"אני פוחד שאם תיסע לקצרין בלעדי בסוף תשנה את דעתך ותישאר שם." הודה עוז כשהם נסעו לתל אביב בהסעה שסיפק צה"ל ברוב טובו למילואימניקים. "יש לך הרבה דברים בבית של החבר שלך, מה שמו? אני תמיד שוכח."

"קוראים לו גולן." אמר קובי בעגמומיות, "ולא, אין לי מי יודע מה דברים, בעיקר קצת בגדים וספרים, כמה דיסקים, והמחשב שלי כמובן."

"אתה לא יכול לבקש ממישהו שיארוז הכל וישלח לך את זה לפה? אולי השכנה ההיא שלכם יכולה?"

"יכול להיות, אם אני אבקש אז היא בטח תסכים, אבל אני לא יכול סתם להיעלם, אני צריך להגיד לו שאני עוזב, ויש גם את העבודה שלי בבית הספר..." הוא לחץ בחוזקה את כף ידו של עוז, "אל תהיה כוסית כזאת ביסמוט, אני מבטיח לך שאני אחזור."

"בסדר." נכנע ביסמוט, "אבל הרי לא מחכים לך בבית הספר שתחזור ללמד באוגוסט, מה בוער לך לנסוע כבר היום? תישן הלילה אצלי, ותחזור מחר בבוקר." קובי הסכים ברצון, ישן אצלו בדירת הגג המרווחת והריקה למחצה – דירה שירש מדודתו המנוחה עליה השלום, רווקה חסרת תקנה שאהבה אותו יותר מכל אחייניה האחרים - ועד שנסע בשעות הבוקר המאוחרות חזרה לצפון כבר היה מאוהב לא רק בביסמוט, אלא גם בדירתו, ובנוף המדהים של הים שנשקף ממנה, וראשו קדח מתוכניות איך לרהט אותה לתפארת. 

הוא הגיע לקצרין בערב, ומצא את גולן ודנה יושבים במטבח ומתווכחים. דנה הייתה נבוכה ונסערת, וגולן נרגז ועצבני, המטבח היה מלוכלך והפוך, והבית מבולגן ומרוצף בשערות כלבים. קובי ניסה לדמיין לעצמו את פנדה בדירת הגג של ביסמוט ולא הצליח, הוא תכנן לפרוש בסלון שטיח לבן כשלג ולרהט אותו ברהיטים מודרניים ממתכת ומזכוכית, הכלבה הגדולה והשעירה שאהבה להתפלש בשלוליות בוץ לא התאימה לתפאורה שדמיין לעצמו. "שלום, חזרתי, מה נשמע? מה שלומכם? על מה אתם מתווכחים? איפה זוהר והכלבים?"

"זוהר לקח את הכלבים לטיול בשמורה." אמרה דנה ונישקה את לחיו, "רזית קצת והשתזפת ממש יפה, אתה נראה מצוין, לא היית אמור לחזור רק בסוף השבוע?"

"לא, הוא היה אמור לחזור כבר אתמול." השיב גולן, ונעץ בו מבט מאשים.

"מה? באמת? לא ידעתי, טוב, מוטב שאני אזוז ואתן לכם קצת פרטיות." נחפזה דנה אל הדלת, משאירה את השניים לבד.

"אז מה נשמע?" שאל גולן בטון לא נעים, "למה לא שמעתי ממך כשהיית במילואים? "ניסיתי להתקשר אליך מידי פעם, אבל הטלפון שלך היה תמיד כבוי."

"כן, אני יודע. רוב הזמן לא הייתה קליטה, וגם אם הייתה זה לא היה עוזר כי איבדתי את המטען ו... אה... אז מה שלומך גולן?"

גולן צמצם לעברו מבט חשדני, "שלומי חרא." אמר קצרות, "תגיד את האמת קובי, התגעגעת אלי?"

"אהה... אני... הייתי די עסוק ו... אהה... תגיד, מה שלום מיכל? היא לא הייתה אמורה לחזור כבר, איפה היא בכלל?"

"לא יודע ולא מתחשק לי לדבר על זה עכשיו." נבח גולן, ניגש אל קובי, אחז בכתפיו ונעץ בו מבט קשה. קובי ניסה להירתע, אבל מבטו של גולן כמו מסמר אותו למקומו.

"מה הבעיה גולן, מה עובר עליך? מה הבעיה עם מיכל?"

