סיפור גלילי - פרק ג'

קשה להביט בעיניים לגבר אחר כששניכם עירומים לגמרי, אבל חשתי במבט של לואיס נח עלי, כמעט מדגדג את עורי.

קשת
קשת. צילום: הנדל.

מאז אותו היום חשתי כאילו נפתח חלון בחיי, שהגעתי לטריטוריה חדשה של אפשרויות, של התרגשויות ורגשות שלא הכרתי. החיים שהכרתי פנו לנתיב חדש, מסתורי יותר, מרגש יותר. לואיס ופלוריאן הילכו עליי קסם חדש ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הקפלה שבתוך המערה ועל שני הנזירים שחיים בה. בינתיים ראש המועצה העלה הילוך בתכניתו לפנות את שני הנזירים מסביבות היישוב, מה שהעלה  את חמתי וגרם לי דאגה. אוגוסט נגמר ושנת הלימודים נפתחה אבל התחלתי אותה ברגל שמאל. בבית הספר הייתי שוקע במחשבות, מאבד ריכוז, התרחקתי מחברים, ואפילו איבדתי עניין בבנות אחריהן חיזרתי, לרווחתם של כמה אנשים. ההורים שלי היו בטוחים שאני מאוהב, וזו הסיבה להתנהגותי המוזרה, רק שלא הצליחו להוציא ממני מי המאושרת. חיכיתי בקוצר רוח לשבת, וכשהגיעה קמתי מוקדם, יצאתי מהבית בשקט וחמקתי למערה. היה שקט מבורך של בוקר שבת על השדות, הציפורים צייצו בעוז, רוח קלילה נשבה והאוויר רק התחיל להתחמם. פניתי בפיצול השביל, חלפתי על פני השקמה המוצלת ועל פני המעיין והגעתי למערה. נכנסתי בלי בושה ובלי להודיע, חלפתי על פני המזבח הלבן, וכל ששמעתי היה דממה. הגעתי לחדר הפנימי בירכתי המערה וחשבתי שאולי הם ישנים, אבל לא היה שם אף אחד. המקום היה ריק. יצאתי מהמערה מודאג וקצר רוח כאחד, שואל את עצמי, "מה עכשיו"? התחלתי לשוטט בסביבה מתוך תקווה למצוא אותם, לא מוכן להתאכזב. ואכן, כאילו אלוהים הקשיב לי, מצאתי אותם אחרי חמש דקות. הם היו בשדה ועבדו. פלוריאן פשט את גלימתו עד מותניו ודחף מחרשה כבדה שהייתה רתומה ללואיס שהיה עירום פרט לתחתוניו ומשך אותה בכל כוחו. שניהם היו כהים וצרובים בשמש ושניהם הזיעו מאוד. התבוננתי בהם בשקט, לא מכריז על נוכחותי, קצת נבוך. לואיס משך את המחרשה, דוחף את רגליו בכוח כנגד האדמה, כל שריר ושריר בלט בגופו החלק והמבריק מזיעה. פלוריאן דחף את המחרשה מאחור, שרירי גבו וזרועותיו מתאמצים מאוד, וביחד חרצו תלמים כהים באדמה. פתאום חשתי גירוי מציק בגרון והשתעלתי. שניהם סובבו את ראשם ונפנו אליי. לואיס נראה מופתע וקצת נבוך, אבל פלוריאן חייך אליי חיוך כן וחם שהייתה בו רק הזמנה. כנראה שהחיים בגפו לימדו אותו להעריך חברה. "לואיס, יש לנו אורח. אולי נשב להפסקה?" והם קראו לי לבוא איתם לשבת מתחת לצל של עץ קטן שעמד שם. ישבו שם, אני ושני הנזירים הערומים למחצה, המזיעים והמתנשפים. איכשהו אני אף פעם לא תופס אותם לבושים לגמרי. "אני רואה ששבת אלינו. ומה שלומך?" בירך אותי פלוריאן בחיוך חם.

