למחרת יום הוידוי שלנו התיישבנו זה מול זה בפינת האוכל והתחלנו לדבר ברצינות. "שמעת על משחקי שליטה?" הוא מדהים אותי.
בטח ששמעתי, מי לא שמע ולא ראה בכל מיני אתרים מוזרים בחורים עוטים קולרי כלב ומחסומי פה מובלים לכאן ולשם ע"י אדונים במגפי עור.
"כן, אבל מה זה שייך בכלל אלינו?" אני משתומם.
"אל תקפוץ. תקשיב עד הסוף. חשבתי הרבה על מה שאנחנו הולכים לעשות, ולדעתי זו הדרך היחידה לבצע את זה בצורה בטוחה שתגרום הנאה גם לי וגם לך."
"מי אמור להיות כאן העבד?" נמלאתי חשדנות.
"אתה כמובן."
"עד פה ניקי. הפעם הגזמת. זה שאני קורא לזין שלך צאר לא אומר שאתה יכול לחבר לי קולר של כלב לצוואר ולהשתין עלי."
"אל תדבר שטויות." מסמיק ניקי, "מה פתאום להשתין עליך? ומה הקטע שלך עם קולרים? אתה פשוט לא מבין כלום. תקשיב טוב," הוא מרעים עלי בקולו בסמכותיות וממסמר אותי לכסא בידיו הענקיות. "יחסי שליטה זה אומר שבן זוג אחד מוסר לשני את האחריות על עצמו, ולא מתוך חוסר ברירה וחולשה אלא להפך, זה בא מרצון חופשי ומהחלטה עצמאית של העבד לתת את עצמו לאדון שהוא בוטח בו לחלוטין. אדון אמיתי הוא לא סתם איזה בן זונה סדיסט שמרביץ מכות ומכאיב בלי טעם, אלא אדם חזק ואחראי שמסוגל לקחת על עצמו אחריות על העבד שלו, לאלף אותו לכניעה מוחלטת בלי לפגוע בגופו או בנפשו, ובכך לגרום אושר עצום לשני הצדדים, זה שנותן וזה שמקבל."
בסיום הנאום הארוך מאוד הזה הוא נושם נשימה עמוקה של אחד שעלה כרגע מצלילה במעמקי המים, ומביט בי, מצפה לתגובה.
מה אפשר לענות לדבר כזה? איך זה שניקי בעל הגינונים האירופים המנומסים, הפרצוף התמים – הטיפוס המושלם להביא הביתה לאימא – מתמצא בכל הקטע הזה? ומה בעצם הוא שואל אותי? הוא רוצה לדעת אם אני באמת בוטח בו שייקח אותי למחוזות אחרים? מה אפשר לענות על דבר כזה? ברור שאני אוהב אותו, אבל האם אני גם בוטח בו?
"אתה מתכוון שזה כמו במשחק ההוא שאתה עומד עם הגב לבן הזוג שלך ונופל אחורה כדי שהשני יתפוס אותך?" אני נזכר במשחק חברה ששחקנו בימי נעורי – ניסיון נאה שלי להתחמק מתשובה ישירה.
"בדיוק ככה." מחייך ניקי כמו ילד, "בוא ננסה את המשחק הזה." הוא מתלהב.
אני עומד בגבי אליו, מתרכז, מתרפה, סופר עד שלוש, אומר לעצמי בלחש על החיים ועל המוות ומפיל את עצמי אחורה, הישר לידיו החזקות של ניקי שקולט אותי בקלילות ומכסה את עורפי בנשיקות עדינות.
איך אדם כל כך גדול וחזק מסוגל לנשק בעדינות פרפרית כזו? שנינו בלי חולצות ותחושת חזהו השרירי והשעיר על גבי נפלאה כל כך עד שאני כמעט גומר מרוב אושר. אולי זה רק משחק טיפשי, אבל הוא עזר לי להגיע להחלטה.
