתי למקלחת, התרחצתי וניסיתי - בלי יותר מידי הצלחה - להיראות פחות מזעזע. אחר כך הלכתי למטבח ושם מצאתי את עוזי ודולב מנסים לארגן ארוחת ערב.
הם גילו חוסר ישע משווע בהכנת אוכל ונראו אסירי תודה על הופעתי. דולב לחץ את ידי בחום, סיפר לי כמה הוא אוהב את הופעתי ואיחל לי שאבריא במהרה - באמת נראיתי חולה - ועוזי רק הביט בי בתחנונים ונראה אבוד.
הכנתי להם חביתת ירקות וטוסטים עם גבינה ואפילו התרציתי ואכלתי קצת בעצמי.
למרות רצוני מצאתי את עצמי מחבב את דולב. הוא היה בחור חביב ונעים הליכות. גבר צעיר גבוה ויפה תואר, גופו חסון ושרירי ועיניו חומות, גדולות ויפות. לא פלא שעוזי התאהב בו, הם נראו נהדר זה לצד זה והמשיכה ביניהם הייתה ברורה עד להכאיב. בין שני הגברים המרשימים הללו הרגשתי עוד יותר נמוך, שמנמן ולא מרשים.
"תסלחו לי, אני מרגיש קצת חלש." ביקשתי באמצע הארוחה והסתלקתי לחדרי, מניח לראשונה בחיי את הכלים המלוכלכים לטיפולו של עוזי.
שמעתי אותם מנקים את המטבח, משוחחים בשקט, צוחקים מידי פעם. אחר כך הם הלכו לחדר השינה שפעם היה של שנינו וסגרו את הדלת.
פתחתי חרש את דלת חדרי ופסעתי על בהונות למקלחת. אחרי פשפוש נמרץ בארון התרופות גיליתי תרופה ישנה נגד שיעול שמניסיון ידעתי שהיא מרדימה, לקחתי אותה והלכתי לישון.
התעוררתי בבהלה כשמישהו נכנס למיטה שלי, דוחף אותי בחוסר התחשבות לקיר. זה היה עוזי, חרמן ועצבני.
"מה אתה עושה פה?" נבהלתי, "איפה דולב?"
"ישן כמו דביל, הסתום הזה. אני לא מבין מה עבר עלי שהתאהבתי באקטיבי עקשן כזה."
"אז לא הזדיינתם?"
"לא." החמיץ עוזי פנים, "רק התמזמזנו, אבל הוא רצה... טיפש כזה, אני כל כך חרמן יויו עד שאני הולך להתפוצץ. בוא הנה." הוא העמיד אותי על ברכי וידי, כרע מאחורי וחדר לתוכי, ידו האחת מועכת את פטמתי והשנייה מונחת על אברי.
הייתי כל כך מגורה מקרבתו שנמנעה ממני זמן רב כל כך עד שלא מחיתי. תוך דקות ספורות שנינו גמרנו בגניחה שניסינו להחניק והתמוטטנו על המיטה.
"אולי עדיף שתחזור לישון עם דולב?" הצעתי כשהוא משך אותי לחיקו וכיסה את שנינו.
"אי אפשר. הוא שוכב באלכסון ונוחר והוא... הוא מקסים כמובן, אבל הוא פשוט לא אתה יויו."
"מה שלא מפריע לך להיות מאוהב בו." הערתי במרירות.
עוזי נאנח. "די יויו, בוא נישן."
"ומה יהיה בבוקר?"
"לא יודע, אבל אני בטוח שאם אני לא אישן קצת עכשיו אני אקום מת מחר בבוקר."