סיפור גלילי - פרק ב'

ככה עבדנו, לואיס ואני, זה מול זה, ידיים מול ידיים, כתפיים מול כתפיים, חזה מול חזה, גו ערום מבהיק משמן מול גו ערום מבריק מזיעה.

קשת
קשת. צילום: הנדל.

פלוריאן שכב והביט בי, לא יודע כמה זמן. הוא לא אמר מילה בזמן שלואיס, שגבו היה מופנה אלי, המשיך לעסות את גופו במסירות. הייתי מבוהל, חשתי את ליבי מתכווץ ואת גרוני נסגר, אבל רגליי נטעו במקומן וכך נותרתי במקומי ללא צעד או נשימה. פלוריאן המשיך לשתוק למרבה המוזרות, ואני המשכתי להביט, עיניי התקבעו במחזה הסוריאליסטי הזה בזמן שמוחי מנסה להשיב לעצמו את השליטה על הרגליים וצועק עלי, "מה אתה עושה? מה אתה עושה!?" אחרי דקה של תדהמה, מבוכה וחוסר אונים שבהן אני ופלוריאן ננעלנו זה על עיניו של זה כמו מלחמת מבטים, ולואיס המשיך לעסות אותו, פלוריאן רמז לי להתקרב. ניסיתי לברוח אבל רגליי צייתו לפלוריאן וקרבו אליו.

"בוא תשב איתנו." אמר פלוריאן באנגלית במבטא זר. לואיס הפסיק את העיסוי והסתובב לראות במי מדובר, וכשראה אותי, עבר משהו בפניו, כמו הלם של זיהוי. "בוא לכאן." אמר פלוריאן, "שב מול לואיס. אני רוצה להראות לך מה אנחנו עושים." התיישבתי על בירכי לצידו של פלוריאן, מול לואיס, עדיין נרעש. לואיס הביט בי ושתק. ואז, אחרי דממה קצרה, כאילו קיבל את קיומי שם. הוא הניח את ידיו על ירכיו הערומות של פלוריאן והחל לעסות אותן. "האח לואיס עושה שירות למורה שלו, הוא עוזר לי לרפא ולתחזק את הגוף. אצלנו נוהגים לומר שהגוף הוא המקדש של הנשמה. וכמו שיש לשמור את המקדש, לנקות ולתחזק אותו ולהרחיק ממנו כל פיסה של טומאה, כך יש לשמור את הגוף ולהכין אותו לעבודת הבורא. אנחנו עובדים בשדה, מוציאים לחם מאדמה כפי שהבורא גזר עלינו, ואנחנו מקבלים את גזר הדין שלו בהכנעה ובשמחה. אנחנו אוכלים ומכניסים לגופינו את האוכל שהאל העניק לנו עבור עבודתנו, ואנחנו כורעים על הברכיים בשעת התפילה עד שהן מתחילות לכאוב ואנחנו רוחצים את הגוף במים כדי לנקות אותו. והגוף מתאמץ, והגידים נמתחים והשרירים מתכווצים והמפרקים כואבים, אבל צריך להכשיר אותם להמשך העבודה. לכן האח לואיס עוזר לי להכין את גופי, לשמר ולתחזק אותו כדי שאוכל לשרת את הבורא. אתה מבין?"

הנהנתי, בלי לדעת מה לחשוב על המונולוג הזה שנאמר במבטא כבד באנגלית מסובכת, עם הרבה מילים גבוהות. ואז לואיס הוסיף, "אנחנו עושים מה שצריך כדי לשמור אחד על השני, כי אנחנו די לבד כאן בנאדם. אז אני צריך לעשות מסאז' כאן לאבאל'ה כדי שהוא יוכל לזוז מחר וכדי שהוא לא יפצע את עצמו בתנועה לא נכונה או שלא ייתפס לו הצוואר, נכון אבא'לה?" חייך אליו.

"רואה איזה נזיר חצוף אלוהים גזר עלי?" נאנח פלוריאן, מה שהצחיק קצת את לואיס. "בכל מקרה, השירות שהאח הסורר לואיס מעניק לי, מונע ממני לפתח מחדש פציעות ישנות ונותן לי את היכולת להמשיך לעבוד את הבורא בשמחה. וזה מה שראית, שלא תחשוב עלינו מחשבות רעות ותספר שחיים כאן שני מטורפים".

אם רק ראש המועצה היה יודע, חשבתי לעצמי. "אני לא אספר, אל תדאגו, לא בשביל זה באתי." מצאתי פתאום את קולי. אולי היה זה קולו המרגיע של פלוריאן, הנינוחות הטבעית של לואיס, הקבלה המוחלטת שלהם אותי, כאילו לא פלשתי להם לשטח בלי רשות ותפסתי אותם ברגע שיכול להתפרש באופן אינטימי. "למעשה, באתי..."