"אין שום בעיה איתה, היא פגשה בהפלגה את העורך דין שלנו, את הגולדנבלום הזה שניסח לנו את החוזה ועכשיו הם פתאום זוג, הם התאהבו משום מה והיום היא רוצה ילד ממנו, לא ממני."

"אוי, גולן, אני כל כך מצטער, זה באמת... זו הפתעה ממש לא נעימה, אבל תשמע, דברים כאלה קורים לפעמים, לא נעים אבל לא נורא, אל תיקח כל כך ללב, אם לא היא אז תהיה אחרת, יש עוד נשים, אני בטוח שבסוף תהיה אבא."

"אני לא לוקח ללב, ואתה צודק, יש עוד נשים, ויש גם עוד גברים."

"למה אתה מתכוון עוד גברים?" מלמל קובי בבהלה, גולן נשמע מוזר כל כך, והתנהג בצורה ממש מפחידה, אצבעותיו כמו התחפרו בבשר כתפיו, ומבטו היה מזרה אימים. "די גולן, אתה מכאיב לי." מחה קלושות, "על מה בדיוק אתה מדבר?"

"על זה שהזדיינת עם גבר אחר." אמר גולן בקול שקט, כמעט בלחש, והדף אותו מעליו בכוח. קובי התנודד וכמעט נפל, ליבו הולם בפראות בחזהו.

"גולן, תשמע, אני... תשמע..." הרעיון להכחיש את האשמה כלל לא עלה בדעתו, למעשה חש הקלה כשהבין שהאמת על מעלליו נודעה באורח מסתורי לגולן, והוא לא יאלץ לספר לו למה הוא עוזב. "אני נורא מצטער גולן." אמר, וכאילו רק עכשיו קלט סוף סוף מה עולל נצבט ליבו בחזהו מעומס רגשות אשמה ובושה. "סליחה, אני ממש מצטער שעשיתי לך את זה, לא התכוונתי, אבל זה פשוט קרה." אמר בפשטות והשפיל מבט כמצפה לגזר דינו.

"בסדר, כמו שאמרת, דברים כאלה קורים." פלט גולן ביובש, והפנה אליו את גבו, "אני יוצא עכשיו לפגוש את זוהר והכלבים, נשאיר אותם אצל דנה ואחר כך נלך לאכול פיצה. יש לך בערך שעתיים לארוז את כל החפצים שלך ולעוף לי מהחיים. עד שאני חוזר אני לא רוצה למצוא פה לא אותך, ולא את הדברים שלך."

"בסדר, ומה עם פנדה? אתה רוצה שאני אקח גם אותה?"

"לא, הייתי מעדיף שתשאיר אותה אצלי, אלא אם כן אתה מתעקש ויש לך תנאים להחזיק אותה." קולו הנוקשה של גולן התרכך קמעה, אבל הוא המשיך לעמוד בגבו אליו, "אתה יודע בכלל לאן אתה הולך?"

"כן, אני יודע, אבל לצערי אין שם תנאים כל כך טובים בשבילה, עדיף שהיא תישאר אצלך."

"גם אני חושב ככה." גולן סובב את ראשו והביט בו מעבר לכתפו, "שיהיו לך חיים נחמדים קובי." אמר, פתח את הדלת והסתלק, סוגר אותה בעדינות אחריו.

"גם לך גולן." ענה קובי המבויש לדלת הסגורה מאחורי גבו של גולן, והתחיל לארוז בחיפזון את חפציו. כמה דקות אחרי לכתו של גולן נכנסה דנה חרש לדירתו ושאלה את קובי אם הוא זקוק לעזרה. "כן, תודה." השיב קובי באסירות תודה, "משום מה היום הכל נופל לי מהידיים." התאונן והניח לדנה לארוז את בגדיו בשתי מזוודות גדולות, "תגידי, את מכירה מישהו שיסכים להסיע אותי ואת כל הפקלאות שלי היום לתל אביב?" שאל בחוסר אונים.

"למזלך דווקא כן." השיבה דנה בקול מעודד, "אחד הספקים שלי נוסע הערב לתל אביב עם הפז'ו שלו, ואני בטוחה שתמורת כמה מאות ₪ הוא לא רק יסכים להסיע אותך ואת החפצים שלך אלא אפילו יעזור לך להעלות אותם לדירה של המרוקאי המצויד הזה, שכחתי מה שמו, שהיית איתו במילואים, אני מניחה שאתה נוסע אליו, אני צודקת?"

"כן, אבל איך את יודעת עליו?" הזדעזע קובי.