"אני בסדר גמור. ואיך אתם?"

"עובדים כמו שאתה רואה."

"ולמה אתם עובדים בשבת? אתם לא אנשים דתיים?"

לואיס ופלוריאן התגלגלו מצחוק. "אצלנו יום המנוחה הוא יום ראשון. לא ידעת?"

לא ידעתי, והייתי נבוך קצת מהבורות שלי ומהצחוק המרגיז שלהם. "ולמה זה ביום ראשון דווקא? זה תחילת השבוע, מה ההיגיון?"

"יום ראשון היה היום שג'יזס קם לתחיה, שלושה ימים אחרי שמת על הצלב," אמר לואיס, "לכן זה היום הקדוש שלנו."

"אבל בשבת אלוהים נח מלברוא את העולם." עניתי, "ובין אלוהים לג'יזס, אלוהים לא לוקח?"

"מה, אתה חושב שזו תחרות?" שאל לואיס, ופלוריאן התערב וענה לי דווקא בעברית, עם מבטא כבד, "מבחינתנו הם אותו הדבר. אלוהים הוא השילוש הקדוש. האב הבן ורוח הקודש. אתם היהודים עובדים את האב, ומכירים ברוח הקודש אותה אתם מכנים השכינה. אבל בבן אתם לא מכירים, למרות שישוע מנצרת נולד לעמכם וביצע את שליחותו בקרבכם. האב אינו הבן שאינו רוח הקודש שאינה האב. אבל גם האב, גם הבן וגם רוח הקודש הם היבטים שונים באלוהות."

הסתכלתי עליו בתמיהה, מה זאת ההרצאה הזאת עכשיו? לואיס המשיך באנגלית האמריקאית שלו, "בלילה לפני גיזס נצלב, הוא ישב עם התלמידים שלו לסעודה אחת אחרונה, ובמהלך הסעודה הוא אמר, הלילה אחד מכם יבגוד בי.  ופיטר שהיה התלמיד הבכיר והכי נלהב שלו אמר שאין סיכוי שהוא זה שיבגוד בו. וג'יזס אמר לו שעד שהתרנגול יקרא בבוקר הוא יתכחש לו שלוש פעמים. מאוחר יותר בלילה ג'ודה בגד בג'יזס ומכר אותו תמורת כסף לכוהנים, והם תפסו את ג'יזס וכלאו אותו בבית של הכהן הגדול. פיטר ישב מחוץ לבית ושלוש פעמים אנשים זיהו אותו כתלמיד של ג'יזס ושלוש פעמים הוא אמר שזה לא הוא כי הוא פחד שיתפסו אותו גם. אתה מבין? ובפעם השלישית קרא התרנגול שלוש פעמים ופיטר נזכר במה שג'יזס אמר לו והוא התחיל לבכות כי הוא התכחש לגי'זס. הוא לא עמד לצד המורה שלו כי הוא פחד מידי. ולמחרת כשג'יזס נצלב, מי שעמד מתחת לצלב ושמר עליו היו ג'ון, התלמיד הכי אהוב שלו ביחד עם מרי מגדלנה ומרי, אימא שלו. וכשג'יזס עמד למות, הוא אמר לג'ון שמעכשיו, מרי, אימא של ג'יזס היא אימא של ג'ון ושהוא צריך לדאוג לה עד יום מותה. אתה מבין, כשמשהו גדול קרה בחיים של התלמידים של גי'זס, כשהמורה שלהם נתפס והוצא להורג, כל תלמיד הגיב אחרת. אחד בגד בו כי זה התאים לאינטרסים שלו, אחד התרחק ממנו כי הוא פחד להיפגע גם, ואחד נשאר נאמן לו עד הסוף. תמיד כשאנחנו נמצאים במצב קשה בחיים, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב, לבגוד, להיכנע, לפחד או להישאר נאמנים לאמת ולאנשים שאנחנו אוהבים." לואיס הסתכל לי בעיניים במשך כל ההרצאה והייתה לי תחושה לא נוחה מהמבט שלו, כאילו יש בו שאלה – איך אתה היית מגיב במצב כזה? כדי להסיט את הנושא שאלתי, "אם זה קרה בארץ לפני אלפיים שנה, איך זה שלכולם יש שמות באנגלית כמו פיטר או ג'ון?"