החלטתי שאני כל כך אוהב אותו עד שגם אם הוא יציע לי לצנוח איתו צניחה חופשית אני, למרות פחד הגבהים שלי, אסכים בלי היסוס. כשהוא לצידי אני מרגיש מוגן ובטוח כתינוק בזרועות אימו. כל ההיסוסים והפקפוקים שלי נעלמים כשהוא מחייך אלי, בין כה וכה אני מרגיש שייך לו לגמרי, אז שיקרא לזה אדון ועבד, מה אכפת לי? העיקר שנעשה את זה. אני נחוש בדעתי להצליח ולהיות הגבר הראשון שיצליח לארח כראוי את הצאר של ניקי. אני אהיה הגבר הראשון בחייו שייתן לו להרגיש כמו גבר.
אנחנו מחליטים להתחיל מיד, וניקי מצווה עלי להתפשט ולהפשיט אותו. אני חושב שזה קצת מצחיק, אבל מציית וקצת מצחקק תוך כדי כך כי זה נראה טיפה טיפשי, השירות הזה שאני מעניק לו.
הוא לא מהסס ומכניס לי סטירה ופוקד עלי לא לצחוק בלי רשות.
נדהם אני מוחק את החיוך מהפנים וזיכרון רחוק של המ"כ הקשוח שלי מהטירונות, שהעניש אותנו על כל עברה, קלה כחמורה, עולה במוחי. קראו לו דני והוא היה יפה כמו מלאך ורשע גמור. כל פעם שהיה לי קצת כוח וזמן לאונן הייתי מפנטז דווקא עליו ולא על החברים החמודים שלי שסבלו יחד איתי.
ביום שהטירונות נגמרה הוא שבר דיסטאנס ואפילו התנצל על הקשיחות שלו, שנועדה לדבריו לחשל אותנו. מהרגע הזה הדחתי אותו מהפנטזיות שלי ועד היום שכחתי ממנו לגמרי. משום מה יש משהו בטון הקשוח של ניקי שמזכיר לי את המ"כ דני בתקופה שלפני שבירת הדיסטאנס.
אחרי ששנינו ערומים הוא פוקד עלי למלא לו אמבטיה ולרחוץ אותו. אני מסבן אותו, משפשף את גבו בספוג, חופף את שערו מתיז מים על הרצפה ומכניס לו סבון לעיניים, וסופג פה ושם פליקים בתחת כעונש על רשלנותי.
עד שהוא מחליט לצאת מהמים אני כבר נורא מיוחם, עומד לי כמו טיל, אבל כשאני מנסה להתחכך בו קצת הוא מתעצבן נורא.
"מי הרשה לך לגעת בי עבד?" הוא שואל בקול קר וסוטר לי ישר על הפרצוף.
אני כל כך נדהם עד שאני לא מסוגל לענות, עומד ערום ובוהה בו כמו דביל.
"תענה לי עבד!" פוקד ניקי ופניו החביבים נראים פתאום קרים ורעים.
"לא רוצה, למה, מה תעשה לי?" אני מתגרה בו ופונה לצאת מהמקלחת, ואז אני באמת חוטף. הוא שם יד כבדה על כתפי, מוריד אותי על הברכיים – מפחיד כמה שהאיש הזה חזק – ומצווה עלי לעמוד ככה עם הפנים לקיר ולא לזוז.
הזין שלי, שהתחיל קודם להתרכך, נעמד שוב בדום מתוח. אני ממתין רוטט עד שהוא מרטיב מגבת, סוחט אותה ומגלגל אותה לנקניק ארוך ואז הוא משכיב אותי על ברכיו ומצליף לי בתחת עם המגבת הרטובה, מכריח אותי לספור בקול כל הצלפה.
זה משפיל ומעצבן, אבל נורא מגרה. למרות שהזין שלי תלוי בין ברכיו - הוא מקפיד לא לגעת בו - הרי שבמספר עשר אני לא יכול יותר להתאפק וגומר, בפעם הראשונה בחיי, בלי מגע יד אדם.
ניקי מפסיק להכות אותי ומושיב אותי על הרצפה, מביט בי מלמעלה למטה, כועס מאוד. "זו הפעם האחרונה שאני סולח לך על דבר כזה עבד!" הוא רועם, "תנקה את הטינופת שלך ואת המקלחת ולך להכין אוכל."
אני מביט בו נדהם. הרצפה הרטובה והקרה מצננת את עכוזי הבוער ממכות וכל גופי עדיין רועד מהאורגזמה המדהימה שחוויתי.