"אתה מכיר את ראמי, המלצר החדש שלי? אז מסתבר שהאקס שלו עשה איתכם מילואים. האקס הזה, הוא גם דרוזי כמו ראמי, אבל הוא מעדיף לברוח מהמשפחה שלו, ולחיות בתל אביב, אני חושבת שרוב המכרים שלו אפילו לא יודעים שהוא לא יהודי, בכל אופן, הוא סיפר לראמי, שסיפר לי ואל תראה מודאג כל כך, הוא לא נכנס לפרטים מדויקים, רק סיפר שהייתם צמודים במשך כל המילואים, וישנתם יחד כל לילה, אבל הוא בטוח שחוץ ממנו ומעוד שני הומואים אף אחד לא באמת הבין מה קרה בינך לבינו."

"חבל שהלכת וסיפרת הכל לגולן." ניסה קובי להפיל על דנה חלק ממשא האשמה הכבד שרבץ על כתפיו.

"ככה אתה מכיר אותי? לא סיפרתי לו כלום." מחתה דנה, "אבל אולי טעיתי כשסיפרתי את זה למיכל, מצד שני אני תמיד מספרת לה הכל, והיא לי... ודווקא ביקשתי שלא תגלה כלום לגולן, אבל הכל הסתבך כשהיא חזרה מההפלגה עם יורם..."

"מי זה יורם?"

"נו, העורך דין, יורם גולדנבלום שנעשה הבן זוג שלה... אתה יודע שהוא התאהב בה ממבט ראשון וזמם עליה עוד כשהם באו למשרד שלו לעשות חוזה? בגלל זה הוא נרשם להפלגה הזו, רק כדי להיפגש אתה לבד ולנסות לשכנע אותה לוותר על כל העניין עם גולן ולהביא את הילד איתו. אני, האמת, לא כל כך התרשמתי ממנו, אבל משום מה מיכל נדלקה עליו, והחליטה שלטובת הילד עדיף שההורים שלו יהיו נשואים ויגורו יחד, מה שאגב תמיד טענתי, לי היא אף פעם לא הקשיבה, אבל ברגע שגבר בא ואומר לה את זה, ומוסיף טבעת... טוב, עכשיו זה כבר לא חשוב. היא חזרה שלשום מההפלגה, ומיד הודיעה לגולן שהחוזה מבוטל ושימצא לו מישהי אחרת להביא אתה ילד, וגם הסבירה למה. הוא כמובן כעס ורב איתה, ואמר לה שהיא בוגדת, וכשהיא ניסתה להתגונן מהטענה נפלט לה איכשהו שלא היא הבוגדת, מי שבוגד זה אתה..." דנה נאנחה, "זה היה מאוד לא במקום ומיותר לגמרי, ואני יודעת שהיא התחרטה מיד אחרי שהיא סיפרה לו, אבל מה לעשות, מילים שנאמרו אי אפשר להחזיר חזרה."

"לא, אי אפשר." הסכים קובי בעצב, מתבונן בדנה שדחסה ברוב תבונה את כל מלתחת הקיץ שלו למזוודה הקטנה, ועכשיו עברה לגדולה, מקפלת לתוכה את בגדי החורף שלו.

"אתה יודע שהביסמוט הזה, ככה מספר רפי, האקס של ראמי, הוא אחד הרווקים הכי מבוקשים ומצליחים בתל אביב, יש לו שני פאבים, מועדון לילה ורשת של חדרי כושר, איך תפסת לך דג עשיר כזה?"

"לא יודע, בכלל לא ידעתי שהוא כזה עשיר, והאמת היא שהוא תפס אותי." 

"בסדר, עזוב עכשיו את עניין הכסף, כסף בא וכסף הולך, השאלה היא אם אתה אוהב אותו."

"כן." הנהן קובי, "אני אוהב כמובן גם את גולן, אבל את עוז אני אוהב בצורה לגמרי אחרת, ו... אהה... טוב, זהו, אני פשוט אוהב אותו, והוא אותי."