פלוריאן צחק, "פיטר הוא פטרוס – סלע ביוונית שכן זה היה הכינוי שישוע נתן לו, בארמית כיפא. שמו האמיתי היה שמעון. וג'ון הוא יוחנן. מרי היא מרים. וג'ודה הוא יהודה איש קריות כמובן. הרבה מאוד שמות בינלאומיים הם שמות עבריים במקור, פשוט בשפות אחרות מבטאים אותם קצת אחרת." מעניין. לא ידעתי. נוצרה שתיקה קצרה. זבוב זמזם לי מול הפרצוף וגירשתי אותו. הוא התיישב ללואיס על הפטמה השמאלית. לואיס קפץ קצת מהמגע המדגדג וגירש אותו עם היד. "אנחנו צריכים לחזור לעבודה." אמר לפלוריאן.

פלוריאן התנער וקם, "יש לנו עוד הרבה עבודה." התנצל וניגש ללואיס.

"מה אתם עושים בעצם?" שאלתי.

"הקציר נגמר כבר ואנחנו חורשים את האדמה לקראת הזריעה. הזרעים שנטמון ינבטו בגשמים בחסד האל." ענה פלוריאן. היה ברור שהזמן שהם הקצו לי נגמר ושהם מתכוננים לחזור למלאכה בה עסקו לפני שבואי קטע אותם, אבל עדיין לא רציתי ללכת. לא ידעתי איך להסביר את זה, אבל התחלתי להיקשר לשני הנזירים האלה. מוזר להיקשר כל כך מהר לשני אנשים זרים, אבל היה בהם תום, קבלה ואהדה שנגעו בי, אפילו אינטימיות לא מוסברת. הם פתחו עבורי עולמות שלא הכרתי.  לא רציתי לחזור הביתה אחרי זמן כל כך קצר איתם, לכן שמעתי את עצמי שואל "אתם צריכים עזרה?" ההצעה שלי הפתיעה אותם. הם הביטו זה בזה, משהו עבר ביניהם. הם היו כל כך קרובים זה לזה שהייתה ביניהם תקשורת לא מילולית. לרגע קצר קינאתי בהם על הקרבה הזאת. לואיס פנה אלי, "אתה בטוח במה שאתה מציע לנו? זו עבודה קשה מאוד, וזו לא העבודה שלך".

"כן, בטח, בשמחה, אירחתם אותי כל כך יפה." עניתי במהירות.