"סולח לי על מה ניקי?" אני שואל בתדהמה כנה.
ניקי ממש מתעצבן עכשיו, הוא רוכן אלי, תופס את אזני ומורט אותה בכוח. זה מכאיב ומשפיל וגם, כן, נורא מגרה.
"אסור לך בשום פנים ואופן לגמור בלי לקבל ממני רשות עבד." הוא מסנן בזעם, "אני סולח לך רק בגלל שאתה עדיין טירון מתלמד, ועוד דבר עבד, אף פעם אל תקרא לי ניקי. אני אדון וככה אתה פונה אלי, ברור עבד?"
"כן אדון." אני עונה, "סליחה אדון. אני אשתדל להשתפר מעכשיו אדון."
הוא לא טורח לענות לי. יוצא משם ונשכב לו על המיטה, מתעלם ממני. אני מנקה את המקלחת והולך לאסוף את הבגדים שלי מחדר השינה. ניקי מתנפל עלי שוב וכועס שהעזתי להתלבש בלי רשותו.
"אבל אני לא יכול להסתובב ערום במטבח," אני מוחה בזעם. "מה, מעכשיו אני צריך לבקש את רשותך לכל דבר? אולי אני צריך לבקש ממך רשות להפליץ?"
"בדיוק ככה." פוסק ניקי, "אתה צריך לבקש רשות על כל דבר עבד." אנחנו לוטשים מבטים זה בזה.
הוא נורא רציני, עיניו קרות כקרח ואני מביט בו מלמטה למעלה וקולט שזה כבר לא משחק, זה הדבר האמיתי עכשיו. התחת שלי שורף מהמכות שלו ואני רועד ממתח בעוד שהוא נשאר רגוע וקר - אדון אמיתי.
אני נופל על הברכיים, משפיל מבט ומבקש רשות ללבוש משהו כי אני חושב שזה לא היגייני להכין אוכל כשאני ערום לגמרי. "אני חושש ששערות מהגוף שלי יפלו לך לחביתה אדוני." אני אומר, ולרווחתי הוא מסכים ומרשה לי ללבוש סינור, וככה, אחרי שאני מתנצל על חוצפתי הקודמת ומודה לו שוב ושוב על הסלחנות שלו כלפי, אני הולך למטבח, שם עלי סינור טיפשי עם כתובת מגוחכת שקניתי פעם בהתקף טמטום, ומכין לניקי אוכל.
בדרך כלל אני זה שמבשל כי אני אוהב לבשל, ודי טוב בזה וניקי, למרות שגם הוא יודע להכין כמה דברים, חוזר נורא עייף מהעבודה.
הוא בעל תאבון בריא ואני אוהב להאכיל אותו, ונהנה לראות אותו טורף מה שבישלתי. תמיד הוא מודה לי אחר כך ומציע לי עזרה עם הכלים והכל, ואם הוא לא עייף מידי אני גם נעזר בו, אבל היום זה שונה.
אני עורך את השולחן רק בשבילו, מקפיד על מפיות וסידור סכו"ם והכל, ואחר כך קורא לו בנימוס שיבוא לאכול. הוא מתיישב ואני מגיש לו, נעמד לצידו ומשרת אותו כמו מלצר, אם כי אף פעם לא ראיתי מלצר לבוש רק בסינור שכתוב עליו, "נא לא לנשק את הטבח החמוד."
ניקי טורף בתאבון את הסלט והחביתה, מקבל בשיא הטבעיות את השירות שאני מעניק לו, וכשאני פונה להביא עוד טוסטים טריים, כי חס וחלילה שהוא יאכל טוסט לא חם מספיק, הוא טופח על עכוזי הערום שמציץ בצורה טיפשית מתחת לקשר של הסינור.
"הכנת הכל מאוד יפה והאוכל ממש טעים." הוא אומר לי בקול רך, "בוא שב ותאכל איתי."
"כן אדוני." אני אומר, מביא לי צלחת ומתיישב מולו. התחת המוצלף שלי צורב כנגד מושב העץ וזקפה לא צפויה מתחילה להתעורר מתחת לסינור.
"קח תאכל." הוא מעביר לצלחתי חלק מהחביתה שלו.