 "רגע," קטע אותי פלוריאן. "אני רוצה שתראה עוד קצת." סימן ללואיס להמשיך. לואיס ישב לצד ירכיו של פלוריאן, פניו מופנות אליו. והוא לקח את ידו של פלוריאן, הרים אותה. מתח אותה קדימה והניח אותה על החזה. כף ידו של פלוריאן נחה, פרושת אצבעות על חזהו הערום של לואיס, מורחת אותו בשמן. אצבעותיו של פלוריאן היו ארוכות, כמו כף יד של פסנתרן,  והאגודל והזרת הגיעו כמעט עד לפטמות. לואיס עיסה את זרועו של פלוריאן המתוחה אליו, אגודליו עוברים על האמה ועל שריר הזרוע עד הכתף, ואחר הניח את הזרוע על כתפו ועיסה את צידה התחתון של הזרוע, עד לבית השחי, ואז הוריד שוב את ידו של פלוריאן מהכתף לחזה, ומשם במורד הבטן השטוחה, עליה הותירה ידו של פלוריאן פס רחב ומבריק של שמנוניות. היה יופי מרגש במחזה הזה, מסירות מופלאה של מורה לתלמיד, אהבה, הערצה ויראת כבוד אמיתית, וכל זה הועבר במגע אחד. אולי בגלל זה פלוריאן רצה שאשאר, שאבין, שלא אסתפק במילותיו. לואיס הניח את הזרוע בחזרה לצד גופו של פלוריאן, מתח אותה הצידה והחל לעסות את כף ידו ואת אצבעותיו של פלוריאן, מותח כל אצבע בתורה.

"האח פלוריאן," פתחתי שוב, מפר את הקסם, "באתי כי יש לי משהו חשוב לומר לכם. ראש המועצה החדש חושב שאתם מיסיונרים, שאתם עלולים לנצר לו את ילדי היישוב, שאתם מסוכנים. הוא דיבר עם התקשורת עם המשטרה..."

פלוריאן ולואיס הביטו בי בתמיהה, ואז זה בזה ופרצו בצחוק. "אנחנו מיסיונרים?" צחק פלוריאן, "אם אנחנו מיסיונרים, אז קרוב לוודאי שאנחנו המיסיונרים הגרועים בעולם. כבר שנים שאנחנו חיים כאן ועד עכשיו הדבר היחיד שהצלחנו לנצר היה אולי כמה שממיות ואת השיקמה הזאת שבחוץ. תגיד לראש המועצה שלך שהוא יכול להירגע, באנו לארץ הקודש, לגליל שבו הסתובב האדון כשלבש דמות אדם, כדי לעבוד את האל בצורה הכי ישירה ואינטימית שאפשר. המרת יהודים לנצרות קצת תפריע לנו בזה." איזה נזירים מסטולים, חשבתי לעצמי, וקצת תמימים, מסכנים. "ולמה אתה מספר לנו את זה?" שאל פלוריאן, "למה אתה מזהיר אותנו?"

"כי אני רוצה לעזור," אמרתי, "ו..."

"אתה רוצה לעזור לי?" שאל לואיס, קצת מופתע.

"כן, כמובן, ו..." אבל לואיס הרים את ידו וקטע אותי. הוא הביט בפלוריאן שהנהן. "אם אתה באמת רוצה לעזור" אמר לואיס, "אולי תעזור לי לעזור לאח פלוריאן שעובד קשה בשמש והגוף שלו תשוש, וזה מה שמציק לו עכשיו יותר מכל ראש מועצה או מיסיונרים?"

"מה אתה רוצה שאני אעשה"? שאלתי מופתע.