לואיס פנה שוב לפלוריאן שאמר, "אשמח לקצת מנוחה אם ידידנו הצעיר מוכן להחליף אותי. אני כבר לא צעיר כמותכם." וככה מצאתי את עצמי דוחף את המחרשה שלואיס משך. רוב המאמץ היה שלו ועיקר הכוח הגיע ממנו, אבל גם אני התאמצתי מאוד. זה לא היה כיף. נעשיתי אדום מהר מאוד והעורף שלי החל לצרוב מהשמש. התנשמתי והזעתי, מזועזע מהמאמץ הדרש לחרוץ אפילו מטר אחד באדמה הקשה הזאת. גבו של לואיס היה מופנה אליי, שזוף ומזיע כולו, אגלי זיעה ניגרים במורד הגב אל מתחת לתחתונים, שריריו רוטטים מרוב מאמץ. הבגדים שלי כבר נרטבו לגמרי מהזיעה. עצרתי את לואיס לרגע והתפשטתי כמוהו עד התחתונים. לואיס חייך אלי. רוח קלה החלה לנשוב והיה קצת יותר נעים. המשכנו לחרוש באדמה החומה כהה ומלאת האבנים. לואיס מושך ואני דוחף, מתאמץ ונאנק. כל שריר ושריר בגופי צרח מרוב מאמץ. אני אשלם על זה מחר בבוקר, חשבתי. אקום כולי תפוס ומכווץ. וגם, אני צריך לעשות יותר ספורט. מחשבה מוזרה עברה לי בראש. שנים שראיתי את השניים האלה עובדים כך, צופה בהם מרחוק. שני הנזירים העובדים את האדמה היו חלק מנוף ילדותי. מעולם לא דמיינתי את עצמי מצטרף אליהם, ולא ידעתי כמה זה מתיש. לבסוף לואיס ריחם עליי, עצר ואמר, "מספיק לעכשיו." חזרנו לצל העץ שם פלוריאן חיכה לנו, לבוש שוב בגלימה החומה שלו. הוא הושיט לנו ג'ריקן מלא מים. לואיס שתה קצת, ואז בבת אחת הוריד את תחתוניו ושפך על עצמו מים מהג'ריקן. עמדתי נטוע מול עירומו של לואיס שנחת עלי בהפתעה. הוא הסתובב והפנה אלי את גבו ואת ישבנו, המים ניגרו במורד גופו, הופכים את האדמה שתחתיו לבוצית, ואז הסתובב שוב ופנה אלי, מושיט לי את הג'ריקן. לרגע לא הייתי בטוח כיצד להגיב. הבטתי בו, עומד מולי ונוטף מים שזלגו במורד בטנו, נעצרו בשיער הערווה וטפטפו לאורך איברו הלא נימול. הבחנתי בנקודת חן כהה ועגולה שהייתה לו על הבטן התחתונה קרוב לערווה, משמאל לאיברו, נקודת חן נאה שמשום מה תפסה את תשומת ליבי.  ואז, בהחלטה של רגע, הורדתי גם אני את התחתונים וניצבתי מולם עירום לחלוטין. רוח קרירה נשבה על עורי וחשתי תחושה מוזר של חופש וקלילות. שפכתי על עצמי את המים הקרים מהג'ריקן והתכווצתי לרגע, אבל זה היה מרענן וגרם לי להרגיש קצת יותר טוב. פלוריאן, לבוש בגלימתו, נעל את סנדליו וניגש לבחון את התלמים שחרשנו בקרקע. לואיס נשאר עירום, נותר במקומו והביט בי. הבטתי גם אני עליו, ואחרי כמה שניות הסטתי את מבטי בחזרה אל פלוריאן שהתרחק מאיתנו. קשה להביט בעיניים לגבר אחר כששניכם עירומים לגמרי, אבל חשתי במבט של לואיס נח עלי, כמעט מדגדג את עורי. על מה הוא מסתכל, חשבתי לעצמי. הייתי נבוך ולקחתי את תחתוניי כדי ללבוש אותם. "חכה שתתייבש." יעץ לי לואיס. "אחרת תלך בבגדים רטובים וזו תחושה מעצבנת." נשארנו ערומים, עומדים זה ליד זה בשקט. רעד מוזר אחז בי, מין התרגשות וקיוויתי בכל ליבי שלואיס לא הבחין בזה.  פלוריאן חזר אלינו, מושיט לנו זוג חתיכות בד צחורות. התנגבנו והתלבשנו. עכשיו הייתי לבוש לגמרי, ניצב מול שני נזירים בגלימות. "בוא אלינו." הזמין אותי פלוריאן. שבתי איתם למערה שלהם ושם, בחדר הצדדי, חלקנו ארוחה של לחם שטוח, גבינת לבנה ושמן זית. שניהם בירכו לפני האוכל והודו לאלוהים על שנתן להם את המזון אותו גידלו לגמרי בעצמם. אחרי האוכל הם ניגשו לקפלה והתפללו. ראיתי את שני הנזירים כורעים כל ברכיהם מול הצלב ומתפללים בשקט ולא ידעתי כמה זמן זה ייקח להם. גם לא רציתי להפריע להם. יצאתי בשקט מהמערה. זו הייתה שעת צהריים, נעדרתי כל הבוקר וידאגו לי. חזרתי הביתה.