"תודה אדוני." אני אומר ומתחיל לאכול, אבל האוכל נתקע בגרוני, ולמרות שלא אכלתי כלום מהבוקר אני לא מסוגל לבלוע.
אתם מכירים את המצב המוזר הזה שאתה רעב, אבל אין לך תאבון? ככה אני מרגיש, קיבתי מאותתת על רעב, אבל הגרון שלי נעול והאוכל לא יורד.
"מה קורה לך איתן?" מציץ בי ניקי בדאגה, "למה אתה לא אוכל? אתה מרגיש טוב?"
"אני לא יודע." אני אומר בקול רועד ומתחיל לבכות. "אני כבר לא יודע כלום." אני מתייפח.
ניקי נושא אותי למיטה, מעיף מעלי את הסינור הדבילי ומפנק אותי בנשיקות ובחיבוקים, מנסה להרגיע אותי, אבל אני לא מצליח להפסיק לרעוד.
"ככה זה יהיה כל הזמן?" אני שואל בבכי, "כל הזמן תצעק עלי ותעניש אותי? בסוף אני אשנא אותך, ואתה תחשוב שאני סתם אפס שעומד לו מזה שהוא חוטף מכות בתחת."
"לא, לא, בטח שלא. מה פתאום?" מנחם אותי ניקי וגם הוא נראה קרוב לפרוץ בבכי. "הכל באשמתי חמוד. לא הכנתי אותך כמו שצריך. אני כזה דביל."
הוא מקלל את עצמו ברוסית, מלביש אותי בפיג'מה, מטפל בי כמו בילד חולה. אחר כך הוא מביא לי קקאו מתוק וטוסט פיצה למיטה, ואנחנו מתחילים לקבוע את החוקים למה שהוא קורא הסשן.
החוקים פשוטים והגיוניים, אם כי בהתחלה אני די נדהם לשמוע אותם. למשל, בלי השתנות וחירבונים, בלי סימני מכות בפנים, או באזורים גלויים בגוף, בלי מחטים ובלי חניקות.
"פחות סאדו ויותר שליטה." מסביר ניקי וצוחק ממראה פי הפעור בתדהמה. אנשים באמת משחקים בקקה ובפיפי בזמן הסקס? כן, מסתבר שכן.
"חשבתי שבגלל שאנחנו חברים עוד מקודם אין צורך לקבוע יותר מידי חוקים." מסביר ניקי, "לא חשבתי שתזרום עם זה כל כך מהר ובצורה כל כך מושלמת."
"זה מה שעשיתי?" נדהמתי.
"כן חמוד." הוא מנשק אותי, "אתה כשרון טבעי." הוא מחמיא לי, "ואני יודע שיהיו לנו עוד סשנים מדהימים, אבל אני חמור כי שכחתי לקבוע מילת בטחון שאתה תגיד כשתרגיש שהגזמתי. מה מילת הביטחון שאתה בוחר?"
"קיפוד מנגו." אני אומר מיד, ושנינו צוחקים.
"אבל איך אני אדע שהסשן נגמר?" אני שואל, "נורא קשה לי לעבור ממצב שאתה הבוס למצב שאתה שוב רק חבר שלי."
ניקי נאנח, "כן." הוא מודה, "זה באמת קשה. אתה נכנס לזה כל כך ברצינות וסוחף גם אותי. בדרך כלל זה קצת מאולץ בהתחלה, אבל אתך זה ממש זרם. נכון ששוב עמד לך כשישבנו לאכול?"
"כן. נתת לי מכה על התחת ואחר כך ישבתי עליו וזה שרף קצת, ואז..." אני מסמיק והוא צוחק.
אנחנו מדברים על כל מה שקרה במקלחת ואני מודה שאף פעם לא גמרתי ככה, בלי שהזין שלי יגע במשהו, ושנינו מסכימים שאיבר המין הכי חשוב הוא המוח האנושי, ומסכמים שהסשן יגמר ברגע שאחד מאתנו יגיד – "אני מטיל וטו."
"ואם אני רוצה רק הפסקה להגיד לך משהו ושאחר כך נמשיך?"