"תסתכל על האח פלוריאן," אמר לואיס בקול שקט ונוגה קצת. "הנה מקדשו של האל לפניך, לשכן בו את שליחתו, הנשמה. העיניים," הוא עצם את עפעפיו של פלוריאן עם שתי אצבעות, "הן החלון לנשמה. דרכן רואים את רצון הנשמה הנצחי דרך חולשת הבשר של הגוף הזמני. השפתיים," הוא רכן ונשק קלות את פלוריאן על השפתיים, "הן שער הקדושה והטומאה. מהן יוצאות הברכות, החיוך והנשיקות, וכך גם הצעקות הקללות ולשון הרע. החזה," הוא הניח את ראשו לרגע על חזהו של פלוריאן, צד פניו מתלכלך בשמן, "הוא משכן הלב שנועד לאהוב את האל עד שהוא כמעט מתפוצץ, ולהלל אותו עד בלי די. הידיים," הוא ליטף את זרועותיו של פלוריאן באהבה, "הן הכלים לעשות את רצון האל, או להתמרד כנגדו. כף היד," הוא עטף את כף ידו של פלוריאן בשתי ידיו ונשק לה, "היא הלוקחת או הנותנת. היא הנקמצת לאגרוף או שנפתחת לליטוף. הרגליים," הוא ליטף את ירכו של פלוריאן, גבוה, ידו כמעט נוגעת באיבר מינו הארוך והמשומן של פלוריאן ששכב רפוי, נוטה לצד שמאל, "הרגליים הן מתנתו של האל כדי שנוכל להתעלות מעל חולשות הבשר ולעמוד איתנים על רגלינו, כדי שנוכל לבוא לקריאתו של האדון ולהתייצב היכן שיורה לנו. הבטן," הוא ליטף את בטנו החלקה של פלוריאן בתנועה מעגלית, "הבטן היא משכנם של הרעב ושל היצרים שנועדו לנסות אותנו כדי שנעמוד בניסיון ונהיה ראויים לשאת את אורו הבהיר של האל. אתה רואה עכשיו את תכניתו הגאונית של האל כשהוא ברא את האדם כמקדש חי ונושם? נבראנו כדי לקדש את האל בעצם חיינו כאן כבשר ודם. כך לימד אותי המורה שלי. ועכשיו, כאן נקודות הצליבה," הוא נגע במצחו של פלוריאן ובשני צידי חזהו, ואז חזר על התנועה על גופו שלו. "הראש הוא האב, הוא התוכנית האלוהית, הוא הידע והכוח האין סופיים, הוא חכמת האלוהות. צד שמאל שמעל הלב הוא הבן. הוא החסד, הוא הנתינה וההקרבה שהקריב הבורא לברואיו, הוא אהבת האלוהות. וצד ימין הוא רוח הקודש שעומדת מימין לאב ושרה תהילות עולם לבורא, היא השמחה הטהורה והנס, היא נוכחות האלוהות. התוכנית האלוהית עצמה פרושה כאן בבשר, מפת הבריאה, את כולה אני מראה לך עכשיו על המורה שלי. ראה איזה חסד הוא נותן לך. מה שראית אותי עושה קודם עם גופו של האח פלוריאן זו בעצם תפילה, זו עבודה רוחנית. ועכשיו," הוא הרים עיניו והביט בי והיה להט במבטו, "עכשיו אני מזמין אותך לעשות את זה איתי ביחד. בוא, תחזיק את כף ידו השמאלית, את צד האהבה והחסד, ואני אחזיק את כף ידו הימנית, ועכשיו תעשה מה שאני עושה." החזקתי את ידו הימנית של פלוריאן. כף ידו הייתה חמה ושמנונית. לואיס לחץ על כף היד השמאלית והחל לעלות לאורך הזרוע , לוחץ עם האגודל. עשיתי כמוהו. הגענו לכתף וירדנו לאורך החזה. שרוול החולצה שלי נתקל בכתפו של לואיס שעבד לצידי והחולצה שלי התלכלכה קצת משמן. ניסיתי לנקות את החולצה משמן ורק הכתמתי אותה יותר. לואיס שלח לפתע את ידיו, אחז בשולי חולצתי והוריד אותה ממני במשיכה אחת, "כדי שלא תלכלך את הבגדים ותסיח את דעתך."

ישבתי שם המום, ערום עד מותני מול האח לואיס שגם פלג גופו העליון היה חשוף ולצד האח פלוריאן ששכב מעורטל לחלוטין. איך זה קרה בדיוק? האח לואיס סימן לי להניח את ידיי על צידו השמאלי של החזה של פלוריאן, בעוד הוא מניח את ידיו על צידו הימני. הוא הראה לי כיצד לעסות את החזה, ללחוץ מסביב לפינות, ללטף את הפטמה, לעסות מסביב למפתח הלב. פלוריאן שכב עצומות, נאנח והתמסר לנו לחלוטין. ירדנו עם הידיים לאורך הבטן העליונה, כתפו המשומנת של לואיס התחככה בכתפי במגע אקראי, וירדנו לבטן התחתונה, ולאורך הירכיים. ככה עבדנו, לואיס ואני, זה מול זה, ידיים מול ידיים, כתפיים מול כתפיים, חזה מול חזה, גו ערום מבהיק משמן מול גו ערום מבריק מזיעה. שתיקה עמוקה ירדה עלינו בזמן שהעברתי את אצבעותיי על גופו של פלוריאן, עדיין תוהה בראשי מה אני עושה כאן ולמה אני חש זרימת דם קצת מוגברת באזור חלציי. מוזר.