מאז באתי לבקר אותם כל כמה ימים, וביליתי עמם זמן רב בשבתות. לפעמים עזרתי להם בעבודות ובמלאכות בהן עסקו. מידי פעם היו להם מבקרים, תיירים או מטיילים סקרנים שבאו לראות את הנזירים ואת הכנסייה שהקימו וגם קנו מהם מוצרים שגידלו והפיקו. פעם אחת הם גם אירחו משלחת של נזירים ממנזר בירושלים, אבל רוב הזמן הם היו לבד ואני סיפקתי להם חברה קבועה. פיתחתי עימם ידידות, התקרבתי אליהם. בעיקר ללואיס. פלוריאן תמיד קיבלת אותי בחום, שמח על בואי ונהנה להסביר לי דברים על העולם שהוא חי בו ועל חוקיו, אבל אל לואיס חשתי קירבה משונה שלא הסתפקה בזמן שביליתי אותו, קירבה שדרשה עוד ועוד, מין רעב משונה לנוכחותו, כאילו הוא לא נזיר קתולי מארצות הברית, כאילו הוא ואני גדלנו יחד מגיל אפס, כאילו היינו אחים בחיים אחרים ונפגשנו שוב אחרי מיליון שנים בנפרד. הייתי נער בן שש עשרה ולואיס היה גבר צעיר בן עשרים ושש, אבל למרות פער השנים ביני לבינו, לא חשתי בזה. לא היה בינינו מרחק. פלוריאן דיבר יותר מלואיס, אבל כל מה שלואיס אמר נחרט לי בזיכרון. עם פלוריאן הוא בעיקר צחק ולפעמים התחצף, אבל איתי הוא היה רציני, שתק הרבה וכל מילה שאמר לי כאילו נאמרה כדי שתיזכר, כאילו עונה על עשרות שאלות שעדיין לא שאלתי. היה לי קשה להסתכל לו בעיניים. לפלוריאן היו עיניים יפות, כחולות וחולמניות שיכולת לטבוע בתוכן. אבל בעיניו השחורות של לואיס לא יכולתי לעמוד יותר מכמה שניות. הן היו מגנטיות, זו הייתה התחושה, כאילו מבטו לוכד אותי ועוד רגע ממגנט לי את הלב שיפרוץ לי דרך העיניים וידבק לו לפנים.

אחר צהריים אחד הלכתי הביתה דרך החורשה שמאחורי בית הספר ופתאום פגשתי את פלוריאן. "מה אתה עושה כאן?" הופתעתי. פלוריאן חייך אלי. הוא תמיד שמח לראות אותי משום מה.

"אני בדרך לתחנת האוטובוס. אני נוסע לכפר נחום, ואחזור מחר בערב."

"מה יש לך לחפש בכפר נחום?" תמהתי.

"יש שם כנסייה חשובה. ישוע גר בכפר נחום כשהוא הסתובב והטיף בגליל. אני נוסע להתפלל ולדבר עם הנזירים שם, ומשם אולי גם לכנסיה בהר האושר."

"ומה עם לואיס? הוא לא בא איתך?"

"לואיס לא אוהב להתרחק מהכנסייה שלנו. האוטובוס מגיע עוד מעט, אני חייב לתפוס אותו. תשמור על עצמך." אמר והלך. הבטתי אחריו כמה רגעים, ואז התחלתי לרוץ הביתה. הודעתי בבית שאני הולך לישון אצל חבר ושמחר אלך ממנו לבית הספר ואחזור משם אליו. ארזתי תיק קטן ויצאתי במהירות אל המערה לפני שיחשיך. נכנסתי למערה עם קרני השמש האחרונות. מצאתי את לואיס בתוך הקפלה, כורע מול הצלב, קרן שמש שוקעת מאירה אותו, עיניו עצומות ופיו נע בתפילה חרישית.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    נא להמתין... נא להמתין...