"אז תסמן לי פסק זמן." אומר ניקי ומסמן לי בידיו פסק זמן כמו שעושים במשחק כדור סל, ומלטף בעדינות את התחת הלוהט שלי, ומתחיל ללקק לי את הזין, ואנחנו שוקעים בהתעלסות ארוכה ונהדרת.
למחרת אנחנו הולכים כרגיל לעיסוקים שלנו, אבל אחרי הצהרים מתחילים סשן חדש. הפעם זה ממש קשוח. ניקי לוקח אותי למקלחת, מסבן אותי טוב, ומשפשף את הזין שלו בין ירכי.
הוא משתמש בי כדי לאונן ואומר לי את זה, כאילו שזה מה שיגרום לי להרגיש מושפל, אבל זה רק מגרה נורא ובכלל לא מכאיב, וכשאני גומר בתוך היד שלו הוא מלקק את הזרע שלי במקום לצעוק עלי.
איזה אפס! זה אדון זה? זה סמרטוט!
במקום לעשות פסק זמן ולהעיר לו שככה לא מתנהג אדון אמיתי אני מחליט להסתכן ולהתגרות בו, וכשהוא דורש ממני בטון די מתחנחן, שאנגב אותו אחרי האמבטיה, אני משליך עליו את המגבת ואומר לו שיתנגב לבד, ושהוא סתם הומו מזדיין, מוצץ זרגים.
פניו מאדימים מכעס אמיתי לגמרי, והוא שוכח לגמרי מכל השטויות העדינות האלו של ההתנגבות, ומכניס לי מכות עם החגורה שלו.
רק אחר כך הוא נזכר ששכחתי לספור. "אז למה לא הזכרת לי?" אני נוזף בו, וחוטף סטירה אדירה.
"אני נראה לך כמו המזכיר שלך?" הוא צורח עלי בעצבים, ונותן לי עוד מנה - עשר הצלפות זו אצלנו מנה אחת - והפעם אני סופר כמו ילד טוב.
אחר כך, בתור עונש על החוצפה שלי, אני עומד על ברכי על שטיח האמבטיה הדוקרני, ובמשך חצי שעה מעסה את כפות רגליו בקרם ריחני ורק אז אני מורשה ללכת להכין לו ארוחת ערב.
אחרי שאני מגיש לו את האוכל הוא מסמן לי בידיו פסק זמן ודורש שאשב איתו לאכול ואדבר איתו קצת, כי הוא לא יכול לאכול כשאני עומד מעליו.
אני מסכים בשמחה והפעם שנינו אוכלים בתאבון וממשיכים בסשן עוד קצת. אני עומד בסלון על ארבע בעוד הוא משעין עלי את רגליו, שותה בירה וצופה במשחק כדור רגל. המשחק משעמם אותו והוא מכבה את הטלוויזיה ודורש שאעמיד לו את הזין בלי ידיים, רק עם הפה. אני עובד ממש קשה, מלקק וטורח ומשקיע מאמצים לפנק את הצאר ובטעות נוגע לו בביצים.
בתמורה הוא קושר את ידי מאחורי גבי באזיקוני פלסטיק צהלי"ם ואחר כך משכיב אותי על בטני על השולחן בסלון, שופך המון קרם על ישבני, ומורח אותו לתוך חריץ עכוזי.
הקרם קריר וריחני וזה תענוג אמיתי להרגיש את ידיו של ניקי בין פלחי ישבני, אבל החשש שהוא ינסה...
"אני מטיל וטו!" אני צועק בבהלה.
ניקי נשבע שהוא לא יחדיר את הצאר לחור שלי ואנחנו ממשיכים. הוא מניח כרית קטנה ומחוספסת מתחת לחלצי ומשפשף את הצאר בין עגבותיי. מזל שהשולחן בסלון הוא שולחן עץ מוצק.
הלחץ הלא ממוקד באזור הרגיש ההוא מטריף אותי לגמרי, ובצרוף החיכוך של הכרית מקדימה... אני משתולל וצועק, מתחנן לפני האדון שלי שירשה לי לגמור, ומקבל תשובה שלילית בצירוף מריטת אוזן קשוחה.
הוא גומר בין עגבותיי, מציף את כל החריץ שלי בזרע, ואחר כך דוחף לי לתחת שלוש אצבעות ודורש ממני לא לזוז ולא לגמור בזמן שהוא דופק אותי באיטיות מטריפה.