לואיס לקח את ידו של פלוריאן, הניח אותה על בטני והורה לי כיצד לסובב אותו על הצד, ואז לתמוך בגבו ולסובב אותו על הבטן. התחלנו לעבוד עכשיו על גבו של פלוריאן בעוד לואיס ממלמל מילים טקסיות בשפה שלא הבנתי. ידיו של פלוריאן היו מתוחות לצדדיו והוא נראה עכשיו כמו הצלוב עצמו. עברתי על גבו התחתון ועל ישבנו, המום בתוך הכישוף שהטילו עלי שני אלה, כישוף שמנע ממני להיבהל ולהיגעל מכל זה. אני עם שני גברים ערומים, מה הקשר? לואיס אחז פתאום בכפות ידי והחל להנחות אותי. הוא היה מעסה אלוף, תהיתי אם יש לו תעודות. ישבתי קרוב קרוב ללואיס, ידיו על ידי, חש את נשימתו החמה על עורי החשוף, יושב מספיק קרוב כדי לחוש את חום גופו מקרין עלי, ולואיס רוכן, ראשו נוגע בראשי והוא מנחה את ידיי כשגופו של פלוריאן לחוץ בינינו. לבסוף שבר פלוריאן את הכישוף, התנער, הזדקף והתיישב בינינו. הוא חיבק את לואיס ונשק לו על שפתיו. לרגע הביט בי ואז בחר בחכמה להימנע מלברך אותי באופן דומה. במקום זה הוא לחץ את ידי ורק אמר "תודה." בעברית עם מבטא כבד. הוא אמר ללואיס שהוא יוצא לטבול במעיין ולנקות מעליו את השמן ויצא עם מגבת קטנה וחתיכת סבון. הבטנו בו יוצא ואז לואיס אמר לי, "בוא, אני רוצה להראות לך משהו." חזרנו לקפלה, לכנסייה הקטנה בחלל הראשי ולואיס הצביע בגאווה על המזבח, "כנסייה תקנית, בנינו אותה לבד. האח פלוריאן החל במלאכה ואחרי שהגעתי לכאן עזרתי לו להשלים אותה. קטנה, רק שני אנשים מתפללים בה, אבל אני חש כאן את נוכחותו של האל קרובה אלי יותר מבכל כנסייה וקתדרלה שהייתי, כולל בוותיקן או בכנסיית הקבר בירושלים, כי את הכנסייה הזאת אנחנו בנינו, שנינו הקדשנו אותה, ואנחנו גרים כאן תמיד ולא רק אורחים לרגע." שתקתי. מה אומרים במצב כזה? פעם ראשונה שלי בתוך כנסייה, אני שאפילו בבית כנסת כמעט לא הייתי. הדת אף פעם לא דיברה אלי, אלוהים לא העסיק אותי. ועכשיו אני מדבר עם נזיר שיכור מרוב אמונה שרק אלוהים יש לו בראש. אבל האח לואיס כרע על בירכיו מול המזבח, האור הרך שחדר מהפתחים ליד הגג האיר בעדינות את גופו החלק והקומפקטי שהיה מאוד משומן עכשיו, הופך אותו ליפה כמו מלאך בציור שמן מהרנסנס. אכן, האח לואיס נראה לי לפתע יפה מאוד. היו בו יופי ועדנה שהיו לא רק גופניים אלא נדמה שנבעו ממשהו פנימי שהיה בו והקיף אותו מסביב. להביט בו מתפלל בתוך הכנסייה התת קרקעית הזאת היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה רוחנית שעברתי. הוא כרע על בירכיו והתפלל, בכוח, בכנות, בכאב, בשמחה. מעולם לא ראיתי אף אחד מתפלל כך, גם לא בשום בית כנסת. ואז הוא קם, הצטלב והביט בי. היה משהו במבטו, בהבעת פניו שהיה לי קשה מאוד לפענח. כמעט חיוך, כמעט תחינה. ואז הוא חיבק אותי פתאום בכוח, עורו המשומן נצמד לעורי בחיבוק שנמשך כמעט דקה. ואז הוא אחז בכתפיי, הסתכל בי שוב כרוצה לומר משהו ולבסוף רק שתק ונשק לשפתיי. המגע עליהן היה רך ומדגדג. שוב הרגשתי התעוררות קלה בחלצי, תוהה מה זה יכול לומר. לואיס הירפה ממני וחזר לחדר הפנימי שבירכתי המערה. יצאתי החוצה לשמש אוגוסט הקופחת, חולצתי בידי, גופי משומן קלות, מבטי המום וראשי הריק ממחשבות מסרב לשוב ולסור לי.   

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...