"אני מניחה שעוז זה השם הפרטי של ביסמוט?" שיערה דנה בנימוס, שלפה את הנייד שלה, התקשרה למישהו בשם ששי, ושאלה אם הוא יכול לעבור אצלה בבית כדי להסיע לתל אביב מישהו עם כמה מזוודות, וכן, בטח שהוא ישלם, איזה שאלה? לא, היא לא מוכנה לשמוע שזה בחינם גם אם זה בשביל מכר שלה. ששי הופיע אחרי כמה דקות עם טנדר פז'ו מרווח, ועזר בחפץ לב לקובי להעמיס את חפציו לרכב, אחר כך התיישב במושב הנהג וצפה בסקרנות בפרידה של דנה וקובי. הוא לחץ את ידה והודה לה, היא חיבקה אותו ונישקה אותו על לחיו. הוא ביקש ממנה שתמסור דרישת שלום לזוהר ולמיכל, שתשמור על גולן ועל פנדה, ותתנצל בשמו בפני מנהלת ביתה הספר. היא הבטיחה לו שיהיה בסדר, והיא כבר תדבר עם המנהלת ותסביר לה שהוא נאלץ להתפטר בגלל משבר משפחתי לא צפוי, וביקשה שלא ידאג, הכל יהיה בסדר גמור, איחלה לו חיים טובים ושילחה אותו לדרכו.

אחר כך התקשרה לראמי, המלצר שלה, ושאלה אותו אם יש לו את הטלפון של החברה הלסבית של דניס, האקס הבלונדיני החמוד שלו, זו שסיפרה שהיא רוצה נורא להביא ילד עם הומו אבל לא מוצאת אף אחד כי כיום כולם רוצים להביא ילד דרך פונדקאית מהודו. "לא, אני לא יודע את הטלפון של החברה שלו, אבל מחר דניס קופץ לבקר אותי בבית קפה, ואז אני אוכל לשאול אותו."

"באמת? באיזה שעה הוא מגיע? ואגב, ידוע לך אם יש לו מישהו, או שהוא עדיין מחפש?" תהתה דנה, וחייכה בשביעות רצון כשראמי סיפר שלא, אין לדניס החמוד אף אחד עדיין, וזה באמת חבל כי הוא בחור כזה מתוק ששונא סטוצים, וממש רוצה להיות שוב בזוגיות, אולי יש לך מישהו בשבילו? 

"תעזבי אותי דנה." רטן גולן כשדנה ניסתה לשדך לו את דניס, "אם יש משהו שאני ממש לא צריך זה עוד הומו אחד שישבור לי את הלב."

"רק תשב איתו לקפה, זה הכל, מה אכפת לך?" הפצירה דנה.

"לא בא לי." מיאן גולן בעקשנות, וקם ממקומו בחיפזון כשמיכל נכנסה בלי לדפוק, כדרכה, לביתה של דנה. "טוב, אני צריך ללכת, ביי." הפטיר ונסוג בזריזות לדירתו, ופיסטוק משתרך אחריו.

שתי הנשים החליפו מבטים מודאגים, "גם בעבודה הוא מחרים אותי." גילתה מיכל לדנה, "לא עזר שהתנצלתי בפניו, ושביקשתי שיבין אותי ויפסיק להיות ילדותי כזה, נכון ששיניתי את דעתי, אבל דברים כאלה קורים, זו לא סיבה להחרים אותי, נכון?"

"נכון, אבל תביני אותו, הוא מאוד מאוד פגוע." ניסתה דנה להתנצל בשמו של גולן, "אני בטוחה שעם הזמן הוא יתגבר."

"את חושבת? כבר עברו שלושה חודשים ועדיין הוא מסתכל עלי כאילו דרסתי לו את הכלב, טוב... "היא נופפה את ידה בביטול, "שיתבשל במיץ של עצמו, יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם."

"איזה דברים?" רכנה לעברה דנה בלהיטות.

"היריון." קרנה מיכל, "אני יודעת שזה אולי קצת מהר מידי, הרי התחתנו רק לפני שבועיים, אבל..." היא פיזזה באושר במטבחה המבולגן של דנה, לא מצליחה לעצור את עליצותה המתפרצת, "אני כל כך מאושרת." הצהירה, "ותזכרי, אני בונה עליך שתהיי הדודה של הילד, או הילדה."

"עשינו עסק." חייכה דנה, ונשקה לה, "מזל טוב חמודה." 

"אתה מעמיד אותי במצב לא נעים, מיכל חברה וקרובת משפחה וגם אתה חבר ושכן, וזוהר כל כך קשור אליך... די עם הברוגז הזה גולן." הפצירה דנה.

"בסדר." הסכים גולן בחוסר רצון, בועט ברגלי השולחן כמו ילד סרבן, "אבל רק בגלל שאת מבקשת."

"תודה חמוד." זרחה אליו דנה, "ואולי תסכים גם לפגוש את דניס באותה הזדמנות?"

"כאשר אבדתי אבדתי." נאנח גולן, "בסדר, אבל אני לא מתחייב לכלום." הסתייג.