שנייה לפני שאני מפר את פקודתו וגומר הוא עוצר, מוציא את האצבעות שלו מהתחת שלי ונושא אותי על שכמו למטבח.
אני מושכב על גבי על השולחן ועיני נקשרות במגבת המטבח, ואז אני שומע איך הוא פותח את המקרר, ואחר כך מחטט במגרות.
אין לי מושג מה הוא מחפש והמתח ממה שצפוי לי גורם לי להיות עוד יותר מיוחם. הוא שב וניגש אלי, מסובב אותי ומרים את רגלי ככה שהן נשענות על כתפיו ודוחף לי לתחת משהו ארוך וקשה, ותוך כדי כך לוחץ בעדינות על צינור הזרע שעובר מתחת לביצים שלי כך שאני לא יכול לגמור.
"אתה רשאי להתחנן." הוא אומר לי בשלווה, "אבל זה לא יעזור לך. אתה תלמד לגמור לפי הפקודה שלי, לא לפי החשק שלך. הבנת עבד?"
"כן אדוני." אני גונח, "אני מודה לך אדוני, אני..." ואז אני שוכח לדבר ומסתפק ביללות חנוקות, כי הוא מניח משהו קר על הזין שלי. אחר כך התברר לי שזו הייתה שקית של גרגרי תירס קפואים – המדף של סנפרוסט מעולם לא יראה לי שוב תמים כמו פעם - ודקה אחר כך הוא לוקח את הזין שלי בפה החם שלו.
אם הוא לא היה מניח לי לגמור אחרי כמה חילופים כאלו של קור וחום הביצים שלי היו בטח מתפוצצות. זה היה נהדר, אבל אתם חושבים שהייתי מרוצה? קדחת!
ניקי הניח לי לגמור לו בפה, ואפילו בלע את הזרע שלי, ונדהם, שעוד לפני שהוא גזר את האזיקונים מידי, התחלתי לנזוף בו, ואפילו בעטתי בו מרוב כעס.
"ממתי אדון מוצץ לעבד ועוד בולע את הזרע שלו?" צרחתי עליו.
אחרי רגע של תדהמה הוא פרץ בצחוק, וכמה שהרבצתי לו יותר חזק ככה הוא צחק יותר. בסוף הוא פשוט נשא אותי למקלחת, התעקש למרוח לי את התחת במשחת אלוורה, מקפיד להתעכב בעיקר על פי הטבעת.
הדבר הקשה שהוא דחף לשם קודם היה ידית של המברג הכי גדול שלו, שהיה באמת מכובד מאוד, אבל ממש קיסם שינים לעומת הצאר.
אחר כך דברנו שוב, וכל פעם שהוא צחק מהתקף הכעס שלי, הרבצתי לו.
"אבל דושינקה," הוא גיחך, "אתה רציני מידי. צריך גם קצת חוש הומור בקטע הזה, ואני כל כך אוהב לטעום אותך. אני עובד נורא קשה כדי להיות אדון טוב לעבד פרפקציוניסט כמוך, לא מגיע לי איזה פינוק קטן?"
לך תבנה מדינה עם אדונים כאלו!
"מאיפה אתה בכלל יודע על כל העסק הזה של אדונים ועבדים וכל זה?" אני שואל אחרי שאנחנו נרגעים ושוכבים חבוקים במיטה. זה הזמן שלנו לשיחות נפש, ואחרי הזיונים, החלק החביב עלי ביותר בכל מערכת היחסים שלנו.
ניקי מספר לי בקצרה על כמה חברים שלו שהתעסקו בזה והכניסו אותו לסודות של עולם הבדס"מ. אני כרגיל מקנא וכשאני שומע על זוג ידידים שלו, שפגש עוד במרכז הקליטה כשהיה רק בן חמש עשרה, שהכניסו אותו לראשונה לעולם המין ההומוסקסואלי, אני ממש מתעצבן.
ניקי צוחק, מחבק אותי חזק חזק, ופוקד עלי להירדם, ואני נאבק בו קצת ובסוף, עייף ויגע מכל ההרפתקאות שלנו, נרדם.